מפחדים מטומי

   מה יהיה? אני כבר לא יודעת. בית המלוכה האנגלי לא שולט באנגליה, אבל זה לא חדש, זה כבר מאות שנים שזה ככה. העניין הוא שבית המלוכה האנגלי אמור לסמל את זה שהכל בסדר עם אנגליה. מצפים מהם לספק מעין חזית אחידה, סימבולית. בגלל זה הם מצטלמים יחד על מרפסת הארמון. "תסמכו עלינו!" הם אומרים לנו משם. "אנחנו כאן לתמיד".

עד לא מזמן זה עבד, עד לא מזמן היו שם שלושה דורות של אנשים לבושים היטב, שכל אחד מהם יירש את זה שלפניו. עכשיו יש לנו מלחמת גרילה מתמשכת בין אשתו של הנסיך וויליאם לאשתו החדשה של הנסיך הארי. זה מטומטם ומאד לא ייצוגי.

ברמה הפוליטית המצב לא הרבה יותר טוב. תרזה מיי, המנהיגה כביכול, עמדה מול העיתונאים והתייפחה תוך כדי התפטרות מראשות הממשלה. לא מבינה מה קורה עם האשה הזו. למה היא בוכה? ואם היא כבר בעמדה הזו של 'עושים לי עוול נורא ואני מאד השתדלתי', למה היא לבושה באדום? אדום זה צבע שמבקש תשומת לב. היה עדיף שהיא תלבש צבע שמביע הסתייגות, ריחוק. מה פתאום היא עומדת בחליפה אדומה ומתייפחת?

בכל מקרה היא התפטרה אבל היא עדיין מכהנת, עד שכולם יתארגנו לבחירות. ישנן שלוש מפלגות עיקריות. ישנם השמרנים, שהם אלו שהיו עד עכשיו. השמרנים זקוקים נואשות למישהו שיראה צעיר-רענן ולא ממסדי. לכן המועמד הראשי שלהם הוא בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון לשעבר. לג'ונסון אינסטינקטים טובים אותם הוא הדגים לכל כשהוא פרש ממשלתה של מיי בעקבות הצעת פשרה דביקה ודוחה במיוחד שהיא הציעה לאיחוד האירופאי.

ג'ונסון אמר שהוא מאמין בעתידה של בריטניה הגדולה, מאמין שהיא תוכל לחזור להיות חשובה וחזקה, ושאין טעם להתרפס מול האיחוד ולהפוך למדינת חסות שלו. מצויין. די ברור שג'ונסון הוא זה שׁייָצג את השמרנים. הבחור שרץ מולו אָנֵמִי כל כך שאני אפילו לא זוכרת את שמו. סימן נוסף לאינסטינקטים הטובים של ג'ונסון הן ההתקפות החוזרות כלפיו מצד התקשורת של הזרם המרכזי.

נכון שתמיד אפשר לסמוך על התקשורת של הזרם המרכזי שהיא תתקוף את המועמד היותר, איך נקרא לזה, Alfa male? לא, זה לא מדוייק. היו בהחלט מנהיגות חזקות. מרגרט ת'אטצ'ר, גולדה מאיר. התקשורת לא אוהבת את מי שחושב באופן עצמאי ומבצע מה שנראה לו שצריך לבצע בלי קשר לנראות של הדברים, לאיך שהדברים נראים. זה העניין.

בכל אופן התקשורת תוקפת את בוריס. עכשיו הם תוקפים אותו על ההתנהלות שלו בפרשת השגריר הבריטי בארה"ב. הבית הלבן התנתק מן השגריר הלז לאחר שהתפרסמו מיילים בהם הוא אומר שטראמפ לא ראוי להיות נשיא. היחיד שהראה תבונה בהקשר הזה היה בוריס. הוא לא הזדעזע מהתגובה של טראמפ (שהתבטא כדרכו באופן חופשי ביותר בטוויטר) והוא לא חשב שזה נורא להחליף את כבוד השגריר.

תרזה מיי קפצה מיד והודיעה שהיא במאה אחוז מאחורי השגריר. למה? לא ברור. שיתוף הפעולה בין השגריר לבית הלבן הסתיים. מה נשאר לו לעשות שם? לשלוח הודעות מקודדות עם ביקורת על התערוכה האחרונה ב'מטרופולין'? ובאולפני הטלוויזיה יושבים פאנלים של אנשים לבושים היטב, ודנים בכמה שבוריס לא בסדר.

