צילום Anastasia Dulgier מ- Unsplash                                                   

זה לא שאני לא אוהבת את הספר ("סוויטה צרפתית", כתבה אירן נמירבסקי, תרגם ניר רצ'קובסקי, 'כתר' 2005), הוא דווקא כתוב מצויין. הכותבת עוקבת אחר הדמויות שלה צמוד אבל לא צמוד מידי, היא יודעת לשחרר להן את הרסן כשצריך… הספר מתחיל בבריחה הגדולה מפריז כשהגרמנים כבשו את צרפת. הפריזאים חששו שהעיר תופגז ויצאו במכוניות וברגל. נוקבים במספר עשרה מיליון. עשרה מיליון איש יצאו תוך כמה ימים. די מדהים.

אז היא עוקבת אחרי כמה משפחות ובודדים בתוך הבלגן הגדול הזה, ואני באה מהתרבות הזו, מבחינה זו שגם אני הייתי בוודאי חושבת מחשבות דומות אם הייתי אחת מהבורחים. גם אני הייתי מחשֶׁבת כמה טובה אני יכולה להרשות לעצמי להיות בהתחשב בזה שאני צריכה לדאוג לעצמי ולמשפחה שלי קודם כל. זה מאד אמיתי, אם את אינדיבידואל ששייך לקבוצה שבאופן זמני מפסיקה לתפקד. עד שהגרמנים יכבשו אותם ובעוד שאריות הצבא שלהם נלחמות עם הנשק שאין להם הצרפתים ב'לִימבּוֹ', שׁוּמָקום. אז זה די טבעי שפתאום כולם מופיעים בצבעים האמיתיים שלהם.

אין לי טענות לגבי הדיוק של התיאור. הבעיה שלי היא עם זה שאני שייכת לחברה שנמצאת בצמיחה ושיש לה עתיד. האירופה שכולם מתגעגעים אליה, אירופה של היופי ועושר הפרטים האינסופי כבר מאבדת תקווה ודועכת כל כך הרבה זמן. הספר הזה הוא מ-1940, מאמצע המלחמה, כלומר לפני השיקום והפריחה של שנות ה-60 וה-70. הוא מלפני האיחוד האירופאי, מלפני המטבע והגבולות המשותפים, ובכל זאת, מתוקף זה שהוא ספר טוב שמתאר בפרוטרוט את מה שיש, הוא כבר רואה את הסוף. ואין לי כבר כוח לשקיעה של אירופה, אני שבעה ממנה.

לא קניתי ספר אחד אלא שניים, שהיה לי ברור שזה מה שהם מתארים, והשני, "על היופי" של זיידי סמית' [תרגמה קטיה בנוביץ', זמורה ביתן, 2005] הוא בריטי. הבריטים בעצם לא החליטו אם לדעוך או לא. הם והתרֵזָה מֵיי שלהם עוד לא החליטו אם זה עד כדי כך חשוב להיפרד מהאיחוד בעצם. המזרח אירופאים מזמן החליטו שהם יקחו מהאיחוד את מה שאפשר, כל עוד אפשר, אבל אצל הבריטים זה לא עובד ככה. הם צריכים לתת דין וחשבון לדימוי העצמי שלהם כהוגנים וצודקים. אז כל עוד הם לא נפרדו רשמית הם מרגישים מחוייבים, הטמבלים. בקיצור, היופי של זיידי סמית' לא ירֵד אצלי טוב, ואת זה אני יודעת על סמך עיון קצר, שהעלה שהיא אכן יודעת על מה היא מדברת וכותבת מצויין לא פחות.

זו מחלה כזו, או שזו התקופה שבה אנחנו חיים. הספרים היחידים שיורדים אצלי טוב הם ספרים על ההסטוריה של עם ישראל, או לחליפין, טוִויטִים של טרָאמפּ. ראיתם את האחרון? מסר צָווחָני לאיראנים שלא ייעזו לנסות להפחיד את אמריקה או שיקרו להם דברים לא נעימים. אני מתה עליו.

חבל שתרזה לא לומדת ממנו כלום.

אוּף.