אתמול בלילה הייתי בטיול לאור ירח במדבר יהודה, טיול שהזכיר במשהו את התעיות האינסופיות של בני ישראל במדבר בזמנו. אצלינו האיחור בזמן ההגעה המשוער היה רק שלוש שעות ולא ארבעים שנה אבל היתה, אני מעריכה, אותה התחושה של 'אין לנו מושג איפה אנחנו וגם למורה הדרך שלנו אין', ובדומה למשה גם המדריך שלנו נקט בתכסיסים שונים להעלאת המורל והאמון בהנהגתו.

המטרה המוצהרת של הטיול היתה לראות את מנזר מָרסַבָּא לאור הירח והמוטיבציה האישית שלי לראות את המנזר הזה היא כי שם זה היה שמורטון סמית', אחד ממבקרי התנ"ך הנערצים עלי, מצא תעודה המעידה על כך שישו הנוצרי עסק בתחילת דרכו בטכסי חניכה. לא ניכנס לזה כאן, התשוקה שלי לפירושים לתנ"ך ולפרשני תנ"ך במיוחד עשויה להתקבל כחוֹלנית משהו. גם חשבתי שלטייל במדבר יהודה לאור ירח בוודאי תהיה חוויה מרגשת ויוצאת דופן.

אז באמת היה אחלה מהבחינה הזו שהמדבר היה מואר, ושראו את הכוכבים שלא ניתן לראות בתל-אביב. וגם התגבשנו מאד כקבוצה. לא מצאנו את מנזר מרסבא, אבל פיתחנו חוש הומור קבוצתי. למשל לגבי המיקום של המנזר. מתוך נסיון לתמוך רגשית במדריך שלנו מישהו טען שהזיזו אותו ושבגלל זה המדריך לא מוצא אותו. מישהי אחרת, מאד חביבה וצחקנית, אמרה שהמנזר מוצב כרגע ליד האוטובוס.

אותנו זה הצחיק!

לא משנה.

בכל מקרה אני רואה עכשיו שאני אצטרך לחזור לבקעת הורקניה כדי לראות את כל מה שלא הספקנו. מסתבר שהבקעה קרואה על שמו של יוחנון הורקנוס, מנהיג חשמונאי מסוף המאה הראשונה לפני הספירה. יוחנן הורקנוס לא קרא לעצמו מלך, זה רק החשמונאי שאחריו בשושלת, אלכסנדר ינאי, שכבר קרא לעצמו מלך.

עליה למבצר הורקניה

עליה למבצר הורקניה

אז יש משהו שנקרא מבצר הורקניה, שצריך ללכת לראות. כן הצלחנו לראות את הר מונטר, שממנו כפי הנראה היו משליכים את השעיר לעזאזל. טכס השלכת העז הזו נועד לכפר על עוונותיה של הקהילה המשליכה, מה שנשמע לא לגמרי הוגן.

השעיר לעזאזל - ציור של וויליאם האנט,  1854, מאסכולת הציור של הפרה-רפאליטים
"השעיר לעזאזל" – ציור של וויליאם האנט,
1854, מאסכולת הציור של הפרה-רפאליטים

אחרי שהגענו להר מונטר, שאם הבנתי נכון קוראים לו גם הר עזאזל – היו הרבה בדיחות על זה שאנחנו הולכים לעזאזל… – המדריך שלנו, בעצה אחת עם חבר יועצים, הפנה אותנו לשביל רחב שפנה מזרחה, לכיוון ים המלח. שמחנו על הכיוון, אבל השביל, התברר, לא היה שביל טיולים כלל אלא מסלול אימונים עבור השריון של צה"ל. האזור כולו הוא שטח אימונים ומטיילים שם רק עם אישור. עכשיו אני יודעת שאימון כזה כולל גם ירידה במדרונות של יותר מ-45 מעלות.

היה נורא תלול באמת. אחת מאיתנו, כשעוד מדרון תלול התגלה לפנינו, צלצלה למשטרה להודיע איפה אנחנו. הרגשנו שהמדריך לא מתפקד.

לא לקחתי בסופו של דבר טלפון של חברה שלי מהטיול שירדה איתי במדרונות יד ביד כדי שנשגיח אחת על השניה, פשוט כי היינו עייפות מידי לחשוב על זה. אבל אם אני אצליח ליצור איתה קשר או לפגוש מי מהאנשים בטיול הזה באקראי היכנשהו, בטוח שנתחבק ונתנשק ואפילו אולי יתלחלחו העיניים.

הצעירים במיוחד התנהגו למופת. שישה מהם לקחו על עצמם 'נוהל תמוך בקשיש' והלכו במאסף של הטור המתפרש שלנו כדי לוודא שכולנו מתקדמים איכשהו. אחד מהם, שקרן חמוד שכמותו, אמר לי שגם לו הטיול הזה קשה. אחר כך, כשמכוניות המשטרה הגיעו ולקחו אותי ואת שרה את כמה מאות המטרים האחרונים לאוטובוס ראיתי אותו רץ בקלילות כדי להשלים את הפער.

מוקדם בבקר, כשהתיישבתי בתחנת האוטובוס ברכבת צפון כדי לחכות לאוטובוס שייקח אותי הביתה הייתי בטוחה שהסתיימו הרפתקאותי ליום זה, אבל באופן לגמרי הזוי הופיע פתאום מישהו שפעם למד איתי ושטרח תמיד להתעלם ממני, גם בתקופת הלימודים המשותפים וגם אחריה. הוא התחיל לחזר אחרי מאד באינטנסיביות, סיפר על עצמו פרטים אינטימיים והציע שנחליף מספרי טלפון. אמרתי תודה לא, ותייקתי את זה תחת 'חוויות ירח מלא'.