אני באופן אישי בעד ג'ונסון, האיש והשיער. הוא יותר מוצלח מן המועמדים האחרים. עצם זה שיש לו אישיות זה כבר מרענן. העניין הוא שאני לא בטוחה שג'ונסון נחרץ מספיק. אנחנו חיים בתקופה קשה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, וגם בריטניה זקוקה למנהיג. מנהיג הוא אדם שכל כך חייב ללכת בדרך שנראית לו נכונה, שאפשר לסמוך עליו שהוא לא יוותר, גם כשזה נראה חסר סיכוי. כמו למשל ביבי במלחמתו בהסכם הגרעין עם אירן. סתם כדוגמא. בוריס לא נראה לי עמיד מספיק.

העניין הוא שדווקא יש לבריטים מנהיג אותנטי, אבל הם נורא נורא מפחדים ממנו. קוראים לו טומי רובינסון. למעשה לא קוראים לו טומי רובינסון, הוא מסתובב תחת שם בדוי כי יש אינסוף איומים על חייו. אתמול הוא נכנס שוב לבית הכלא. ההאשמה היא "ביזיון בית המשפט" וזאת כבר פעם שניה שהוא נכנס לכלא בעקבות אותו מקרה בדיוק.

ההאשמה של המערכת הבריטית נגד טומי היא שהוא ניסה להעלות למודעות את עניין הכנופיות המוסלמיות (כנופיות ש-90% מהחברים בהם גברים מוסלמים ממוצא פקיסטני) שעוסקות באינוס קטינות. מערכת אכיפת החוק והמשפט בבריטניה מנסה להבליע עד כמה שניתן את הידיעות סביב הכנופיות האלו. טומי ניסה לראיין את אחד הפדופילים המורשעים ועל זה הוא כבר פעם שניה בכלא.

בפעם הקודמת הוא בילה בכלא חודשיים במהלכם איבד 20 קילו ממשקלו. שמו אותו בבית כלא שנשלט על ידי כנופיות מוסלמיות, כמו בתי כלא רבים אחרים באנגליה ובאירופה, והיה ברור שיש כוונה להרעיל אותו. אז הוא לא אכל כמעט שום דבר שהגיע מן המטבח. בקשות לאפשר לו לקנות אוכל מחוץ לכלא נתקלו כולן בסירוב מוחלט.

מוזר לי שהבריטים מכניסים לכלא מישהו על סעיף 'עיתונאות', שזו הסיבה האמיתית לכך שהוא במאסר.  מה שהוא אומר לא עד כדי כך קיצוני, וישנם אנשים רבים שמאד תומכים בו. הוא אפילו נבחר כנציג מפלגת UKIP לפרלמנט האירופי. מדובר באסיר פוליטי של ממש.

אבל טומי לא "מתורבָּת". נראה לי שזה מה שמפריע להם. הרבה אנשים אומרים, כמוהו, שצריך לחשוב מחדש על כל נושא הרב-תרבותיות, ושאין שום אינדיקציה שכמה שיותר מהגרים זרים כך יותר טוב. דאגלס מאריי למשל אומר את זה [דאגלס מאריי, "המוות המוזר של אירופה", תרגם אורי רדלר, הוצאת שיבולת, 2019]  ואף אחד לא חושב להכניס אותו לכלא.

אבל רובינסון מייצג שכבה מאד נמוכה בחברה המאד מעמדית של אנגליה. אין לו את המבטא הנכון, הוא מקלל, הוא מרביץ. את הכסף לערעור בפני הרכב שופטים מיוחד, זה הערעור שהציל אותו כפי הנראה ממוות ברעב, אספו בשבילו בגיוס המונים. זאת לא היתה מערכת המשפט הבריטית המפוארת ששחררה אותו, אלא ההמונים.

עכשיו עומדים מחוץ לכלא אותם אנשים ושרים יחד את ההמנון שהם המציאו בשבילו. "טומי, טומי רובינסון! טומי, טומי, טומי, טומי רובינסון!" הם אוספים בשבילו כסף, הם שולחים לו את אהבתם. ואתם יכולים לנחש איך העיתונות של הזרם המרכזי מדווחת על כל זה.

מצעד הגאווה – לחגוג את המיניות

 

אתמול יצאתי לתל-אביב. היה יום שישי ואני אוהבת לפעמים לצאת לארץ האחרת הזו, מרכז תל-אביב. אני מסתובבת בשווקים, מסתכלת על אנשים, נהנית מהעננים. מה שזה לא יהיה.

בעודי הולכת לכיוון דיזינגוף סנטר שמתי לב שהנוף האנושי צבעוני במיוחד. בחור עם דגל של מצעד הגאווה עמד מחוייך ליד מוזאון הלנה רובינשטיין. חבורה של בנות, או מה שנראה ברגע הראשון כמו חבורה של בנות, עברה לידי שלובת זרוע. אחת מהן גבוהה במיוחד, עם חצאית מיני בצבע כסף. רק כשהן כמעט כבר עברו הבנתי שהגבוהה היא בחור.

