A Trip with S' to Jerusalem

Inside the Museum of Italian Jewish Art

Inside the Museum of Italian Jewish Art

I have four new pairs of shoes and I’ve taken three older pairs to the cobbler’s but I know it isn’t the footwear that is to blame. I lack direction; I am clueless, I do not know where to go. Hence the leg problems. Buying new orthopaedic shoes won’t fix this. What will fix it is if and when I feel the way forward is clear.

Does anyone know the way forward? I feel stymied. Where am I? Who am I? Should I write a symphony? Wear wide brimmed Sofia Loren styled hats? Merge my finances with those of an eligible bachelor only slightly older that myself who has dignified graying temples? Every day is more bizarre than the previous one.

I took my son to Jerusalem this week, unbeknownst to his father, who was under the impression he was at school. S’ is particularly sensitive to energies and Jerusalem is way out there energy wise, so he was ambivalent. He barricaded himself behind an orange flavoured soft drink and refused to come out. People killed each other here. There are others who still wish you dead lurking about.

I let him sulk. In a way it is easier to travel with a kid that manifests what he feels so directly. It was easy being the adult with him lying on the shop floor exhausted. I was just the normal customer trying to buy a sweater, whereas he was “acting out”, “naughty”, “childish”, etc. I had my role defined for me in juxtaposition to his. I didn’t have to wonder who I was; I was obviously the mother of this overgrown child.

At one point he wanted to write something. I got him a pen and some pieces of paper. This was perhaps the best moment, my son writing something he needed to record on a table in the middle of the pedestrians-only street in Nahalat Shivah.

“There are things here,” I said to him as a stone arch revealed itself under a stone stairway, “that you cannot see back home.” He kicked the arch to demonstrate it was unworthy of his or our attention. He waited for me outside when I went into a small museum and refused to come inside even after I called him again.

There was a small prayer room there. Two German artists decorated it meticulously over a period of three years, in exchange for room and board. Oh! How I would love to go back to those slow going times. This was in the late eighteen hundreds. Of course they didn’t have access to the fine chocolate I require to be creative, but they had a world that unfolded gradually before them, letting them absorb it bit by bit.

I am sure their ramblings brought them places safely and leisurely, even if they each had only one simple pair of sandals.

I'll Know


בהורוסקופ היה כתוב שחבר לשעבר יחזור לחיי, אז עברתי על כל מי שיכול להיחשב לחבר לשעבר ובאמת באמת לא הצלחתי לחשוב על מישהו. הם נשואים, הם לא גרים בארץ, הם לא שמו לב מלכתחילה שאני קיימת… הפטנט שלי הוא בדרך כלל להתאהב במישהו שלגמרי מחוץ לליגה מבחינתי.

זה התחיל עם ג'יימס דין, כשהייתי ילדה. לגמרי מחוץ לליגה. אי אפשר היה לפגוש אותו: הוא היה כבר מאד מת, הדמות שלו היתה פרושה על מסך ענק בעוד אני יושבת על כיסא עץ ישן בקולנוע ברעננה. הנתק ביננו היה מוחלט ולכן הוא היה כל כך מתאים.

אחר כך עברתי כמובן למרלון ברנדו, שהיה עדיין בחיים, אבל לא התאהבתי במרלון הנוכחי. לא היה בזה צורך – המטרה עם ההתאהבויות האלו היא להגביה עוף – התאהבתי במרלון מהסרטים. עד היום אני חוזרת מידי פעם לדואט שלו עם ג'ין סימונס ב"ברנשים וחתיכות" (אני צריכה להשיג לי עותק של הסרט הזה, באמת): I’ll know when my love comes along. רומנטי אבל לא מתקתק מידי. רומנטי בדיוק במידה.

