אתמול יצאתי לתל-אביב. היה יום שישי ואני אוהבת לפעמים לצאת לארץ האחרת הזו, מרכז תל-אביב. אני מסתובבת בשווקים, מסתכלת על אנשים, נהנית מהעננים. מה שזה לא יהיה.

בעודי הולכת לכיוון דיזינגוף סנטר שמתי לב שהנוף האנושי צבעוני במיוחד. בחור עם דגל של מצעד הגאווה עמד מחוייך ליד מוזאון הלנה רובינשטיין. חבורה של בנות, או מה שנראה ברגע הראשון כמו חבורה של בנות, עברה לידי שלובת זרוע. אחת מהן גבוהה במיוחד, עם חצאית מיני בצבע כסף. רק כשהן כמעט כבר עברו הבנתי שהגבוהה היא בחור.

וזה נחמד. אני רוצה להבהיר שאני לא נגד זה שבחור יתלבש כמו בחורה. זה לא מפריע לי. להיפך, אני אוהבת את ה'שׁו'. במצעד הגאווה בירושלים לפני כמה שנים הייתי בין המתנדבים לדחוף עגלה שעליה נעל עקב בגובה 3 מטר בערך ובתוכה בחור לבוש חצאית ופאה בלונדינית, שנפנף אל העוברים ושבים בחינניות ובסגנון כוכבת הוליוודית של פעם. עד שלב מסויים מאד נהנינו.

אני לא נגד ה'שו' אבל כן מפריעה לי הפוליטיזציה. בשבוע שלפני מצעד הגאווה היינו צריכים לסבול מודעות ענק על תחנות האוטובוס מהן ניבטו אלינו בעלי זהות מינית אלטרנטיבית ממינים שונים, כשהכיתוב נותן לנו להבין שמשהו בזהות הזאת הוא מחוץ לחוק במדינת ישראל. ברור שאין שום דבר מחוץ לחוק במיניות אלטרנטיבית,  כי אם היא היתה מחוץ לחוק לא הינו מוצאים תמונות טרנסג'נדרים על תחנות האוטובוסים, ולא היינו צועדים ככה במורד שד' בן ציון.

היציאה ההמונית הזו לרחוב היא כדי לגייס כוח. אין כאמור שום חוק נגד זה שתביעי את עצמך מבחינה מינית בתחום הפרט ואם אנחנו הולכים ברחוב, זה למטרות פוליטיות. בהפגנה בירושלים, עזבנו בשלב שבו התחילו לקרוא בקול רם ובאופן קצבי "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזו" ושוב: "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת". תהיתי אז ואני תוהה עכשיו: מה זה כולל, ה'לחיות' הזה? למה הפוליטיזציה? גם הכיסוי של המצעד הנוכחי כלל אמירות כמו "עכשיו לא יוכלו להתעלם מאיתנו." מה זאת אומרת? מה אתם רוצים לעשות עם שימת הלב הציבורית שצברתם? למה אתם רוצים לנתב אותה?

למסרים שמנסים להראות מיניות אלטרנטיבית כנורמטיבית יש השפעה רבה. מבין המתבגרים בארצות הברית המזהים את עצמם כגבר שאמור להיות אשה או ההיפך, או כמי שאינו גבר ולא אישה (כן, יש דבר כזה) כ-40% מדווחים על נסיונות התאבדות. האידיאולוגים אומרים שזה כי אותם נערים לא קיבלו תמיכה כגבר שרוצה להיות אשה וכו'. באמת?

אולי הדיכאון הוא דווקא מהידיעה שזה מאד קשה, למעשה בלתי אפשר להפוך לאשה כשנולדת גבר? אולי הדיכאון הוא מתוך תחושה של פספוס נוראי. אולי בנסיבות אחרות, כשהמתבגר רואה בפניו דרכים יצירתיות לקחת אחריות על חייו ולא מתייחס אל עצמו כאל מי ש'פספס' את ייעודו מלידה, הוא לא היה נכנס לדכאון? איזה מן ייעוד זה להפוך לאשה? (או לגבר?) עצם התמיכה בייעוד כזה היא הפספוס לדעתי.

אז עזבתי את המצעד כשהגענו לקינג ג'ורג'. אני אוהבת את ה'שו' ואת הצבעוניות, ואני מסכימה שצריך להיות פחות רציניים ולשחק, כולל לשחק עם המיניות. אבל אני לא רואה טעם בפוליטיזציה של העניין הפרטי והמאד אישי הזה. תפסתי אוטובוס הביתה כדי לחגוג את המיניות שלי. לא משנה לכם איך.