וזה נחמד. אני רוצה להבהיר שאני לא נגד זה שבחור יתלבש כמו בחורה. זה לא מפריע לי. להיפך, אני אוהבת את ה'שׁו'. במצעד הגאווה בירושלים לפני כמה שנים הייתי בין המתנדבים לדחוף עגלה שעליה נעל עקב בגובה 3 מטר בערך ובתוכה בחור לבוש חצאית ופאה בלונדינית, שנפנף אל העוברים ושבים בחינניות ובסגנון כוכבת הוליוודית של פעם. עד שלב מסויים מאד נהנינו.

אני לא נגד ה'שו' אבל כן מפריעה לי הפוליטיזציה. בשבוע שלפני מצעד הגאווה היינו צריכים לסבול מודעות ענק על תחנות האוטובוס מהן ניבטו אלינו בעלי זהות מינית אלטרנטיבית ממינים שונים, כשהכיתוב נותן לנו להבין שמשהו בזהות הזאת הוא מחוץ לחוק במדינת ישראל. ברור שאין שום דבר מחוץ לחוק במיניות אלטרנטיבית,  כי אם היא היתה מחוץ לחוק לא הינו מוצאים תמונות טרנסג'נדרים על תחנות האוטובוסים, ולא היינו צועדים ככה במורד שד' בן ציון.

היציאה ההמונית הזו לרחוב היא כדי לגייס כוח. אין כאמור שום חוק נגד זה שתביעי את עצמך מבחינה מינית בתחום הפרט ואם אנחנו הולכים ברחוב, זה למטרות פוליטיות. בהפגנה בירושלים, עזבנו בשלב שבו התחילו לקרוא בקול רם ובאופן קצבי "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזו" ושוב: "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת". תהיתי אז ואני תוהה עכשיו: מה זה כולל, ה'לחיות' הזה? למה הפוליטיזציה? גם הכיסוי של המצעד הנוכחי כלל אמירות כמו "עכשיו לא יוכלו להתעלם מאיתנו." מה זאת אומרת? מה אתם רוצים לעשות עם שימת הלב הציבורית שצברתם? למה אתם רוצים לנתב אותה?

למסרים שמנסים להראות מיניות אלטרנטיבית כנורמטיבית יש השפעה רבה. מבין המתבגרים בארצות הברית המזהים את עצמם כגבר שאמור להיות אשה או ההיפך, או כמי שאינו גבר ולא אישה (כן, יש דבר כזה) כ-40% מדווחים על נסיונות התאבדות. האידיאולוגים אומרים שזה כי אותם נערים לא קיבלו תמיכה כגבר שרוצה להיות אשה וכו'. באמת?

אולי הדיכאון הוא דווקא מהידיעה שזה מאד קשה, למעשה בלתי אפשר להפוך לאשה כשנולדת גבר? אולי הדיכאון הוא מתוך תחושה של פספוס נוראי. אולי בנסיבות אחרות, כשהמתבגר רואה בפניו דרכים יצירתיות לקחת אחריות על חייו ולא מתייחס אל עצמו כאל מי ש'פספס' את ייעודו מלידה, הוא לא היה נכנס לדכאון? איזה מן ייעוד זה להפוך לאשה? (או לגבר?) עצם התמיכה בייעוד כזה היא הפספוס לדעתי.

אז עזבתי את המצעד כשהגענו לקינג ג'ורג'. אני אוהבת את ה'שו' ואת הצבעוניות, ואני מסכימה שצריך להיות פחות רציניים ולשחק, כולל לשחק עם המיניות. אבל אני לא רואה טעם בפוליטיזציה של העניין הפרטי והמאד אישי הזה. תפסתי אוטובוס הביתה כדי לחגוג את המיניות שלי. לא משנה לכם איך.

 

A Morning in Tel-Aviv

Tel-Aviv Street                                                                           

Went to Tel-Aviv today. I was wondering about the renewed Kikar Dizingoff. I had seen it only once after they took it down to street level.

Great! That Agam monstrosity? They managed to make it look nice by leaving only its structure without the super colorful outer layer. It’s metallic but doesn’t disturb you with its incongruous coloring. Halleluja! My only fear now is that it’s temporary and Agam is just waiting, ready to pounce in some corner.

But putting all fears aside, I marched onwards to the Dizengoff Centre itself, then right to Bugrashov street, all the way to the beach. The sea! The sea! What can one say.

A lot of people take guided tours in Tel-Aviv it seems, as if not trusting their eyes to show them whatever is worth looking at. I passed next to a group of German speaking young adults who were, no doubt, looking at Bauhause houses.

