למחרת הטיול הייתי חייבת לבדוק מה קורה בחנות הספרים הקרובה אל מקום מגוריי. כזאת אני, חוויות בטבע זה טוב ויפה אבל עולם החוויה האמיתי האוטנטי שלי הוא הרבה פעמים בתוך כריכה של ספר. אז נכנסתי לחנות. אני הרבה בודקת לפני שאני קונה, ובזמן האחרון אני הרבה בודקת את 'פרויקט רוזי' (כתב גרהם סימסיון, מאנגלית: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית, 2013). אני בודקת את הספר כמובן בעיקר באנגלית.

בעיקרון אין לי זכות לכתוב ביקורת על ספר שלא ממש קראתי, אבל זה הבלוג שלי אז אני מרשה לעצמי לפתוח כאן ג'אנר חדש של ביקורת על ספרים שמשהו בי מתנגד לקריאה בהם. במקרה של 'פרויקט רוזי' אני מרגישה התנגדות עזה ואני אנסה לנסח אותה כאן. הגיבור של הסיפור, הבחור שמחזר אחרי אותה רוזי, מוגדר כחולה אספרגר. אני מביאה כאן את ההגדרה של וויקיפדיה לתסמונת הזו:

   "אחת מהלקויות ההתפתחותיות המכונות 'תסמונות הקשת האוטיסטית'… עיקר הלקות היא בתקשורת לא מילולית עם הסביבה המתבטא בקושי בהבנת סיטואציות חברותיות, הבנת הבעות פנים, ביצירת מערכות יחסים אינטימיות וכיוצא בזה. בהשוואה לבעלי תסמונות אחרות מהקשת האוטיסטית, לאספרגרים יש פחות כפייתיות/חזרתיות, פחות הפרעות במשחק דמיוני ופחות הפרעות בשפה מדוברת. כמו כן, בעלי תסמונת אספרגר הם לרוב בעלי אינטליגנציה תקינה ואף למעלה מכך, יכולת טובה של הבנת הנקרא ולימוד שפות, ובעלי יכולת זיכרון טובה במיוחד."

זהו. אז יש לנו קבוצה ענקית של אנשים, ובואו נהיה מדויקים: יש לנו כאן קבוצה ענקית של גברים בעיקר, שהקשיים החברתיים המסויימים שלהם מוגדרים כתסמונת. מ', בעלי לשעבר, מקטלג את עצמו כבעל תסמונת אספרגר וטוען שגם לבנינו יש את אותו הדבר.

אני מאד לא אוהבת תיוגים של סוגי קושי מסויימים כ'תסמונת' או חולי. זה מאד שייך לתרבות האבחונים שפושה אצלינו בעשר או יותר השנים האחרונות. אני לא חושבת שזה עוזר לבעל התסמונת שהוא מופרד מכלל האוכלוסיה על ידי ההגדרה של מצבו בצורה הזו. אני לא חושבת שזה עוזר לו 'לעבוד' ולשפר את מצבו. מבחינתי לכולנו יש בעיות ועניינים וכולנו בתהליכי שיפור. מ' בכלל מגדיל ואומר שכל הגברים נמצאים היכנשהו על הקשת האוטיסטית, וזו בדיוק הבעיה שלי עם 'פרויקט רוזי', חוסר הרומנטיות שבהגדרת צורת התקשורת הגברית כ'תסמונת'.

אני חייבת להאמין שלגברים, כמו לנשים, יש נשמה יתרה. קצת קשה לי לשתף כאן את הקורא בחוויותי מאצילות הרוח של שותפי לדרך אתמול, וגם הגברים וגם הנשים בטיול הפגינו נשמה ואצילות נפש. אולי זה קשור לנטיה אספרגרית משהו משלי: אני חושבת שנכון לפעמים להראות איפוק רגשי. אבל הצד השני של איפוק רגשי ומופנמות חברתית מתבטא ביכולת ביצוע טובה יותר, לא? אתמול אלו היו גברים בעיקר שחזרו אחורה כשהמדריך עצר סוף סוף, והתברר שחסרה לנו חבורה שלמה של נשים קצת מבוגרות. כמו שסיפרתי כבר זה היה גבר צעיר ששיקר לי בחינניות בנסיון לעודד אותי, כשהוא אמר שגם לו קשה עם ההליכה הארוכה הזו.

חשבתי שמה שנחמד בתקשורת או חוסר התקשורת הגברית זה בדיוק זה שהיא שונה משל הנשית. אני נורא אוהבת ונורא חושבת לנכונה את כל הסדרה הזו של "גברים ממאדים נשים מנגה " של ג'ון גריי (מאנגלית: שושנה ינקוביץ', 'אור-עם', 1994). צורות התקשורת של גברים ונשים שונות זו מזו וזה בסדר, כך צריך להיות. זה שגברים בכללי פחות יודעים לקרוא סימנים זה כי הם ממוקדים יותר בדברים אחרים, וטוב שכך.

אני לא אומרת שזה לא משגע לפעמים, אבל התגרשתי לא בגלל זה שהוא לא יודע לקרוא סימנים אלא בגלל שלא היה איכפת לו לקרוא את הסימנים.

(סליחה. גם הטור הזה נכתב בהשפעת ירח מלא…)