אתמול אחרי ההפגזות של הבקר הרגשתי צורך בהרפתקאה נועזת. אמרתי לבן שלי, כמו שקורה לפעמים, "בוא", ונסענו העירה במונית שירות. בדרך היתה מישהי שההפגזות הזכירו לה את ימי נעוריה בלהקה הצבאית. הם הופיעו בביר-גפגפה… עזבנו אותה ואת החברה שלה במונית וירדנו ברחוב ביאליק כדי לראות את התערוכה בבית העיר. http://beithair.org/ . התערוכה נקראת 'אימרסיה' והיא עוסקת במשחקי מחשב. היו מסכים עם משחקי מחשב שבן שלי נצמד כל פעם לאחד מהם, והיו גם מסכי טלוויזיה כך שניתן היה להתרשם מעיצובם של משחקים ששמו דגש על עיצובם.

אני כמובן לא מומחית. אני אוהבת לבוא לבית העיר בגלל הבניין. הארכיטקטורה מקסימה, ישנו החדר הישן של דיזינגוף. כשנכנסתי היה בחור שישב על הכסא של ראש העיר וחיטט לו במגירות. היינו כל כך מעט אנשים במוזאון שזה נראה פתאום משהו שסביר לעשותו אני מניחה. גם קיבלנו הנחה בכניסה, לכבוד הטילים. בסוף ראיתי שהבן שלי באותו מצב שהוא בבית, כלומר צמוד למסך מבלי יכולת להתנתק, אז תלשתי אותו והמשכנו הלאה בדרכינו.

לא ידענו פנינו לאן. זה הקטע עם הרפתקאות, שאנחנו לא יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים, אבל ידענו שאת גן מאיר אנחנו אוהבים בעיקרון. אז התעכבנו על המתקנים למבוגרים שיש שם והחלפנו מידע חיוני בעניין משהו שהיה בבית הספר ממש לפני סוף השנה. לא עלינו על מתקן החבלים לטיפוס כי לא התחשק. הלכנו בצל העמוק של הפיקוסים הוותיקים והיה כיף, אבל איכשהו היינו עדיין בלי כיוון. בסוף החלטנו ללכת לדיזינגוף סנטר. ידענו שקריר שם וגם חשבתי שיש למטה איזה מתקן לילדים. בקניונים הרי תמיד יש בסוף איזה מתקן לשעשע את הילדים.

שכחתי לומר שקנינו את הקסטה המלבנית שס' עומד עליה כבר בתחילת הסיור. אני הכרתו לו אותה באיזה שלב והוא מאז מסרב לאכול כל גלידה אחרת. בעיקר הוא חייב קסטה כזו כשהולכים לים. הלכנו לפני כמה ימים בערב, והיו הפגזות ולא יכולנו להחליט מה בדיוק עושים אז קנינו קסטה… זה פטר אותנו מלהחליט לפחות בזמן האכילה. אתמול היינו בשלב בו קנינו כבר גלידה ולא רציתי לקנות עוד אחת. מצאתי חנות נשנושים וס' נכנס כמובן לחנות הצעצועים הסמוכה. היינו במצב הרגיל שלנו, שבו הוא מתמקח איתי בכל דרך שעולה בדעתו כדי להשיג ממני צעצוע.

הייתי קשוחה. אני במינוס, לא קשה לי להיות קשוחה כרגע. בשלב מסויים חשבתי שלמרות המינוס אולי אני אשקיע במוצר בסיס אותו אני שואפת לקנות מזה זמן. ס' קלט אותי והתחיל להיאבק איתי בכניסה לחנות. הוא ילד חזק, אני לא אוהבת להיאבק איתו מול כולם. "מותר לי לקנות חזיה גם אם לא קניתי לך בָּקוּגן!" זה לא משפט שמתחשק להגיד בקול רם מידי באמצע הקניון. אבל אז זה קרה – ההרפתקאה. מצאנו את מתקן החלומות המושלם, את משחק המחשב האולטימטיבי, משהו שגם מבוגרת כמוני יכולה לאבד איתו את העשתונות.

צרחתי בקול. ישבנו על שני מושבי פלסטיק מול מסך שהקרין לנו מה היה קורה לו היינו ברכבת לונה-פארק מטורללת לגמרי, כזו שהוזנחה במשך שנים ושהמסלול שלה מלכתחילה באזור מדברי הזוי. בדרך תקף אותנו טורנדו שסחף למעלה איתו את הכל וכמעט גם אותנו. הטורנדו תלש חוטי חשמל וכמעט התחשמלנו. עברנו גם מים. הפסקתי לצחוק את הצחוק ההיסטרי שלי רק כשירדתי מן המכשיר. מאחורינו השתרך תור ארוך של אנשים ששמעו את הצחוק והבינו שהם הגיעו כנראה למקום הנכון.

מומלץ לעונת הטילים: מתקן כתום שנמצא בקומה התחתונה של דיזינגוף סנטר באזור של הכניסה לקולנוע דיזינגוף ז"ל. כל נסיעה מבין מבחר של 6  אני חושבת, מטורללת בדרכה, ועולה 10 ₪ לזוג. כיף!!