They missed the hotel entrance with the two human-sized bronze cats, which was just around the corner from the. They missed the second-hand disc store that smells like a book store. I’m sure if I ever visited their cities I would be watchful; I would want to smell out all the bizarre nooks and figure out where locals go when in need of comfort food, a good umbrella and so on.

I am pretty sure they were so ensconced in their follow-the-guide stance, they didn’t even notice this was a memorial day. A lot of soldiers died in the process of setting this state up, so we have a special memorial day, right before Independence Day. The Memorial Day siren caught me when I was at the Dizengoff Centre. I wasn’t prepared for it. It caught me off guard. I didn’t know how to mourn all these soldiers and others, whose lives had been cut short in this way.

I was standing next to a magazine stand, browsing through something, when the siren started. At first I thought it was some strange mechanical sound to do with a malfunction. Was it worth all these peoples’ lives that I could have a morning in Tel-Aviv and then walk along the beach all the way up north?

Earlier on, when rushing through my duties in order to deserve this morning, I had gone to the supermarket. An older white haired man was remonstrating with a woman there, that the press wasn’t talking enough about the poor poor Palestinians. We have just had a short military operation in Gaza. It was short because the new Chief of Staff went all out to demonstrate it wasn’t going to be worth their while.

“They are people too!” the white haired person was saying, which is true. But when they are killed it is not in the effort to build themselves a better future, but in order to stop us from building ours. They take the money they receive from Qatar (this since Abbas of the Palestinian Authority refuses to share with them the money he receives from us), and use it to work towards the destruction of Israel. Theirs is a spiteful God. I will never enjoy myself walking through the streets of Gaza City. Never.

Every day people from Gaza come to Tel-Aviv, mostly for health care purposes. I’ve met them in Hospital. But it’s not reciprocal. Their God requires that I be killed.

Guns and Glitter

Sharon McCutcheon for Unsplash

הסרט אתמול, "המרגל שזרק אותי" [תסריט ובימוי: סוזן פוגל, 2018] היה לגמרי במקום.

במהלך הסרט הגיבורות שלנו לומדות על עצמן מה הן תירצנה להיות כשהן תהיינה גדולות, וגם מוציאות את זה לפועל. מסתבר בסוף שהן רוצות להיות מרגלות שלובשות נצנצים, אבל זאת לא הנקודה. ישנה כאן הדרכה לחיים: את רוצה משהו, את מכוונת את עצמך להשיג אותו ותוך כדי את משתפת את מיודעייך ואוהבייך בהכל. במיוחד נוטה לשיתוף יתר מורגן [משחקת אותה קייט מקינון המצחיקה מ"סטרדיי נייט לייב"], שאמורה להיות דמות המשנה, כשאודרי [מילה קוניס] היא זו שתפקיד המרגלת ממש תפור עליה.

מורגן מגדילה לעשות כשהיא פוגשת את הבוסית הגדולה של ארגון הריגול שהן נתקלו בו. איך היא אומרת לה? "את מצליחה להיות מאה אחוז בתפקיד הזה בלי שזה ייקח אפילו אחוז אחוד מהנשיות שלך. אני מעריצה אותך!" מהרגע שמורגן פוגשת באותה בוסית [ג'יליאן אנדרסון הקצת-יותר-מבוגרת] היא רוצה להיות כמוה, היא רוצה להיות מרגלת שעובדת עם גברים אבל לא תחתם, ולעשות את כל זה כשהיא משתפת, משתפת ומשתפת…

"הרגשתי אי פעם כל כך בחיים?" היא שואלת את אודרי, שבתחילת הסרט אנחנו עוד רואים אותה עובדת כקופאית בחנות. לא נראה שהעבודה מספקת את אודרי. למעשה, אם הבנתי נכון אין לה חיים, ובמקום חיים יש לה משחקי ווידאו. היא גם טוענת באיזה שלב שאלה משחקי הווידאו שהיא שיחקה שהכינו אותה לתפקיד החדש והמפתיע שלה.

אודרי היא זו שמההתחלה יודעת להסתובב אחורה ולירות במי שעומד מאחוריה, היא מההתחלה בעניינים. למעשה הרגשתי שהסרט מעביר גם אותי מעין הכנה להיות מרגלת, ואחרי הסרט, בחוץ ברחוב, כשהסתובבתי ומאחרי היתה עוד אחת מאלף המודעות של אסף זמיר לראשות העיר, הצטערתי שלא היה איתי אקדחון קטן. מאיפה השיניים הצחורות-עד-בלי-די האלו שאלתי את עצמי, ולמה כתוב בפינה השמאלית העליונה של המודעה "רב העיר"? הייתי עדיין תחת השפעה הסרט והוא נראה לי חשוד…

