[ברונז/פנטזיה כנענית, נכתב ע"י אמיר חרש, 'כתר' הוצאה לאור, 2005]

אני לא יודעת איפה להתחיל. "ברונז" הוא ספר מקורי מאד. לא ראיתי דבר כזה קודם. אני מודה שלא קראתי מההתחלה ועד הסוף. קראתי די הרבה בהתחלה, עיינתי בסוף. הסוף מודרני. הוא כולל סיפורים על דמויות שניתן לזהות שהן חיות במציאות שלנו היום. החלק הראשון כולל סיפורים כמו-מיתיים.

זה מאד יפה, במיוחד בהתחלה. לא הייתי מעלה בדעתי: פנטזיה כנענית. אבל. יש לי אבל. הספר מקבל את האותנטיות שלו מזה שהוא מהדהד את התנ"ך. למעשה הוא מהדהד מיתולוגיות מסופוטמיות/אוגריתיות, מיתולוגיות שהיו כאן באזור לפני ובזמן תקופת התנ"ך ושנשמעות לי מוכרות (ואני מניחה שגם לכם יישמעו כך) בגלל התנ"ך.

האלה ענת, שאנחנו זוכרים מהתנ"ך, מופיעה כאן בשם ענאט, ואני מזהה מהחיפוש הקטן שעשיתי בגוגל, שהיא דומה לענת ההיא דימיון רב. מופיע כאן אל בשם 'יהו', שנשמע לי מוכר, ויש עוד. הכוח של הטקסט הוא בכך שהוא נשען על כמו-מציאות שכבר קיימת אצלינו בתודעה, וזה כשלעצמו נפלא, מקורי ומדהים. כמו שכבר אמרתי – לא ראיתי כזה אף פעם.

"סוחר חש שדבר-מה אינו כשורה. הקור נושך מידי. במשך ירחי ההליכה תחת שמש המדבר ערג לקור המרגיע של הרי-נחבאת, ועכשיו, משנצרב בכפור המר הזה, כבר הוא מתגעגע לחמימותה של תהיי. מדוע בחרו האלים להצמיד את קצה המדבר דווקא להרים מושלגים? אולי בעיניהם זו בדיחה. אנחנו שעשועם, אומר פתגום הסוחרים. כיוון שהסוחרים הם בני-בלי-אל, חודש אחד הם בני אל אחד וחודש אחר בני אל אחר. לכן דומה כי האלים עצמם אינם מתייחסים אליהם בכובד ראש ומשתעשעים בהם, זורקים אותם הישר מאש התנור אל דלי הקרח.

כנגר ריבוי צרותיהם מתנחמים הסוחרים בריבוי פתגמיהם. אוצר האמת היחיד הוא אוצר המילים. וסוחר בן סוחר יעדיף תמיד מטבע לשון על מטבע מתכת, שכן מטבע הלשון כבד יותר ולעיתים קרובות הוא אשר מכריע את כף המקח."        [עמ' 99]                                                                                                            

הכתיבה רהוטה ומצליחה לייצור את הדמויות עם התהיות שלהן תוך כדי הפעולה אותה הם פועלים. לא ניתן לבקש יותר מזה: אפיון תוך כדי פעולה, תוך כדי יצירת עולם כמו יש מאין. אבל המסר כאן פסימי. 'פתגם הסוחרים' המופיע כאן מאפיין את מערכת היחסים בין האלים לבני האדם בכלל הספר. אני לא באמת מכירה את המיתולוגיות המסופוטמיות מהן התנ"ך שואב, אבל בתור קוראת עברית ממוצעת, ואני מעריכה שהספר מיועד לקוראי עברית ללא רקע במיתולוגיה קדומה, אני מרגישה שזה לא נכון.

לא רק שהתנ"ך מייחס ערך רב לחיי אדם – עיין ערך 'זכויות סוציאליות', 'לא תרצח', ועוד – גם ההגדרה שלנו של חופש אישי נובעת בסופו של דבר מהתנ"ך.

'ברונז' מציג את האלים כשליטים כל יכולים של בני האדם. הדמויות האנושיות בחלק הראשון של הסיפור – ועכשיו שאני חושבת גם באחרון, הריאליסטי – מוגבלות כמעט לגמרי לכדי היותן כלי משחק בידי האלים. זה קצת מבלבל כי הספר דווקא מתחיל עם סיפור אופטימי. 'פרח כהונה' מתחמק ברגע האחרון מלהפוך להיות כהן של תמוס-אל, האל המקומי. הוא בורח מן הייעוד שלו. אנחנו מוזמנים פנימה דרך סיפורה האישי של דמות שמצליחה להתחמק מנתיב החיים שנקבע לה.

