שר המשפטים שלנו, מר אמיר אוחנה, העביר תקנה, המבטלת את הצורך בפרסום הודעות בעיתונות הכתובה לגבי כינוס נכסים ופשיטות רגל. כבוד השר טוען שכולנו כבר יודעים פחות או יותר להשתמש ב'גוגל' ולכן לא בעיה לקרוא את ההודעות האלו באתר של משרד המשפטים. אין צורך לפרסם אותן בעיתון יותר.

אלא מה? העיתונות הכתובה מתפרנסת מן ההודעות האלו. פחות ופחות אנשים טורחים לקנות עיתון, כך שהעיתונות הכתובה מאד זקוקה להודעות האלו לעיתונות, עליהן היא מקבלת תשלום של 3.1 מיליון שקל בשנה. בנוסף מדובר כאן בפריצת סֶכֶר.

ישנן הרבה מאד הודעות לעיתונות שמשרדי ממשלה מפרסמים בעשרות מיליוני שקלים לשנה, מתוקף חוקים של פעם. לפני האינטרנט. זה רק עניין של זמן עד שגם משרדי ממשלה אחרים ישימו לב לחיסכון הזה בתקציב, כתוצאה מביטול אותם חוקים. רק עניין של זמן.

אני כמובן לא מועסקת על ידי העיתונות הכתובה, אני מסתכלת מאד מבחוץ על כל העניין הזה. מנקודת המבט שלי יכול להיות שזה יעזור לעיתונות להתרכז יותר בנושאים חשובים. אני לא אוהבת, למשל, את זה שרק אתמול נודע לי שאנחנו בעיצומה של מלחמה עם הפלשתינאים. זאת אומרת, מעבר לפצמ"רים ולבלוני הנפץ.

בהודעה של שר הביטחון לגבי עצירת היבוא החקלאי מן הרשות הפלשתינאית, התברר אתמול שמדובר במשבר מתמשך ושעשרות מגדלי בקר ישראלים כבר קרסו כתוצאה מן המשבר הזה. לא ידעתי! אף אחד לא טרח לדווח. אולי אם לא יהיה להם סבסוד ממשלתי תהיה להם יותר מוטיבציה לדווח על מה שקורה מחוץ לחדר החדשות, לשמוע אנשים מהשטח ולא רק אנשים 'משלנו'.

אני רוצה להסביר: זה לא שאני חסרת אמפטיה אליהם. להיפך, אני רוצה להשתייך אליהם. חלום חיי הוא להשתייך לזרם המרכזי, לשחות עם הזרם, לקבל שכר על כתיבה. באמת, זה מה שאני רוצה. אבל אני ריאלית, אני מכירה את עצמי. אם הם יתנו לי לכתוב להם אני הרי התאהב לגמרי, וכשאני מאוהבת זה לא נראה טוב.

את כל הרמיזות והסימנים לגבי איך לקרוא את המציאות אני אחפש בהבעות פניהם ודבריהם של חברי העיתונאים. כל כך אני ארצה לרָצוֹת את מי שנתנו לי מסתור מן הסערה, את מי שמוכנים לשלם לי כדי לכתוב, שאני אפסיק מיד לקלוט מידע חיצוני למערכת, המוח שלי יהפוך לרביכה, והעצמאות המחשבתית שלי תיעלם כמו אֵד שלא בטוח שהיה בכלל.

אני אכתוב רק את מה שיגידו לי לכתוב, בלי לסטות ימינה או שמאלה. אני צופה התאהבות קשה. תמורת שכר לא גבוה (אני מבינה שהזמנים קשים) אני אהיה מוכנה לכתוב כמעט הכל. תמורה קצת סימפטיה הראש שלי יפסיק לגמרי לנתח את המציאות בצורה אנליטית.

אני לא באמת מתפלאת שהעיתונות מדווחת תמיד את מה שהחברים חושבים שחשוב. לגמרי נהיר לי למה זה קורה. זה העניין הזה של ההשתייכות, המשיכה אל חיקו החם של הזרם המרכזי.

הו, הזרם המרכזי…