סופת חול על מאדים - NASA/JPL - Caltech/University of Arizona

סופת חול על מאדים – NASA/JPL – Caltech/University of Arizona

מה שיפה ב'לבד על מאדים' (אנדי וייר, הוצאת 'הכורסה', 2014), זו האופטימיות האינסופית. הייתי פשוט מרותקת, מההתחלה ועד הסוף, בלי יכולת לעצור כמה ימים ברציפות למעט הפסקות לסידורים ועניינים, עד שסיימתי. בעלי לשעבר מאד התפלא ואמר שאני הרי לא קוראת מדע בדיוני. שזה נכון, אני בדרך כלל לא קוראת מדע בדיוני.

לא עלה בדעתי לחשוב על כוח ההישרדות והאופטימיות הבלתי נדלים של מארק וואטני, כמדע בדיוני. האמת שהתייחסתי לאסטרונאוט שננטש בטעות על מאדים כאל בנו, נכדו או נינו של רובינזון קרוזו. קרוזו ננטש על אי בודד ומשתמש ביכולותיו להמציא שם חיים חדשים. חשבתי שמארק וואטני פשוט ממשיך את דרכו הקלוויניסטית משהו, אבל עם טכנולוגיה מודרנית. 

אני כולי מלאת התפעלות מהכותב, וייר. זה כפי הנראה לגמרי חלק מהג'אנר אבל לי זה חדש – היכולת להשתמש בידע טכנולוגי ולשלבו בעלילה שלך, לא רק מבלי שהקוראת הזו הרגישה בחיבורים אלא גם עם הומור. הצחיקה אותי הבדיחה החוזרת שלו על האמינות הרבה של סרטי הדבק ש'נאסא' שלחו איתו במעבורת.

מארק וואטני נתקע על מאדים עם הרבה מאד ציוד, שבמהלך הספר הוא משתמש בחלקו לצרכים שהציוד לא היה מכוון להם מלכתחילה. הוא טכנאי באמת פנטסטי. אני לא יודעת אם מקובל לדבר על טכנאי במושגים של גאונות, אבל הוא יצירתי והוא חסר תקנה ביכולת שלו "לחשוב על זה" ולעלות על רעיון.

אז הבדיחה החוזרת היא שסרטי דבק על בסיס בד, שעל כדור הארץ משמשים אותנו בכל מיני הזדמנויות, פועלים היטב גם על מאדים. זה פשוט מצחיק, בהקשר הזה של ציוד שעולה מיליארדים של דולרים. הוא הצחיק אותי גם עם ההתייחסות שלו למונוטוניות של התזונה שלו.

הוא מסביר כל כך יפה איך הוא מצליח לגדל תפוחי אדמה בתנאים האלו. אחר כך ישנם ימים ארוכים בהם כל מה שנותר לו לאכול הם תפוחי האדמה הללו, והוא יודע נורא יפה לצחוק על זה. זאת האופטימיות הזו, שעושה את הספר למה שהוא. הסרט, ואני כמובן מאד אוהבת שמספקים לי את הוויזואליה של הסיפור, לא עובד כמעט בכלל בהשוואה לספר.

ידעתי שזה יהיה כך, כי כל העניין, גם ב'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו וגם כאן, זה שמדובר במאבק ארוך. הגיבור מתמודד עם מכשול אחרי מכשול אחרי מכשול. הבניה הזו של ההתמודדות עם בעיות, זה שהוא מצליח להתמודד עם מאה בעיות אחת אחרי השניה, זו המהות. אני מן הסתם הייתי משתמשת בבעיות השונות כהזדמנות להיכנע כבר אחרי הבעיה השניה.

אני יכולה לראות את עצמי מוצאת לי מקום נוח ממנו אני יכולה לצפות בשקיעה האדומה של מאדים, תוך שאני נפרדת בראש מכל מיני אנשים. אני לא טיפוס של רובינזון קרוזו. בלי חיזוקים תכופים מהאנשים סביבי שהכל בסדר ואני בדרך הנכונה פחות או יותר, אני לא יודעת איך להמשיך. היכולת שלי להתמודד עם אי-ידיעה קרובה לאפס המוחלט.

והנה כאן יש לנו גיבור שפשוט פותר את הבעיות שלו. אז אם יש לי ביקורת, היא זו, שאני לא מבינה איך הוא עושה את זה מבחינה רגשית. אני יכולה לראות, כי הוא מסביר כל פעם, איך הוא עושה את מה שהוא עושה מבחינה טכנית. אבל איך הוא עושה את זה מבחינה רגשית?

יש שלב, די בתחילת הספר, שמארק וואטני לוקח את רכב השטח שלו לנקודה בה הוא יודע ש'נאסא' השאירה חללית ישנה שיש בה מערכת תקשורת עם כדור הארץ. מערכת ישנה קצת, אבל שכפי הנראה תפעל. איך הוא עושה את זה? איך הוא מעיז לעזוב את חללית האם?

אחר כך, אחרי שכבר יש לו קשר עם כדור הארץ, והם נותנים לו הוראות מה לעשות והכל נראה בסדר, וייר מסדר למארק וואטני הזדמנות נוספת להפגין את העצמאות המחשבתית שלו. תקלה חמורה מחרבת הרבה מהעולם שוואטני הקים לעצמו, כולל שדה תפוחי האדמה שלו, ומשאירה אותו תקוע בתוך תא קטן שמשמש ברגיל למעבר הדרגתי בין פנים החללית למה שמחוצה לה.

נראה לכם שהוא נואש? נדמה לכם שהניתוק מכדור הארץ שולח אותו למקומות דכאוניים? לא. ממש לא. עכשיו העתיד פתוח והוא יוכל לעשות את זה בדרכו שלו.

האמת שבא לי לסיים את הרשימה הזו בקללה עסיסית אבל אני מתאפקת. זה לא מנומס. מצד שני יכול להיות שבעלי לשעבר צודק ומדע בדיוני זה באמת לא בשבילי. אני ברגיל מצליחה לראות את הצדדים החיוביים של כל מצב, אבל לבד על מאדים? לא, לא הייתי מסתדרת.