לא שמחה על הדעיכה

צילום Anastasia Dulgier מ- Unsplash                                                   

זה לא שאני לא אוהבת את הספר ("סוויטה צרפתית", כתבה אירן נמירבסקי, תרגם ניר רצ'קובסקי, 'כתר' 2005), הוא דווקא כתוב מצויין. הכותבת עוקבת אחר הדמויות שלה צמוד אבל לא צמוד מידי, היא יודעת לשחרר להן את הרסן כשצריך… הספר מתחיל בבריחה הגדולה מפריז כשהגרמנים כבשו את צרפת. הפריזאים חששו שהעיר תופגז ויצאו במכוניות וברגל. נוקבים במספר עשרה מיליון. עשרה מיליון איש יצאו תוך כמה ימים. די מדהים.

אז היא עוקבת אחרי כמה משפחות ובודדים בתוך הבלגן הגדול הזה, ואני באה מהתרבות הזו, מבחינה זו שגם אני הייתי בוודאי חושבת מחשבות דומות אם הייתי אחת מהבורחים. גם אני הייתי מחשֶׁבת כמה טובה אני יכולה להרשות לעצמי להיות בהתחשב בזה שאני צריכה לדאוג לעצמי ולמשפחה שלי קודם כל. זה מאד אמיתי, אם את אינדיבידואל ששייך לקבוצה שבאופן זמני מפסיקה לתפקד. עד שהגרמנים יכבשו אותם ובעוד שאריות הצבא שלהם נלחמות עם הנשק שאין להם הצרפתים ב'לִימבּוֹ', שׁוּמָקום. אז זה די טבעי שפתאום כולם מופיעים בצבעים האמיתיים שלהם.

אין לי טענות לגבי הדיוק של התיאור. הבעיה שלי היא עם זה שאני שייכת לחברה שנמצאת בצמיחה ושיש לה עתיד. האירופה שכולם מתגעגעים אליה, אירופה של היופי ועושר הפרטים האינסופי כבר מאבדת תקווה ודועכת כל כך הרבה זמן. הספר הזה הוא מ-1940, מאמצע המלחמה, כלומר לפני השיקום והפריחה של שנות ה-60 וה-70. הוא מלפני האיחוד האירופאי, מלפני המטבע והגבולות המשותפים, ובכל זאת, מתוקף זה שהוא ספר טוב שמתאר בפרוטרוט את מה שיש, הוא כבר רואה את הסוף. ואין לי כבר כוח לשקיעה של אירופה, אני שבעה ממנה.

לא קניתי ספר אחד אלא שניים, שהיה לי ברור שזה מה שהם מתארים, והשני, "על היופי" של זיידי סמית' [תרגמה קטיה בנוביץ', זמורה ביתן, 2005] הוא בריטי. הבריטים בעצם לא החליטו אם לדעוך או לא. הם והתרֵזָה מֵיי שלהם עוד לא החליטו אם זה עד כדי כך חשוב להיפרד מהאיחוד בעצם. המזרח אירופאים מזמן החליטו שהם יקחו מהאיחוד את מה שאפשר, כל עוד אפשר, אבל אצל הבריטים זה לא עובד ככה. הם צריכים לתת דין וחשבון לדימוי העצמי שלהם כהוגנים וצודקים. אז כל עוד הם לא נפרדו רשמית הם מרגישים מחוייבים, הטמבלים. בקיצור, היופי של זיידי סמית' לא ירֵד אצלי טוב, ואת זה אני יודעת על סמך עיון קצר, שהעלה שהיא אכן יודעת על מה היא מדברת וכותבת מצויין לא פחות.

זו מחלה כזו, או שזו התקופה שבה אנחנו חיים. הספרים היחידים שיורדים אצלי טוב הם ספרים על ההסטוריה של עם ישראל, או לחליפין, טוִויטִים של טרָאמפּ. ראיתם את האחרון? מסר צָווחָני לאיראנים שלא ייעזו לנסות להפחיד את אמריקה או שיקרו להם דברים לא נעימים. אני מתה עליו.

חבל שתרזה לא לומדת ממנו כלום.

אוּף.

Independence Day

Israel at Night, NASA Earth Observatory- wiki

One of my socks was lying on its own, partnerless in my sock drawer, and the other was in my son’s sock-and-underwear drawer. Perhaps this is bliss. Bliss, happiness, etc. is to be found in the little things, so I didn’t go to the fireworks yesterday, despite something in me that insisted I must (more of that part in a moment) it being Independence Day and all. I didn’t. I was sure I would be overexcited and annoyed. I saved my energies for today, and we went, walked to the port, where we saw the energetic flight display of several jet formations. Immensely attractive, these sleek military aircraft, soaring through the sky to pierce the sun.

