פעם הייתי כותבת ל'חדשות מחלקה ראשונה' על פוליטיקה פנים-אמריקאית (לא שילמו על זה. לא שילמו לי על זה.) אז יש לי עדיין את הצורך לדווח מה קורה בזירה האמריקאית. הגנרל פטראוס, שהיה ראש ה-CIA בשנים 2011-2012 וגם פיקד על הכוחות האמריקאים בעירק בשנים 2007-2008, נתן עכשיו ראיון ל'וושינגטון פוסט'. שאלו אותו לגבי המצב בעיראק והוא אמר שהסכנה לעיראק היא לאו דווקא מאִיזִיס או איך שקוראים להם אלא מאירן.

תסלחו לי שאני כזו שטחית ומהר עברתי מפטראוס לעיין באתר הרכילות האהוב עלי. אני לא הבן אדם הלגמרי נכון לסקר מה שאומר גנרל אמריקאי מבין עניין, ואני מעלה את זה כאן רק מתוך הצורך לתמוך במדיניות של ראש ממשלתינו הנבחר, ביבי נתניהו. הוא לא סתם מדמיין שאירן היא הבעיה. הנה, אפילו פטראוס, שמכיר את הזירה מקרוב, טוען שאירן היא הבעיה.

הסיבה לכך שאני בכלל מסתכלת באתרי חדשות אמריקאים (מה שהוביל לכך שהתחלתי לכתוב על פוליטיקה פנים-אמריקאית) היא בגלל חוסר המענה לצרכי כקוראת עיתונות באתרי החדשות ועיתונות הישראלית. ישנו 'ישראל היום' וישנם עוד פה ושם דברים בעברית, אבל עיקר תפריט החדשות שלי הוא מעיתונות זרה.

הבעיה היא רק שאני אוהבת עברית, מאוהבת בעברית. מן צרה שכזו.

על כל פנים הסתכלתי אתמול ב'ישראל היום', והיה שם משהו שעזר לי להתגבר על השבוע שבועיים האחרונים של הפגזות נגדי ושכמותי בעיקר ב'ידיעות'. הנה מה שכותב דרור אידר במוסף של יום שישי ה-20.3: "התקשורת הישראלית שכחה שתפקיד הנביא, האינטלקטואל, איש הרוח וכרוז השבט, הוא לא רק לייסר את העם, להוכיח אותו על מצוקותיו ועוולותיו, אלא גם לעודד אותו, לחזק ברכיים כושלות, לעמוד לימינו בעת צרה, להאמין בתקוותו, בערכיו, בצדקת קיומו."

אני בהחלט צריכה עזרה בעניין הברכיים הכושלות.

ועוד דבר מעניין ובעיקר נוגע ללב מצאתי באותו מוסף. אמילי עמרוסי מספרת ש:"העליה בשיעורי ההצבעה בעיירות הפיתוח קשורה לפעילות של 'אם תרצו' והמתנחלים… הפעילים גם חילקו סטיקרים לא מפלגתיים. "מימין ומשמאל בוחרים לכבד ולאהוב," נכתב שם באותיות לבנות, מפתיעות, על רקע תכול, "ואהבת לרעך כמוך"."

אז זה מה שגרם לאנשים לזוז לקלפי: מסרים של אהבה.