ס' ואני יצאנו אתמול לאחת ההרפתקאות התל-אביביות שלנו. הוא בן תשע, שזה גיל מצויין להרפתקאות. לקחנו מונית שירות על דרך נמיר דרומה, עד בניין הממשלה והמשכנו לשרונה.

היה מלא אנשים, משפחות למעשה. המון המון ילדים קטנים. השיא היה כשס' כרגיל מצא משפחה לאמץ לעצמו. הוא עושה את זה גם כשאנחנו בבריכה, או בכל מקום אחר. אני משחררת ילד והוא חוזר לי עם אבא וכמה אחים. הדגש הוא על האבא (בבריכה אני רואה אותה נתלה על האבא הזמני כאילו הוא לכל הפחות בנו בכורו), אבל יש מקום גם לאחים קטנים. במקרה הזה הזמינו אותו גם לגלידה.

זה התחיל בזה שרציתי להצטרף לריקודי העם שמרקיד מקצועי ניסה לנהל על פני משטח מרוצף, שנראה מאד מתאים לריקודים באמת. אני בקונפליקט עם עצמי בעניין של ריקודי עם. כיף לרקוד במקום ציבורי כשישנם עוד אנשים שרוקדים, אבל אני לא רואה עניין בתנועות לגמרי צפויות מראש שחוזרות על עצמן. כלומר, זה לא שאני לא עושה תנועות לגמרי צפויות שחוזרות על עצמן בחיים שלי. אני רוחצת כלים למשל, אני לפעמים אפילו שוטפת את הרצפה. אבל ריקוד מתקשר לי עם משהו יותר משוחרר ובלתי צפוי.

ס' ניסה קצת לרקוד ואז מצא את המשפחה הזו עם הכדור שלה, ועבר מיד לתפקיד כוכב כדורגל. דעתו על כדורגל מאד השתפרה מאז שהוא התחיל לצפות בסדרה על כדורגלנים שנקראת 'סופר-סטרייק'. הוא נמשך לכל דבר שהתואר 'סופר' מוצמד אליו. ס' סירב לבוא איתי לראות את מוזיאון בית הבד שנמצא שם (אפשר לקנות בבית הבד שמן זית, וגם לנשנש כמובן) ואחרי הגלידה פשוט המשכנו הלאה בדרכינו.

הגענו למתחם אומנויות הבמה ונזהרנו לא ללכת מתחת לשפיץ שתלוי מעל הכניסה. בפנים ישבו אנשים על כיסאות, שורות שורות, והקשיבו ללהקה שהשמיעה שירים של סיימון וגרפונקל. היה לי עצוב שכולם כל כך ממושמעים, רוקדים בשורות, יושבים בשורות. למה לא ליהנות אם אפשר? למה לא להתפרע? הם הזמינו כרטיסים לתיאטרון ולא התכוננו ליהנות מהופעה קודם לכן, אבל בכל זאת.

מצד שני במונית בה הגענו גם אני התנהגתי כמו אזרחית ממושמעת שלא יכולה לסטות ימינה ושמאלה. מוניות שירות בשבת משרתות בעצם כמעט אך ורק עובדים זרים ואנשים צעירים מכדי שתהיה להם מכונית. אנחנו לא  שייכים לאף אחת משתי הקבוצות האלו (כלומר, אני לא צעירה במיוחד). אז עלינו למונית עם כמה פיליפיניות שדיברו בינהן בצהלה. אני אוהבת אוהבת אוהבת את שמחת החיים הבלתי נדלית של הנשים הללו (בדרך כלל נשים) ואני בטוחה שהן נשלחו אלינו לישראל בתור ברכה מאלוהים.

בשלב מסויים המונית עצרה לעוד שתי עובדות זרות צוהלות מדרום מזרח אסיה, למרות שהיה מקום רק לאחת. השניה ניסתה לפתוח מושב נוסף ביני לבין החברה שלה אבל מרב שלא הייתי מוכנה נפשית לסיטואציה כזו סירבתי לזוז ולאפשר לה להידחס ביננו. בדיעבד אני חושבת שזה היה סתם חוסר גמישות מחשבתית. למה לא חמישה אנשים מאחור, אם אפשר?

בסיום ההרפתקאה הלילית שלנו אתמול הגענו לכיכר רבין בדיוק להפגנה פטריוטית ספונטנית שכללה הדלקת נרות ואמירת קדיש לזכר 64 החיילים שנפלו. חזרנו הביתה מאוחר וס' נרדם מיד.