עשיתי את הלא יאמן והלכתי לסרט. לבד. ביום שישי בצהריים. שילוב מנצח של כוכבים או משהו כזה. על כל פנים הלכתי, כלומר נסעתי באוטובוס לקולנוע לב בסנטר. היה גשם גשם גשם אבל כל האנשים מאיזור גוש דן שרצו לצאת בכל מחיר היו שם. ישבו על המדרכות מתחת לסככות גשם מיוחדות ואכלו את הסלט שלהם בחריצות. קראו עיתון בזהירות, כדי שהוא לא יתרטב. מעורר הערצה.

בסנטר עצמו היה ממש נעים, כולל מאכלים מכל מיני סוגים. שכחתי שמוכרים אוכל מוכן ביום שישי. טעמתי כּנָפֶה, מה שלא טעמתי בחיים. ממתק ערבי כתום ממולא גבינה. כשהייתי בצבא הייתי מאוהבת במישהו שאהב כנפה. אז סוף סוף טעמתי. בסוף קניתי לי דים-סם מדהימים, ב-5 ₪ האחד. אבל העיקר היה הסרט. רציתי לראות את 'טרנר'.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלי בטייט גלרי בלונדון, ואיך התפעמתי מהציורים שלו. רציתי לראות מה שזה לא יהיה שיחליטו להראות לי, בשם טוהר כוונותיו של הצייר הזה, כפי שהוא מתבטא בתמונות שהוא צייר.

לא ללכת. סרט גרוע. האנגלים טובים בשחזורים הסטוריים אז השחזור ההסטורי באמת נפלא, אבל התסריט לא עובד. זה נורא מוזר לי שהשקיעו את כל מה שהשקיעו בהפקה הזו על בסיס תסריט שפשוט לא עובד. אנחנו כבר אחרי מאה שנים של קולנוע שבהם נוכחו שוב ושוב שהסרט עובד כשמספרים דרכו סיפור טוב ולא עובד כשלא. זה לא כאילו המציאו את העניין הזה הרגע.

זה שהדברים שקורים בסרט קרו כפי הנראה גם בחייו של הצייר הבאמת יחיד ומיוחד הזה – זה לא מספיק. לא עיבדו אותם לסיפור, יש כאן רק רשימה כרונולוגית של דברים.

ישנה מערכת היחסים המיוחדת בין טרנר ואבא שלו, שמאד אהבו אחד את השני. האבא מת, לדאבון כולנו, בערך בשליש הדרך. שני שלישים מהסרט קורים אחרי שהוא הולך לעולמו.

לטרנר היו בפועל שתי נשים. לפי הסרט הוא לא אהב את הראשונה, שהיתה מן סוג של קרובת משפחה (?) משרתת (??) מאד מלוכלכת (!?) ובנוסף גם מפתחת מחלת עור שהולכת ומחמירה כל הזמן (נורא!). אם ישאר לי משהו מהסרט בטוח זו מחלת העור הזו, שכפי שהסברתי שמרה על עקביות והתפתחות. אני רוצה לשאול את המפיקים הנכבדים: לא היה ברור לכם כשקראתם את התסריט הגאוני שמחלת העור הזו תשלט על כל חלקה טובה?

גם לא דיברו על המחלה הזו, לא הזכירו אותה במילה. כל מה שנותר לי לעשות זה לערוך אם הדמות המסכנה שיחות דמיוניות בנוסח: "חמודה, יש לי משחה מצויינת שאני בטוחה שתעזור," "את חייבת ללכת לרופא עור בהקדם," וכדומה.

כשתסריט כתוב נכון הקהל לא סובל אלא מתוך הזדהות עם דמות. אופס, פתאום עלה בדעתי: רצו שאני אזדהה עם סבלה של האשה הזנוחה והמלוכלכת של טרנר? איך בדיוק אני אמורה להזדהות? מה בה יגרום לי להזדהות? היא היתה דו-מימדית לחלוטין. גם אשתו המועדפת של טרנר היתה דו-מימדית. האמת, גם טרנר עצמו. זה שהיו לו שתי נשים ממש לא הוסיף לו מימד. לא היה שום דבר בסרט שהצביע על המבנה הרגשי שהוביל אדם לצייר את התמונות הנפלאות ההן בטייט. ממש לא. וחבל.