לא התעכבתי הרבה על רוברט רדפורד. הוא נראה לגמרי מדהים בזמנו, ועד היום הוא מאד אינטליגנטי, אבל משהו שם לא לגמרי הלך. אני חושבת שליאונרדו דה-קפריו, האקס של בר, הוא היורש הישיר של ברנדו ודין, אבל לא לצעוק עלי, מי שלא מסכים. מה שהוא נותן בסרטים שלו, במיוחד ב"ליקוי חמה" (על מערכת היחסים בין המשורר הצרפתי רמבו לבן זוגו מרליין, 1995), ב"יומני הכדורסל" (על פי הספר של ג'ים קרול, גם כן 1995) וב"טיטניק" המפורסם הוא כל כך ערטילאי, שם ולא שם בו זמנית. נו, אז חצי התאהבתי, למרות שהוא מאד צעיר בהשוואה אלי.

אבל אף אחד מאלו לא מתכנן לחזור אלי מן הסתם. אז מי זה יכול להיות?  להמשיך לקרוא

Miracles Abound

I am so fucked up I can't even feel grateful for the small things. I've rejoined a company I used to work for 20 years ago, and I am not letting myself enjoy. So much stuff, so much weight…

They send me to business meetings and court rooms to translate to or from English. Thursday I went to a court in Netanya. Suddenly the atmosphere was as I remembered it. The animosity of the opposing sides, me stuck between the poor non-Hebrew-speaking witness on the witness stand and the cross examining attorney who would be going for him full throttle.

The trial hadn't started yet so I said I'll be out in the corridor for a breather. When I came back there was a discussion going on. The wife of one of the attorneys brought him something. She was very attentive. The attorney next to him noticed and said aloud that his own wife wouldn't have been as helpful had she been there. Then a man on the prosecution's side, I think the prosecuting party, said he, the attorney who complained, should see what he was doing wrong before accusing his wife. This made us smile.

At that point I went for a full throated laughter. This was potentially funny and I wanted it to be funny, so I laughed and translated the joke to the non-Hebrew speaking witness. A miracle indeed. The animosity melted away. I'm going to actually notice these things more.

On the way back, on the street, a toddler sitting in a sidewalk cafe with her mother standing behind her, put her hand out to the passers by. I stopped and smiled, and put her tiny hand between both of mine for a second or two. We smiled at each other and at the beautiful tall mother, and I went away.

There are miracles, right? One just has to give miracles a chance. The weekend also was nice. My half brother came and we sat round the kitchen table and ate and discussed things until my son couldn't take the sitting down anymore. And on Saturday I walked with a friend in the park. I was so hesitant about inviting her to join me and in the end it was so pleasant.

We sat on a wooden jetty right over the water and looked at the whiteness of the ducks floating about and of the tip of each wave when a boat went by. The white was very miraculous indeed and the whole picture is now stashed away under the "images to go back to sometime" file in my mind.

Then S and I passed near a point from which you can see that balloon you can pay to go up with and see the whole of Tel-Aviv, this over where the two rivulets we call rivers here in Tel-Aviv converge, and over a big round gazebo. That's an image I already have stashed in the file so I just stopped and pointed it out to S and she, miraculously, thought it wonderful too.

האמת שלא הייתי מסתדרת

סופת חול על מאדים - NASA/JPL - Caltech/University of Arizona

סופת חול על מאדים – NASA/JPL – Caltech/University of Arizona

מה שיפה ב'לבד על מאדים' (אנדי וייר, הוצאת 'הכורסה', 2014), זו האופטימיות האינסופית. הייתי פשוט מרותקת, מההתחלה ועד הסוף, בלי יכולת לעצור כמה ימים ברציפות למעט הפסקות לסידורים ועניינים, עד שסיימתי. בעלי לשעבר מאד התפלא ואמר שאני הרי לא קוראת מדע בדיוני. שזה נכון, אני בדרך כלל לא קוראת מדע בדיוני.

לא עלה בדעתי לחשוב על כוח ההישרדות והאופטימיות הבלתי נדלים של מארק וואטני, כמדע בדיוני. האמת שהתייחסתי לאסטרונאוט שננטש בטעות על מאדים כאל בנו, נכדו או נינו של רובינזון קרוזו. קרוזו ננטש על אי בודד ומשתמש ביכולותיו להמציא שם חיים חדשים. חשבתי שמארק וואטני פשוט ממשיך את דרכו הקלוויניסטית משהו, אבל עם טכנולוגיה מודרנית.  להמשיך לקרוא

Zionism vs. anti-Zionism

Herbert Bentwich (1856-1932)

(Herbert Bentwich (1856-1932

   In my capacity as researcher I’ve come across the following document. It was in the Zionist Archives in Jerusalem, in the Herbert Bentwich file no. A100\46 (Herbert Bentwich, I am happy to note, was my great grandfather).