In the afternoon I slept and dreamt of a guy who was perfectly content to sleep on a table shelf. The table had an upper surface to write on plus a lower shelf, a large shelf he could sleep on. The table didn’t even belong to him, it belonged to a friend of mine, who used the upper surface while he was ensconced in the lower one. And this went on for years, this unconventional arrangement in my dream.

Perhaps the dream was in response to the jets, so high and strong. We need these super sophisticated super expensive instruments, obviously, to protect out precarious existence in this part of the world. We can’t do without them. We’ve already lived on the lower shelf in someone else’s desk so to speak, and it didn’t work out. So now we’re going in the opposite direction, spending large amounts on mere physical protection. Just focusing on the physical albeit very photogenic aspect of life.

A family next to us at the air-show, with two kids and a youngish looking grandmother, wasn’t having an easy time of it. Raising children while getting along with your spouse and your mother in law isn’t easy. Can be ego-crushing. If you lived in a table you wouldn’t need to get along with your children’s grandmother. You would be taking up so little space almost no one would know of your existence.

There is this famous Israeli song:

            Small country

            Avoiding problems

            You won’t find its address

            It’s inside a box

            In such a difficult world

            Sticking out isn’t nice

            Hide and never come out

            [https://www.youtube.com/watch?v=iCzVJXklPno]

Yea, moving into the sock drawer may be the emotionally correct response to all of this, although I can’t deny that a part of me, the part I mentioned before, felt deeply satisfied at belonging to this group, who could fly perfectly coordinated jet formations into the sun.

We are a nation state and our existence isn’t precarious as all that, it seems…

An Intense Experience

A couple of weeks back I went on a trip to the northern Negev, that’s the south of Israel but not too south, ostensibly to see the anemones. Carpets of red flowers are known to cover the northern Negev at this time. Somehow the timing wasn’t right for the anemones and only relatively small numbers of them showed themselves to us. But I enjoyed the luscious green everywhere.

We walked in a field with the super fresh green stretching to the horizon in all directions. That’s what I needed really, some green that stretches into the distance. In Tel-Aviv I’m in a city and I wanted to get away from the city. But the thing is Israel is so small there were too many of us doing the same thing. Too many of the citizens of the great metropolis had heard of the luscious green of the south and speeded there in their automobiles.

It’s not that I felt too crowded, I felt jealous. I wanted the open vistas to be open more specifically for me. It made it less precious somehow that so many Tel-Avivians were enjoying them at the same time. Couldn’t they stay at home? Walk the dog in the park? Visit grandma? I’m just asking. This was particularly evident when we reached Anemone Hill. This is where Arik Sharon and his wife Lily are laid to rest.

The hill was as crowded as a Tel-Aviv beach; at least one person per flower. I’m exaggerating here but it wasn’t fair. A lot of the time I don’t even leave the city because I know I will be meeting all the rest of them wherever it is I am going. The graves were unmolested and even touching. Very humble, on top of a hill that tends to fill with red flowers when nobody’s watching, and right next to some very large cacti. Arik Sharon’s wife liked sitting here before the place became famous.

And as I said we did go through a field, just a regular extremely green field, where the crowds didn’t bother to come. In the end we reached a nature reserve, where cars driven by young Bedouins were practicing extreme sports. So, on top of all of us coming from the north to observe nature doing its best, there were also the locals, definitely non-Tel-Avivian and lacking any notion of nature protection.

They were having none of it. The Purah Nature Reserve was an excuse for them to drive their cars recklessly up and down the soft soil paths and pay no heed whatsoever to trash collection regulations. It could have been upsetting, except I am used to this already. Wherever you go in Israel it’s small and provides some brand of intense experience. This time it was cars on paths so unfit for driving that at anytime one of four wheels didn’t touch the ground.

We, the People

I went to see “Darkest Hour” (Joe Wright, 2017), about Churchill during WWII, or more accurately Churchill’s first steps in office as Prime Minister in WWII.

The thing that affected me most was a postscript at the end of the film. There were several, and one of them said that Churchill was voted out of office six months after the end of the war. In other words, the British people turned to him, instinctively, when they had to face the insanity of Hitler. To defeat the insane you require a man of integrity who isn’t afraid of being unpopular. But once you’ve defeated the evil insane murderer, or “that man”, as Churchill referred to him, the person of integrity is replaced with someone more pleasant.

I understand; I get it.

When there’s no other way “the people”, as they are alluded to in the film, push up a real leader, and when times are less turbulent they elect someone like Theresa May, fair and honest but ineffective with something as seemingly straightforward as Brexit. Imagine May dealing with 300,000 British soldiers stranded in Dunkirk and the prospect of a war of annihilation before her.

