סיימתי לקרוא, בנשימה כמעט עצורה, ספר שנקרא 'תפוס ת'יהודי!' (כתב: טוביה טננבאום, תרגם, כנראה מגרמנית: רותם סלע, הוצאת 'סלע מאיר'). קודם כל אני מתפעלת מן ההוצאה לאור הזו, שזה הספר השני ברציפות שלהם שאני מרותקת אליו, הוצאה חדשה נדמה לי.

טוביה טננבאום הקים ומנהל יחד עם אשתו את 'התאטרון היהודי' בניו-יורק. הוא כותב טורים בכל מיני כתבי עת, כולל כתבי עת גרמנים. במקור הוא מהעולם החרדי בבני ברק, משם ברח אל העולם הגדול. הוצאה לאור גרמנית ביקשה ממנו לעשות סיור בארץ ולתת את נקודת המבט שלו וזה מה שהוא עשה, הוא זגזג על כל פני הארץ ודיבר עם אישים רבים ומגוונים. את הרבה מאד מהם הוא חיבק ואהב.

על הכריכה הוא נראה מחבק את ג'יבריל רג'וב, שלא ידע בשלב הזה שהוא יהודי. טננבאום משתמש בשלוש זהויות שונות ורג'וב כמו גם שאר הפלשתינאים שהוא פגש הכירו אותו כטוּבּי הגרמני. כולם עד האחרון שבהם מאד שמחו לפגוש גרמני. רבים מהם הביעו הזדהות עם מה שהגרמנים עשו ליהודים.

מן הצד השני של המתרס הוא פגש הרבה מאד ישראלים 'אוהבי ערבים'. הוא לא התרשם שהם במיוחד אוהבים את הערבים (גדעון לוי אמר לו במפורש שאין לו חברים פלשתינאים, שחבריו כולם ישראלים יהודים) ואומר שהמוטיבציה שלהם היא שנאה עצמית.

לגמרי האמנתי לו ולא הופתעתי מהקטע הזה. הקטע המעניין מבחינתי היה איך טננבאום עצמו מצליח לאהוב גם כשהוא רואה איך הצד השני מתחמן ומרמה. האהבה שלו לג'יבריל רג'וב אמיתית לגמרי, וזה בזמן שהוא מתאר איך רג'וב וחברים מארגנים הפגנה בבילעין ומתאר אותה במונחים של תיאטרון. בצד ההוא, רחוק מספיק מן הגז המדמיע, יושבים הפלשתינאים המבוגרים ומתפללים על מחצלות; יותר קרוב נמצאים השבאב וזורקים אבנים ואחר כך פצצות על החיילים. התיירים-קו-נטוי-פעילי-זכויות נמצאים במקום טוב כדי לספוג את הגז המדמיע.

כמו בתיאטרון הכל ידוע מראש וכל צד עושה בדיוק את מה שצפוי ממנו, כולל פעילי זכויות האדם, שמגיעים למסקנה המתבקשת שהישראלים ברוטאליים ואכזריים (בגלל הגז המדמיע בעקבות הפצצות).

מכיוון שטננבאום יודע לזהות תיאטרון הוא בוחר מיד להצטרף לחבורת השחקנים המועדפת, קרי המתפללים שיושבים מספיק רחוק מהגז המדמיע. חלק מה'מתפללים' מנסים לנסות לעודד אותו לחזור לקבוצה שהם חושבים שהוא שייך אליה, קרי פעילי זכויות האדם, אבל הוא עונה שתפילה חזקה בעיניו מכל מאבק מזויין.

אבל הוא לא תחמן, כי הוא באמת אוהב. הוא מלא ביקורת על הגרמנים, התומכים בכל פעילות שמטרתה לערער את המשטר בציון שהם יכולים לשים עליה את היד, אבל הוא מודה שהוא גם אוהב גרמנים. הוא מודע ל'תחמנות' הפלשתינאית: הוא מציין שבניגוד לישראלים, שאם אתה תופש אותם בשקר הם נעשים מתוחים, הפלשתינאים פשוט צוחקים. אבל הוא גם אוהב פלשתינאים.

האהבה שלו לישראלים מתבטאת בזה שהוא פחות ופחות יכול להאמין בפוזה הזו שלנו ש'הכל בסדר'. זה שובר את ליבו שאנחנו לא באמת בטוחים שנמשיך לחיות פה, שאנחנו נצמדים לחדשות כל שעה ושכל כך הרבה מאיתנו מאמינים שאין לנו זכות קיום. בסוף הוא פשוט בורח מפה כי זה כואב מידי. אַי!!!