הרי ה'רוקיס'

הרי ה'רוקיס'

במסגרת תהליך ההחלמה הארוך שלי ביליתי את כל אתמול בקריאת ספר. זה לא קרה לי כבר שנים אז אני חייבת לדווח על הספר עצמו, עם כל זה שאני מדמיינת שקראתי אותו בעיקר כי תהליך ההחלמה המתואר בספר חופף לשלי, ולאו דווקא בגלל האיכויות שלו.

עזר לי לקריאת הספר זה שראיתי אותו קודם לכן מעובד לסרט. מדובר ב"הלוחש לסוסים" של ניקולס אוונס, שהופק לסרט בבימויו וכיכובו של רוברט רדפורד. אני אוהבת נורא את רדפורד אבל הסרט לא טוב, התסריט לא נכון איכשהו, אבל בגלל שאני מכירה את הפילמוגרפיה של רדפורד מיד קישרתי עם The Electric Horseman – https://www.youtube.com/watch?v=F_010gRfwBQ, סרט מקסים ומאד שווה לצפיה בכיכובם של רדפורד וג'יין פונדה ובבימויו של סידני פולק.

גם ב'פרש החשמלי' רדפורד נמצא על תקן המבין בסוסים וזה שנמצא בקשר עם המרחבים האינסופיים של אמריקה. גם שם יש לנו מפגש רומנטי בין שני הפנים של אמריקה. רדפורד מייצג את הקשר עם הטבע. או לא עם הטבע, כי זה יותר מטבע, זו שאיפה לאיחוד עם המשהו הגבוה הזה שניתן לקרוא לו גם אלוהים. כשמסתכלים על הנופים המדהימים הפתוחים עד אינסוף שיש בסרט מבינים, בלי הסבר, משהו שהוא מעֵבֶר.

זה כאילו הסרט מציג איזו כנסיה גדולה, מקום פיזי שיש לו אספקטים רוחניים. אבל אני משתפכת. זה פשוט כי אנחנו בארץ כל כך קטנה ויש את הפקקים בכביש החוף כשבכל זאת מחליטים לצאת לטייל. אני גם מוצאת את עצמי, שוב, מבטיחה לעצמי שאני אגור אי פעם במקום כזה, שסביבו אינסוף פתוח. זה צורך, אני ממש מרגישה את הצורך במרחבים.

מכל מקום רדפורד לוקח על עצמו גם ב'לוחש לסוסים' וגם ב'פרש החשמלי' לייצג את החיבור למרחבים האלו. הדמויות שהוא משחק מייצגות את השאיפה הרוחנית להתחברות למשהו גבוה יותר שהמרחבים האלו מסמלים, והאשה שמולו מייצגת את התחכום העירוני הניו-יורקי. ב'פרש החשמלי' זו ג'יין פונדה שמשחקת עיתונאית חוקרת פיקחית מאד ואילו כאן, ב'לוחש לסוסים', הדמות היא מאנגליה במקור.

לאמריקאים יש איזה כבוד בפני התרבות האנגלית, ודמות עם מבטא בריטי מביאה איתה מבחינתם עומק תרבותי נוסף. אבל זה עומק תרבותי אורבני יותר ולא האינסוף האמריקני, לא החיבור עם הרוחני שהמרחב הזה יוצר, חיבור שהוא בלתי אמצעי, גנוסטי, כמו חיבור דתי כשהדת נמצאת בשלבים הראשונים שלה, לפני שחילקו לכולם תפקידים וגלימות ונרות.

גם ב'פרש החשמלי' וגם ב'לוחש לסוסים' הקשר המתפתח הוא קשר רומנטי. שני הצדדים של אמריקה, שני ההפכים, נמשכים אחד אל השני, משלימים אחד את השני. את השניה. אך בזמן שב'פרש החשמלי' הרומן המתפתח הוא יפיפה ועקבי ומשולב היטב עם שאר העלילה או אפילו מוביל אותה. בעיבוד לסרט של ה'לוחש לסוסים' לא היה רומן. אני חושבת. קשה לדעת, כי השחקנית האנגליה שמשחקת את הדמות שומרת כל כך על איפוק, שיכול להיות שהיה רומן ולא הרגשתי.

אבל בספר יש רומן, ועוד איך יש רומן. הוא כל כך רומנטי שדילגתי על חלקים שעיכבו לי אותו בדרך. זה מקובל, נכון? אני לא היחידה שעושה את זה. גם זה שראיתי את הסרט קודם עזר לי לדעת לאן לדלג. לפי דעתי זה מוסרי לדלג בספרים מהסוג הזה, כשנתקלים ב'חומר מילוי'. הרשיתי לעצמי לדלג על בניית הדמות של נהג המשאית, שמוביל לתאונה בתחילת הסיפור. נהג המשאית לא מהותי להמשך, והוא שם רק כדי להראות שהוא לא איש רע. דילגתי גם על התאונה עצמה.

רציתי את ההחלמה של הילדה הפצועה ושל הסוס הפצוע – וזה כפי שאמרתי כי אני בתקופת החלמה בעצמי – ואת הרומן הסופר רומנטי על רקע המרחבים הגדולים של אמריקה. כי גם אם לא הייתי רואה את הסרט הרי ברור שהם שם, ונלקחים כמובן מאליו ומאפשרים את כל החופש הגדול הזה שהדמויות יכולות לגדול לתוכו. זה את המרחבים האינסופיים האלו שאני חומדת לעצמי הרי.