   Bentwich was one of the members on the Zionist Executive, a Zionist body to whom the British government applied to in 1916, after deciding it wanted to come out with some kind of declaration allowing the Jews a homeland in Palestine. The Balfour Declaration came out on Nov. 2nd 1917 and was only a paragraph long, but there was much discussion and preparation preceding it.

   I first found a letter written by Herbert to one of his many son-in-laws (he had nine daughters) where he says:

“I had a great find the other day in looking through some of the papers in Jerusalem; for I came across the bundle of documents of the Zionist Executive in England for 1916 in there was my original draft proposals for what afterwards became the Balfour Declaration, with letters from the other members (including Sokolow and Weitzmann) containing their observations on the proposals…” [letter from 1929, file no. A100\70 – 34, 35].  להמשיך לקרוא

מר וגברת סמית'

צפיתי אתמול ב"מר וגברית סמית'" של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. אני חושבת שלא העזתי קודם, כי רציתי שהנישואים שלהם יצליחו. היה משהו בנישואים שלהם שהיה פשוט סימבולי, כאילו הצלחה או אי-הצלחה של הנישואים האלו משמעותית יותר מן המקרה היחיד. לא יודעת למה, אבל ככה זה הרגיש. ובסרט "מר וגברת סמית'" מדובר בנישואים של זוג רוצחים שכירים. הם הרבה מכוונים כלי נשק אחד אל השני. אז לא רציתי לראות את זה.

את הנישואים שלי עצמי ניהלתי קצת כמי שהולכת על קליפות ביצים. אני זוכרת את השחרור הגדול שהרגשתי מיד אחרי הגירושים, כשהאקס שלי, גדל גוף ומגושם, עמד באמצע המטבח, ויכולתי להגיד לו בפשטות: "או שתצא או שתשב." זהו. נגמרו כל קליפות הביצים, נגמר לחלוטין הצורך לעקוף אותו בזהירות ולקוות שהוא לא יסתובב אלי עם ספל הקפה החם שלו שחלקו יישפך כמובן מייד על החלק הקדמי של החולצה שלי.

הייתי עושה חישובים מדוייקים מתי כדאי להיכנס למטבח. אם החלטתי להיכנס כשהוא שם הייתי מיידעת אותו בעזרת קולות ורעשים, וגם אז דואגת לוודא שהוא שומע, קולט ומגיב בהתאם. כל זה נגמר! אין צורך בזה יותר. המטבח חזר להיות שלי ואך ורק שלי.  להמשיך לקרוא


הגיע הקטלוג של איקאה! אין מאושרת ממני. כבר חיכיתי לו באוגוסט, אני חושבת שהוא בדרך כלל יוצא באוגוסט, אבל טוב מאוחר מלעולם לא.

כתבתי כאן כבר על "מדיטציית קטלוג איקאה" שאני עושה לפעמים. מאד מרגיע ומאד מומלץ. שוכבים במיטה, על הספה, בכורסא וכו', מתעלמים מצלצולי טלפון, וצוללים.

כרקע פילוסופי לתופעה הזו של "הקטלוג" ניתן לציין את מה שכפי הנראה ציינו אחרים וטובים לפני, שאנחנו חיים בעידן בו כל מיני דברים לא יפים מופיעים על קירות מוזאונים וגלריות תחת הכותרת "אומנות". לא דברים שהאומן חשב שהם יפים אלא דברים בכוונה מכוערים שנועדו לחנך את המתבונן בהם להרחיב את ההבנה שלו לגבי מה זו אומנות, לכדי הכללת מה שמכוער.

