הו קטרינה. סיימתי סוף סוף את הספר (Elizabeth and Catherine / Robert Coughlan ) וזה כאילו היא חיה מספר פעמים בו זמנית. מהאנשים האלו שיש להם אנרגיה אינסופית והם מספיקים הכל. מכיוון שאני אוהבת לכתוב שמתי לב שגם היא כתבה. היא כתבה מחזה על ההסטוריה של רוסיה – על הנסיך אולג, שהעביר את משכנו מנובגורוד בצפון הרחוק לקייב, משם רוסיה התפשטה והפכה למה שהיא היום. היא אהבה אומנות. סיפרתי כבר שהארמון שלה מזמן הפך למוזאון אומנות גדול שניתן גם לפשוטי עם כמותינו לבקר בו.

קטרינה התמחתה בקניית אוספים. היא היתה שומעת על אוסף אומנות באיזה מקום ומיד מישהו מהידידים, חברים, מעריצים ושגרירים שלה היה ממהר למקום להציע מחיר מעל ומעבר. היא נורא העריצה את כל מה שקשור לעידן התבונה (The Age of Reason באנגלית) והאינטלקטואלים של אירופה גמלו לה על כך באהבה רבה. דידרו, מי שכתב/ערך את האינציקלופדיה המפורסמת, עמד לפשוט את הרגל כשקטרינה שמעה על כך והציעה לקנות את הספריה שלו במחיר שעלה בהרבה על המחיר שהוא ביקש וש'סידר' אותו כלכלית עד סוף ימיו. היא גם מסרה להגיד לו שהוא מוזמן להשתמש בספרים שלו כל עוד הוא חי.

היה לה כבוד עצום לרעיונות הליברלים שהתנועה הזו ייצגה ועם עלייתה לשלטון היא אף התכוונה ליישמם. היא הקימה וועדת תחיקה שהיתה אמורה למצוא דרך להקל מאד את מצבם של הצמיתים ובסופו של דבר למגר את מוסד הצמיתות כליל. בוועדה ישב מה שקתרינה קראה 'אספסוף של אצילים' שהתנגדו נחרצות לשחרר את צמיתיהם ואיימו ברצח על אלו מבינהם שהיו ליברלים יותר. הוועדה התכנסה כ-200 פעם על פני תקופה של שנה וחצי והתגלו בה ניגודי אינטרסים לא רק בין אצילים וצמיתים אלא גם בין סוחרים ותעשיינים ובעלי אדמות, ובין קבוצות מיעוט שונות, שכל אחת מהן חשבה שהעניין שלה הוא האחד והיחיד שיש לדון בו (קצת כמו בכנסת?)

כל קבוצה כזו היתה שולחת שליחים עם רשימות כתובות של תלונות, כדי להעלותן בוועדה לראש סדר העדיפויות. סך הכל הועלו לדיון בוועדה יותר מ-1000 רשימות כאלו, מה שהביא להקמת עוד ועוד וועדות משנה ולעוד ועוד ממה שנתפש על ידי הקייסרית כדיבורי סרק. בנוסף לכך, כדי עוד לחזק את הרושם אצלה שמה שרוסיה זקוקה לו הוא שלטון מרכזי חזק, הופיע אֵמֵליַיאן פּוגצֵ'ב, קוזק כריזמטי שהצליח לארגן ולאחד קבוצות שונות של רוסים (תוך כדי כך שהוא רוצח במו ידיו כ-30,000 'בוגדים') במרד שהיווה עבור קטרינה מעין חזרה גנרלית לקראת המהפכה הצרפתית.

הרעיונות הליברליים האירופאיים שהיא כה תמכה בהם, הפכו להיות פחות ופחות רלוונטיים מבחינתה. היא אהבה לדבר עם אינטלקטואלים – כשדידרו בא לבקר בסנט פטרסבורג הם נפגשו כל יום כמעט לשיחה של שעתיים – אבל העניין האמיתי שלה היה בחלום רוסיה הגדולה.

קטונתי מלתאר את החלום הפטריוטי הזה. אין לי כזה בעצמי, אני חפה מפנטזיות טריטוריאליות, אבל שמתי לב שכשאני מדברת עם דוברי הרוסית מבין מכרי יש להם את זה. כששאלתי את אירינה מה דעתה על הפלישה הרוסית לקרימאה היא אמרה, ואני מצטטת: "קרימאה שלנו." בעלי לשעבר (דובר רוסית) וגם אחרים טוענים שהרוסים לא מוכנים לדמוקרטיה, כאילו הם כולם הפנימו את דעתה של קטרינה עליהם. אני מנסה להגיד להם שהרוסים לא פחות מוכנים מהאמריקאים למשל, שהנשיא שלהם עוקף תהליכים דמוקרטיים באופן עקבי ובלי להתנצל. ושאפילו ראש ממשלת בריטניה, ערש הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לא מוצא עוז בליבו לעזוב את האיחוד האירופי, לחזור למצב בו בריטניה היא מדינה ריבונית שהחוקים היחידים התקפים בה יוצאים מהפרלמנט שלה עצמה.

אז אני לא יודעת אם הרוסים ראויים לדמוקרטיה או לא, זו כפי הנראה דרך החתחתים שלהם, לגלות אם הם ראויים לכזה דבר ומה זה אומר מבחינתם, אבל כן התרשמתי שההזדהות שלהם עם המנהיגים שלהם עוזרת להם כעם לזהות ולאפיין את עצמם. זה עוזר להם שיש להם את כל אוצרות האומנות האלו שקטרינה 'סחבה' מאירופה. (היא אף הגדילה לעשות והקימה בסנט פטרסבורג העתק של הלוגיה, אכסדרה מקורה ומפוארת מאד, פרי יצירתו של אמן הרנסנס רפאל, שהמקור שלה נמצא בוותיקן.)

אם אני מבינה נכון הסיבה לכך שקטרינה היתה 'גדולה' בעיני הרוסים היא לא רק כי היא הצליחה לממש את השאיפות הטריטוריאליות הרוסיות ולהחזיר לרוסיה שטחים שפטר הגדול איבד, אלא כי היא הצליחה להמחיש בפרסונה שלה, במה שהיא הקרינה, את מה שנתפש בעיניהם כרוסיות אותנטית. דרך היכולת שלהם לאהוב את ה'אמא הקטנה' שלהם הם מצאו את הדרך לאהוב גם את עצמם.

אנחנו חיים במדינה שמכניסה את מנהיגיה לבית סוהר על בסיס קבוע. בהנחה שמנהיג הוא לא רק פרט אלא גם מייצג מסוג מסויים של החברה אותה הוא מנהיג, זה לא מכאיב, מה שאנחנו עושים לעצמינו? זאת לא איזו דוגמא לחוסר אהבה עצמית? אני יודעת שקטרינה גרמה למותם של הרבה רוסים במלחמות שהיא ניהלה נגד התורכים בעיקר, ובמשפטים שנערכו אחרי המרידה של פוגצ'ב, אבל אולי היחס המוקיר של הרוסים כלפי הקיסרית שלהם (ומאוחר יותר כלפי מנהיגים אחרים, סטאלין בינהם) דווקא מראה על בריאות נפשית, על איזו שפיות?

באופן אישי הייתי מעדיפה שאולמרט לא ייכנס לכלא. הא, ובהזדמנות זו אני רוצה להתנצל בפני עמרי שרון!