ביליתי את היום בקריאת עיתוני סוף השבוע. קראתי את "ידיעות אחרונות" מקצה אל קצה. רק לא מזמן קבעתי לעצמי עיקרון לא לקנות את העיתון הזה כי הוא נלחם בזכות הקיום של "ישראל היום", אבל בשביל מה יש עקרונות אם לא כדי לזנוח אותם מטעמי נוחות. מכל מקום קניתי את העיתון וקראתי. נשאר לי טעם טוב רק מהטור של דנה ספקטור, שנקרא הפעם "אפס בהתלהבות". היא הקדישה את כל העמוד כמעט לעקוב אחרי רומן שלא יצא אל הפועל של מכר צעיר שלה. היא חלמה בשבילו על רומנטיקה, רצתה מאד לעזור לו לתכנן את הדייט הראשון, התלהבה אינסוף…

אני מאד אוהבת התלהבויות, מאד אוהבת רומנטיקה. זה כל כך כיף לפנטז על זה ולגמרי הזדהיתי עם צורת ההתנהגות היָכנָאית-פּוּשִֵׁרִית שהיא מייחסת לעצמה. "תיקח אותה לבית קפה בנווה צדק," היא אומרת לו. "אתה חייב זכוכיות גדולות שרואים דרכן את הגשם. תעשה את זה צרפתי כזה, תזמין לה יין חם…" איזו חמודה! בעצמי לא הייתי מעיזה לדחוף כל כך. אני לא כזו. אז בנוסף היא מן גיבורה שמעיזה ללכת עם רגשותיה עד הסוף בשם האהבה, גם אם זו לא האהבה שלה בדיוק. מושא הזדהות.

הטרגדיה האורבנית המקסימה שהיא מתארת סובבת סביב זה שאין לבחור שלנו כסף להזמין את בחירת ליבו למקום עם זכוכיות גדולות או קטנות או בכלל. במקום זה הוא מזמין אותה, בלית ברירה, לדירה שלו, דירה עם שותפים. מאד לא רומנטי. בחירת ליבו, שהיפה הוא שגם איתה ספקטור מזדהה לחלוטין, הופכת באחת מנשית וענוגה ל- gold digger  ('גולדיגר' בעברית – מילה חדשה). לא מתייחסים אליה בצורה רומנטית אז היא עושה את הסוויץ' ומפסיקה להיות רומנטית בעצמה. טראגי ומייאש. הרומן שספקטור היתה כל כך אופטימית לגביו קורס לפני שהוא מתחיל, והכי מעורר הזדהות אצלי כמובן זה הצורך שלה באופטימיות ובסוף טוב.

רק עם המסקנה שלה לא הסכמתי. היא מצליחה לשרבב את ראש ממשלתינו כאשם בעניין הזה. זה קורה לי גם עם חברות, שהן מייחסות לראש הממשלה אומניפוטנציה לא ברורה. אדם אחד, גם אם הוא ראש ממשלה, לא יכול להיות אחראי למצב הכלכלה של מדינה שלמה. כלכלה של מדינה בנויה מהרבה מאד אלמנטים, שלא לדבר על קישור למצב הכלכלה העולמית. אבל כשאני כותבת דברים כאלו צורחים עלי שאני נאיבית ולא מבינה כלום.

קראתי גם את 'הארץ' היום (הייתי ממש שלווה והיה לי זמן) וב'הארץ' אני הכי אוהבת את עמוד אחד לפני האחרון של המוסף. מראיינים שם בשדה התעופה אדם אחד שזה עתה הגיע ואחד שעכשיו עוזב. זה תמיד מעניין ואופטימי ואני הרי בתקופה שאני חייבת כמויות גדולות של אופטימיות ישר לווריד.

הם עלו על משהו נכון, ב'הארץ', שדה התעופה הוא תמיד נקודה מעניינת בסיפורו של אדם, נקודה שדרכה מתנקזת משמעות חייו בשלב הנוכחי שלו. הי, ביבי! אבא טוב ומנחם של כולנו, אבא בוגדני ורשע: עשה שיהיה לי כסף לנסוע לאנשהו…