העניין הוא שלכל מקום אליו מגיע 'פרח כהונה' הוא נתקל באל חסר רחמים נוסף. אין לזה סוף. גם לא היה לי לגמרי ברור מה קורה עם פרח הכהונה ברמה הריאלית. נראה לי שהוא מת, לפחות פעם אחת.

היתה לי תחושה, כשקראתי, ששום דבר טוב לא עומד לקרות. לדמויות האנושיות לא ניתן חופש בחירה כלשהו. בסוף הפסקתי לקרוא. התייאשתי.

*

מתישהו במאות ה-16-17 הופיע הרעיון כאילו הרפובליקה היא צורת השלטון הלגיטימית היחידה. זה לא היה קודם. רעיון הרפובליקה היה מוכר כמובן, הוא מופיע אצל אריסטו, ועוד לפניו היתה הסטוריה ארוכה של ערי מדינה שנשלטו על ידי תושביהן. אבל זה היה במאות ה-16-17 שהתחילו להתפתח המבנים הפוליטיים החברתיים הארופאיים, התומכים בחופש בחירה של הפרט. לא עוד אינדבידואל כנתין של מלך זה או אחר, אלא אזרח שווה זכויות במדינה עם משטר ייצוגי.

עד לא מזמן נהוג היה לחשוב שהחופש הנ"ל התפתח בעקבות חילון, התנערות מן הדת ובאופן ספציפי מהתנ"ך. הרי אחד העקרונות החשובים של המשטרים הדמוקרטיים המודרניים הוא עקרון הפרדת הדת מן המדינה. אבל הסתכלות דקדקנית יותר מעלה, שאת ההשראה שלהם לשלטון הרפובליקני המודרני לקחו כותבים כמו ג'יימס הרינגטון, ג'ון מילטון ותומס הובס דווקא מהתנ"ך.

בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית והדגש שלה על כתבי הקודש כמקור היישועה, במקביל להמצאת הדפוס ובעקבותיה הגדלת הנגישות של הטקסט התנ"כי, התחילו הכותבים המוזכרים כאן ואחרים להתייחס לדיון התנ"כי ביחסי דת ומדינה דרך הטקסט התנ"כי עצמו ודרך פרשנות יהודית לטקסט.

כמובן שחופש הפרט בתנ"ך לא דומה לחופש הפרט שאנחנו מדמיינים לעצמינו כאזרחים של מדינה מודרנית. הסיבה בתנ"ך לכך שאלוהים לא מעוניין שבני ישראל יהיו עבדים, היא מפני שהם אמורים להיות פנויים לעבודת האל.

זה גם מסביר את היחס של התנ"ך לקרקע, והביטול, בשנת היובל,של שיעבוד הקרקע תמורת חוב. כדי שיוכלו לעבוד אותו, אלוהים דואג שבני ישראל יהיו בעלי קרקע. עליהם להיות מסוגלים להתפרנס וזאת כדי שיהיו חופשיים לעסוק בעבודת האל.

אלוהים רוצה את בני ישראל חופשיים משיעבוד. אלוהים צריך מבני ישראל שהם ישמרו את עצמם בני חורין, וזה לגמרי הפוך ממה שקורה ב'ברונז'. זה נראה דומה וזה לא. 'ברונז' מתאר את עבודת האל כמנותקת מן החופש האישי, חופש הבחירה. עובדי האלילים ב'ברונז' כבולים אל האל אותו הם עובדים, ולא נראה שהאלים זקוקים לייחוד של העובדים אותם. (בחלק השני מופיעים עובדי האלילים כחסרי פנים, אינדיקציה טובה לכך שאין לאלים צורך באנושיות שלהם).

האמונה באלים השונים ב'ברונז' יצרה אצלי קלסטרופוביה. בתור קוראת הרגשתי כלואה, ואני חושבת שזו היתה הכוונה. חרש רצה להעביר את המסר שאמונה באל הופכת אותך לההיפך מבת חורין. אבל זו לא כוונת התנ"ך.

'ברונז' נשמע קצת כמו התנ"ך, מאלתר על תמות ושפה שמהדהדות את התנ"ך, אבל אומר את ההיפך הגמור מהתנ"ך. זה לא סתם שהסיפור החשוב ביותר שלנו כעם הוא סיפור יציאת מצריים, היציאה מעבדות לחירות. מבחינת החוזה התנ"כי בין עם ישראל לאלוהיו אנחנו אמורים להיות בני-חורין.

עבודת האל אינה עניין של שיעבוד, כפי ש'ברונז' טוען, אלא של חופש. וחופש זה קשה כמובן, הכי קשה שיש.