משהו קרה לי – קשה קצת להסביר מה בדיוק – ונכנסתי למצב רוח מוזר שהדבר היחיד שמרגיע אותו הוא צפיה בדמויות שוליים נועזות, אנשים שיצא להם בחיים להיות מאד מאד לא חברותיים.

הראשון הוא ג'וליאן אסַנגֶ'ה או אסַאנג' – אני לא בטוחה לגבי הדרך הנכונה לבטא את השם שלו. אני חייבת לשמור על טון הומוריסטי כשאני מספרת על אסאנג', קודם כל כי נראה שאין לו טיפת הומור משל עצמו ולכן חייבים לעשות את זה בשבילו, ושנית כי יכול להיות שהסיפור של אסאנג' כל כך חשוב שזה טראגי.

כלומר, יש מצב שאנחנו כולנו דמויות משנה בסיפור על אסאנג' הגיבור, שניצל מיומנויות מחשב בסיסיות, שלי כמובן אין אבל שאם אתה או את מאלו שמורידים סרטים בחינם, יש לכם; ניצל את המיומנויות האלו כדי להוריד מסמכים ממשלתיים של כמה וכמה ממשלות ולשים אותם באתר פתוח לכל דורש.

כמו שאמרתי כבר, מדובר באקט מאד לא חברותי. בני אדם הם יצורים חברתיים בעיקרון, ולשים מסמכים ממשלתיים מסווגים באתר גלוי נוגד את האינסטינקטים של רובינו. זה קשור לזה שהיסטורית, אם אבא-סבא קדום שלך היה מאד לא חברתי השבט או המשפחה המורחבת היו מסרבים להתחלק איתו בבשר הממוטה שהם הצליחו לצוד. להיות לא חברתי היה יכול להוביל למוות.

אז רובינו נרתעים מפעולות כמו אלה שאסאנג' נקט בהן, והאמת היא שכשרק שמעתי את הסיפור מאד מאד נרתעתי. אבל עבר זמן והתחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יש צורך בשירות הלא מקובל שאסאנג' נותן לעולם. במיוחד זה בלט בתקופת הבחירות בארה"ב ב-2016. וויקיליקס, האתר בראשותו של אסאנג', לא הפסיק להדליף מסמכים שנוגעים למפלגה הדמוקרטית ולהילרי קלינטון.

הפעילות של אסאנג' הביאה לכך שהתחושה העמומה משהו שהילרי היא אדם לא ישר, הפכה למבוססת. הידיעה שמדובר באשה שלא רצוי שתהפוך לנשיאת ארצות הברית הפכה להרבה יותר מובהקת. אז אמרתי לעצמי שאולי זו הדרך היחידה, שיהיה מישהו כזה שהוא מחוץ לכל חוק ולא מפחד משום דבר שיספר את האמת, אולי לפעמים אין ברירה ואיסוף המידע צריך להיעשות מחוץ למסגרות החוק, וזה כי רשתות התקשורת המרכזיות איבדו את הסקרנות שלהן לגבי חקר האמת.

החל בקיץ 2012 ועד אפריל השנה אסאנג' הסתתר בשגרירות אקוודור בלונדון. אקוודור נתנה לו מחסה מדיני מפני בקשות ההסגרה של ארצות הברית. באפריל החליט נשיא אקוודור שהוא לא מעוניין יותר להגן על העומד בראש וויקיליקס ומאז אסאנג' נמצא בכלא 'בֵּלמָארש'. אסאנג', שסיים תקופת מאסר שפסקו לו בבריטניה על הפרת תנאי שחרור בערבות, יושב כעת בכלא אך ורק בהקשר הזה של הסגרה לארה"ב. ובכל זאת, הוא נתון בבידוד במשך רב שעות היום, הגישה שלו אל עורכי דין מייצגים ואל המסמכים שלו עצמו מוגבלת כמעט לחלוטין. כלומר, בזמן שהרשויות בארה"ב מכינות את התביעה נגדו אין לו כל אפשרות להכין לעצמו הגנה.

מומחה של האו"ם ביקר את אסאנג' בכלא  ודיווח (ביום ו' ה-1/11) שמצבו גבולי, ושאם הרשויות הבריטיות ימשיכו במה שניתן לתאר כהתעללות פסיכולוגית באסאנג', ישנו סיכוי טוב שהוא לא ישרוד.

מי שישב עם אסאנג' באותו בית כלא וכבר שוחרר הוא טומי רובינזון, עליו דיברנו בפוסט קודם. אנחנו שמחים לספר שהוא מסתובב חופשי וכבר הספיק לצפות במשחק כדורגל אחד לפחות. ואת זה אנחנו יודעים לפי זה שטומי הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שהולכים לכמה שיותר משחקי כדורגל, וגם כי כבר הספיקו להוציא לו צו הרחקה מכל מגרשי הכדורגל בממלכה.

זה באמת. מערכת המשפט האנגלית תמיד מאד יצירתית כשזה מגיע לטומי והם הוציאו צו הרחקה שכזה. מה שאני מבינה שקרה, זה שהוא הופיע בטריבונה באיזה משחק, וכמה אנשים שמו לב שהוא נמצא ומיד פצחו בהמנון הטומי רובינזון שלהם, שהולך בערך ככה: "טומי, טומי רוביזון, טומי טומי טומי טומי רובינזון". לא מאד מתוחכם אבל מקפיץ את הפיוז אצל רשויות החוק הבריטיות, בעיקר כשכמה מאות או אפילו אלפי אוהדי כדורגל שרים את זה יחד.

בכל אופן טומי בחוץ ומסתובב. גם קייטי הופקינס גאה מאד בחוסר החברתיות שלה ובכל הרשויות והגופים שהזהירו אותה בעניין הזה. משטרת סקוטלנד הזהירה אותה על כך שהיא העליבה את העם בסקוטלנד כשהיא קראה להם באיזו הזדמנות sweaty jocks (קשה קצת לתרגם אבל יוצר בראש תמונה של חבורת גברים מסריחים ומזיעים). משטרת אנגליה חקרה אותה תחת אזהרה על שהיא התייחסה בטור שלה בעיתון אל מהגרים כאל "ג'וקים".

כבר אין לה טור ב-Daily Mail וגם תוכנית הרדיו של ב- LBC בוטלה. בשני המקרים היה מדובר בתוכניות פופולאריות מאד. באופן אישי אני מודה שחיכיתי לטור של הופקינס בכיליון עיניים.

ברור שמהגרים אינם ג'וקים, הם בני אדם. ההתייחסות אל מהגרים כאל ג'וקים היא לגיטימית אם מבינים שמדובר בטור אישי של מישהו שמביעה תחושת תרעומת על כך שלא מתייעצים איתה ושכמותה בעניין המהגרים המגיעים. גם את תביעת הדיבה נגדה, שכדי לשלם את ההוצאות עבורה נאלצה הופקינס למכור את ביתה, היא היתה יכולה למנוע אם היא היתה רק קצת יותר חברותית.

אבל אני עומדת על כך שיש צורך באנשים לא חברותיים ולא נחמדים, או כמו שהופקינס גאה לקרוא לעצמה: The biggest bitch in Britain, צורך אמיתי. אני לא הייתי יודעת מה לעשות בלעדיהם.