No, better not.

Maggie Thatcher could have done it maybe, not Theresa May. I guess the fact the Brits have Theresa May demonstrates they don’t yet think the problem of illegal immigration is real and acute. Not yet. In their heart they still believe they can be civil and sort this out in a gentlemanly manner. Good luck to them.

The Americans voted for Trump because “the people”, the American people in that case, recognized that these were rough times and something drastic needed to happen. We Israelis elect Bibi again and again because we deem him necessary (though you wouldn’t know this reading the Israeli main stream press); and Churchill was thought of as necessary by his people. The film even tries to give “the people” specific faces, and Prime Minister Churchill is seen taking the tube, asking fellow commuters what they think of the situation.

Another persona representing “the people” is, somewhat incongruously from my point of view, King George VI, who has a change of heart in the middle of the film and decides to back his belligerent PM after all. This royal embodiment of the spirit of the people is touchingly portrayed with the king coming to visit Churchill in his bedroom, to tell him he will back him on his plans for war.

The film ends with Churchill’s famous speech: “We shall fight on the beaches, we shall fight on the landing grounds, we shall fight in the fields and in the streets, we shall fight in the hills; we shall never surrender.” Over dramatic and exactly what was required.

p.s. Churchill did serve an additional term as PM between 1951-1955.

על יאיר לפיד, על ספרו 'שקיעה במוסקבה' ועל חקר האמת

photo by wikitravel

לקראת הסוף הספר שלך ("שקיעה במוסקבה", הוצאת קשת, 2007) משתבלל לי, הוא מתכנס בתוך עצמו. אבל אתה כותב כל כך יפה! ואני לא מתכוונת ליופי כזה של דימויים והָשאלות, כמו שהמורה בבית הספר דורשת. אני מתכוונת ליופי מִבני. אתה לוקח אחריות על הפרטים של הסיפור, לוקח אחריות מלאה על איך ואיפה לשתול אותם, וזה מה שבונה את האמינות של הסיפור הרי, אתה יודע!

בעמ' 118, כשהגיבור הבלש נזכר בשקר נורא שאמא שלו סיפרה פעם, הוא "מתכווץ באפלולית, לחייו בוערות, אבל משהו בתוכו… יודע להעריך את הקלות השימושית בה נשלף המידע." זהו, זה משהו שיש לך, את הכישרון או היכולת לשתול את המידע בצורה כזו שהוא ייצור אמינות סיפורית.

אני מאד מתפעלת וגם מקנאה, אני רוצה גם. וזה שהסיפור משתבלל, נכנס לתוך עצמו יותר מידי, זו בעיה שלי בעצם. אל תהיה מוטרד ממנה. זה סיפור מושך וקליט ועשוי מצויין; העניין הוא שכישראלית מן המניין יש לי עליך גם מידע אחר, שהסגרת על עצמך במשך השנים מתוך שאתה פרסונה ציבורית. קשה לי נורא לחבר בין יאיר לפיד שכותב כל כך מדוייק, מאסטרו ממש של הפרטים הקטנים, לבין יאיר לפיד שכתב את המכתב ההוא שהוקדש ל"אחי העבדים".

כתבת שם, ואני מצטטת: "הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות…" אזרחי ישראל כעבדים, שלא נדע. לא ברור לי איך זה שהאדם שכתב את "שקיעה במוסקבה', עם התכנון המדוקדק של כל תפנית עלילתית, וכתב את "הגיבורים שלי" (ידיעות אחרונות, 'ספרי חמד', 2008), נקודת מבט אישית מאד על התנ"ך וגיבוריו, וכתב את "זכרונות אחרי מותי" הביוגרפיה המקסימה שכתבת על אביך (כתר, 2009) מסוגל גם להתלהמות חסרת הרסן ההיא?

"כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית," כתבת שם. באמת? מדינות אירופה צמודות אחת אל השניה, הן שכנות עם מעברי גבול פתוחים. אותו הדבר בין מדינות ארה"ב. מה הטעם להשוות אותנו אליהם? אנחנו מדינה קטנה בשכונה בעייתית, זה לא ברור?

ואני זוכרת את ההתלהמות שלך גם בתקופה שהיית שר האוצר. ביבי הציע לך להיות שר אוצר ואתה הסכמת, למרות שלא נראה שהיתה לך הכנה כלשהי לתפקיד. הדבר הראשון שעשית היה להעלות את המע"מ ל-18%, וזה אחרי שהבטחת לעבוד למען מעמד הביניים. כדי להסביר את הצעד הזה לקהל בוחריך יצאת בהתלהמות נגד שטייניץ, שר האוצר הקודם, ונגד ביבי עצמו, על כך שיש גירעון בתקציב. מעין מצגת שווא כזו, כי היה ברור לחלוטין איך נוצר הגירעון ההוא.

