סיימתי הרגע לקרוא את הגיליון החדש של 'ליידי גלובס'. אני נורא אוהבת. זה ג'ורנל לנשים שמתייחס לא רק אל הצד החיצוני של האשה. ברור. כמובן. והגיליון הפעם כולל גם ראיון עם עדינה לוי, אשתו של רמי לוי ומנהלת הכספים של החברה.

לוי זכתה לא מזמן לתשומת לב שלילית, כשרשות ניירות הערך הודיעה שהיא פותחת בחקירה נגדה ונגד רמי לוי בעקבות החלטת מועצת המנהלים של החברה לתת לעדינה בונוס בסך 2.3 מיליון שקלים בשנה מעבר ל-1.2 שהיא כבר מקבלת. חודש וחצי לאחר החקירה, באפריל 2013,  הודיעה חברת רמי לוי שהסכם השכר עם עדינה בוטל ושהיא לא תקבל עוד בונוס. מיד אחרי כן תיק החקירה נסגר.

אז היה נחמד לפגוש אותה מעל דפי כתב העת. היא נראית טוב (אוי! תראו מה עשיתי) והיא נחמדה ונעימה. והיה לי מעניין לשמוע את נקודת המבט שלה כמי שהתחילה מלמטה ונשארה, עשה לי רושם, מאד שלמה עם מי שהיא. אבל הגיליון ככלל השאיר אותי הפעם קצת מתוסכלת. יש בו רשימה של שיאניות השכר במשק, יש בו ראיון יפה עם אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה"ל. כל הנשים שמופיעות בגיליון נורא מוצלחות מהבחינה הזו שהן מרוויחות הרבה.

אני לא מרוויחה הרבה. הייתי רוצה להרוויח קצת יותר. מה שעומד בדרכי בעיקר זה שאני נורא אוהבת לבלות עם הבן שלי. ברור שאמא יכולה לצאת לעבודה, לשלם למישהו או מישהי אחרים כדי להיות עם הילדים, 'להתפתח', 'להתקדם'. אין לי חשק.

זה לא נשמע טוב אבל אין לי חשק. הלב שלי בוכה כשאני חושבת על זה. אני אפילו אוהבת לשבת בסלון לקרוא ספר, או להכין משהו במטבח כשהוא תקוע מול המסך, צוחק מידי פעם. זה גורם לי להרגיש שאני במקומי הנכון לי. לא בא לי להיות בשום מקום אחר.

אני לא פרודוקטיבית בפרמטרים של ליידי גלובס, אני לא מייצרת שום דבר שאפשר לכמת לפי הפרמטרים האלו. הגיליון הפעם השאיר אותי קצת נזופה. אני מבינה לגמרי שנשים צריכות לצאת לעולם ולעשות. חבל שכל כך לא מתחשק לי…