שבוע הספר העברי, שמתמשך על פני חודש, הסתיים בחנויות ואני קצת בדיכי. כלומר, אני רוצה מראש לפתוח בהתנצלות על כך שיכול להיות שמישהו יחשוב שאני מתנשאת עם הדברים שאני מנסה לומר, אבל אני לא. תיכף אני אסביר.

'סטמצקי' בקניון, חנות שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, היא חנות הספרים היחידה מתוך 136 בתי העסק שם. ליד סטמצקי עומד, במרחב המקורה הגדול, דוכן של כמה מטרים רבועים שבו מוכרים דיסקים. זה כדי להזכיר לנו חנות דיסקים שהיתה ושבקה חיים כבר מזמן, וגם, אני מרגישה, כדי להזהיר אותנו לגבי מה שעלול לקרות לסטמצקי עצמה, מעוז הספרים האחרון.

אני מרגישה קצת משונה שאני כל כך יותר זקוקה לספרים, גם כאלו שאין לי כוונה לקנות, מאשר לחולצות מהממות. כשאני מודדת חולצה יפה שאין לי כרגע תקציב לקנות אותה – כמו שעשיתי אתמול ב'קאלה' – זה נחמד, לא יותר מזה. כשאני מעלעלת בספר שאני מחליטה שאני לא צריכה, הוא תמיד מספק לי משהו. אני בודקת אותו כדי להעשיר את הפרספקטיבה שלי איכשהו. ההחלטה שלי לא לקנות היא פעולה שנעשית תוך מילוי צורך כלשהו: תייקתי לי בראש לאיזה סוג ספרים הספר המסויים הזה שייך, התפלספתי עם עצמי לגבי התפתחות אפשרית של תת-ג'אנר שהספר הזה מייצג, הגיתי הגיגים לגבי איכות התרגום (מלָאן 'תָּלפים הגיגים בתחום הזה), התרשמתי מהצורה המדודה שבה הסיפור מתפתח (שאיפת חיי, התפתחות מדודה ושקולה) וכדומה. כל הדברים האלו לא קורים לי כשאני מודדת חולצה.

שאני אבכה על השונות שלי? ועכשיו יש את עניין ה'דיונון', חנות הספרים האוניברסיטאית. זה סיפור עצוב מבחינתי. הנהלת האוניברסיטה החליטה שאין צורך בכל כך הרבה ספרים (מה???) ושעדיף לנצל את השטח טוב יותר על ידי הקצאת שטחים מהחנות למכירת מכשור אלקטרוני, נעליים ועכשיו גם פָּאב (באמת?). כן. פועלים עסוקים בימים אלו בהפיכת חלק ממה שהיה פעם הדיונון לפאב.

אולי אני באבל. אני זוכרת כשההידרדרות של הדיונון רק התחילה, כשהעבירו את הזיכיון לחנות ל'אופיס דיפו', שם עלוב נפש כלשהו החליט שספרים זה פָּאסֶה וחיסל את מלאי הספרים לגמרי. אני זוכרת את המבטים המבועתים משהו של העובדים. בינתיים מאפשרים להם לחזור ולקנות ספרים, וישנם תתי נושאים שכבר ניתן ממש להבחין בהצטברות כזו, שנותנת תחושה של ידע ועושר. היתה לי שיחה עם עובדת ידידה והעליתי בפניה את האפשרות שאנשים לא באים כל כך כי הם בהלם, הם זוכרים את העושר של פעם.

אני חושבת שזה העניין, שזאת הסיבה שאף אחד לא קם על הרגליים האחוריות וצועק על הנהלת האוניברסיטה, שאין להם מנדט להרוס את אחת מחנויות הספרים הטובות ביותר בתל-אביב, ובוודאי הטובה ביותר מצפון לירקון. אנשים המומים. יש כל כך הרבה עניינים להתעסק בהם, שכשהם רואים שהרסו להם את מקום המסתור הנפלא הזה, כל מה שהם מצליחים לגייס את עצמם לעשות זה פשוט לא להגיע לשם. למי יש כוח לצעוק? יש באמת בעיות חמורות יותר. אף אחד לא מת, אף אחד לא נחטף חס וחלילה, אף אחד לא הופגז. סתם חיסלו חנות.

בא לי להתנצל שוב ולהגיד שבאמת נהניתי למדוד חולצה בקאלה. המלאי ב'דיונון' חזר לכ-20% ממה שהוא היה פעם. צריך לראות את חצי הכוס המלאה.