הגירעון היה פועל יוצא של יישום מסקנות וועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאות החברתיות של קיץ 2011. הוא לא היה מתוך חוסר אחריות פיסקאלית של שטייניץ או ביבי, כפי שניתן היה להבין מדבריך, אלא מתוך זה שהוחלט להקריב קצת בתחום האחריות הפיסקאלית לטובת חוקים חברתיים, חוקים שלפי המשתמע ממה שכתבת אתה בוודאי היית בעדם.

אבל אני רוצה להסביר ולסייג פה, יאיר, שאני לא מצפה מפוליטיקאי לעמוד לגמרי בהבטחותיו ולהיות הדבר הזה שנקרא "טהור מידות". טוהר מידות הוא אידיאל, כמו שדמוקרטיה היא אידיאל. אפשר רק לשאוף לטוהר מידות ואף אחד לא מגיע לשם לגמרי. לי זה ברור. מה שאני תוהה זה למה לך את כל זה? למה לך את הזיופים וחצאי האמיתות שהן חלק בלתי נפרד מכל פעילות פוליטית, כשאתה יכול לעשות את הדבר שאתה כל כך טוב בו ופשוט לכתוב?

אתה מזכיר לי את ארסקין צ'ילדרס. היו במהלך ההיסטוריה וודאי כותבים רבים שעשו הסבה לפוליטיקה אבל הדוגמא של צ'ילדרס טובה, כי אצלו ההסבה הזו הסתיימה ממש רע. בדיעבד אנחנו יכולים להגיד בבטחון שהוא היה צריך להישאר עם הכתיבה. הספר שבגללו הוא התפרסם היה "חידת החולות", שנחשב לספר הריגול הראשון. הספר, שנכתב ב-1903, תיאר את מסעם של שני בחורים על יאכטה קטנה ולא ממונעת לאורך חופי הים הצפוניים של גרמניה.

גיבורינו מתמודדים שם עם הגלים והרוח, ותוך כדי כך מגלים גם תוכנית פלישה גרמנית לאנגליה. ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימיה הבריטי, הכריח את כל מי שעבד אצלו לקרוא את הספר. הוא טען שהספר חשוב, שהוא שינה את דעתו לגבי הצורך בהיערכות מול גרמניה. היה משהו מיוחד בספר הזה ולדעתי עדיין יש, אבל צ'ילדרס, כמוך, חשב שכתיבה זה לא מספיק ושהוא היה רוצה לעזור לשנות את העולם בצורה יותר אקטיבית.

אז הוא התחיל להבריח נשק לאירלנד. צ'ילדרס היה אירי והתנגד לשליטה האנגלית במולדתו. יותר מאוחר, כשהאירים הגיעו להסכם עם האנגלים לגבי עצמאותם, הסכם שנחתם ב-1921, צ'ילדרס המשיך להתנגד. הוא לא אהב את ההסכם והמשיך לכתוב נגדו. בסופו של דבר הוא הוצא להורג מול כיתת יורים של הרפובליקה האירית שזה עתה נולדה.

כמובן שאתה, יאיר, תמשיך לכתוב עוד הרבה שנים ולא צפוי לך שום דבר כזה כמו שצ'ילדרס עבר. מה שאני לא מבינה זה למה לך כל ההתלהמות הזו וחצאי האמיתות כשבזמנך החופשי, כשאתה מרשה לעצמך, אתה בעצם מתעניין בחקר האמת!

Contented Baby

The cat and I are putting on fat in preparation for this winter that just isn’t coming. It just isn’t. It’s mid December now and I don’t even have to wear a sweater in the evenings, a T-shirt is enough.

Nobody talks about the absentee winter… Well, F did say something about it yesterday but she’s originally from England so I don’t know that it should count. English people talk of the weather incessantly; Israelis don’t.

There’s the annual surprise of the first rain, of course. The first rain is always a surprise. After nine or ten months of nothing at all dropping from the sky it takes some readjusting. Everyone is really surprised, and then they’re surprised some more. But generally the weather is not something Israelis as a group are concerned about…

Unless, that is, it affects the Sea of Galilee. You may not know this about us but the Sea of Galilee is the apple of our collective eye. Pictures of its over-exposed shores, due to dropping water levels, evoke the concern you’d imagine a grandmother unsuccessful in feeding banana to her grandchild would feel. Very concerned indeed. But now it’s been decided desalinated water will be used to fill this baby up.

Already the setting up of desalination plants allows the water authorities to stop pumping water from the Sea of Galilee altogether. And now this. Can you hear us all burping quietly in contentment?