לא, רגע, יש לזה עוד נדבך, לעניין הזה.  להמשיך לקרוא

Old King Saul

   Inspired by Hillary Clinton’s televised seizure my son, a talented mime, lay on the floor claiming he didn’t feel so well. He said he could barely move his arms and legs, that they just froze up on him. I had a premonition this was in preparation to refusing to go to school the next day. S’ has days on which he simply refuses to go to school. I didn’t want to start the argument the day before so I just said we’ll see. I kept it vague but the next morning I went ahead full throttle.

   My son and I come from a whole family of people who know how to push ahead when the need arises. It’s a matter of pretending, really. I pretended I had enough energy to move the both of us. He kept coming up with stories as to why today was to be an exceptionally bad day at school, and I enthusiastically told him stories where he was the hero that had to fight back, withstand, etc. I even used a bible story.

   The witch of Ein-Dor had King Saul come to her one time, only to have to give him very bad news. After being told he was to lose in the coming battle with the Philistines and, I think, lose his life as well, he had all my son’s symptoms plus some. But the witch, one of those great female roles the bible comes up with, told him he had to go, that he was the king and he just had to finish what he started.

   I told my son he was a king, which made him smile and enabled us to start on the journey to school, me being very “up” the whole way. When we had reached close enough to school he let me go home so I don’t embarrass him in front of the other kids. I was glad, thinking I had safely ensconced my treasure and will not get it back before noon, but my kid, as I said, has days when he just can’t come to terms with being a pupil and all it entails, not withstanding even the invocation of a king.

   He says he started calling at 10:00. He finally found me at 11:00 and gave me a quarter of an hour tops to come and get him. Frankly, tomorrow I’m not even going to start with the process…

"גברת וורבורג" של עירית לינור


אני עכשיו ב"גברת וורבורג" של עירית לינור. אני לא יכולה להגיד שאני מתקדמת מהר בחומר. להיפך, אני די תקועה, וזה למרות שאני יכולה להבחין שלינור הגיעה כאן לבשלות ככותבת והיא בשליטה מלאה ביכולות הכתיבה שלה.

אני מאד מעריכה אצלה את המקצועיות. כבר כתבתי על לינור כמתרגמת בפוסט מה-25.1.15:  http://shbpublishers.co.il/?cat=11.  קיצורה של הכתבה ההיא היא, שאני ממש אסירת תודה לה על התרגום, שפתח אפשרויות שלא היו לדעתי קודם בשפה העברית. זהו, שעירית לינור היא כותבת חרוצה ומאד נאמנה לתפקיד שהיא נטלה על עצמה ככותבת.

בספר הראשון שלה, שהיה בצדק 'בסט סלר' ענקי, היא השתמשה בהזדמנויות הקומיות שסיפקה מלחמת המפרץ הראשונה, עם הסירנות ומסכות האב"ך והישיבה במקלטים אקראיים, כדי לבנות רומן חמוד ומחמם את הלב. סיפור, כדי שהוא יתקבל על ידי הקורא כאמין, צריך שתהיה בו את התחושה הזו שהדברים בלתי צפויים ולא תמיד הגיוניים, כמו במציאות. וב"שירת הסירנות" סיפקה המלחמה שפע של מצבים ומוטיבציות שנחווים על ידי הקורא כלגמרי אמיתיים, ושגם עזרו לעלילה לנוע קדימה.

ב"שתי שלגיות" היתה לי הרגשה שלינור החליטה, כי היא בן אדם מסודר שמחליט דברים בצורה מסודרת, להשתמש במסגרת כללית של החיים שלה עצמה אבל לעשות את חייה של הגיבורה יותר "מעניינים", החלטה שהיא בעיני יותר מסבירה. גם אני, אם היו לי היכולות והחריצות של לינור, הייתי מנסה לבנות את חייה של הגיבורה של הספר שלי על חיי שלי.  מה יותר טבעי מזה? הבעיה היא שרגעי ההזדהות שלי היו רק במקומות שהרגשתי את השכבה התת-קרקעית הזו, שמבוססת כפי הנראה על חייה של לינור עצמה.

הזדהיתי עם זה שהגיבורה מתאהבת עד כלות במישהו בתיכון, הזדהיתי עם הצורך שלה לעשות ספונג'ה פעם בשבוע גם אם היא לא במצב רוח טוב, הזדהיתי עם מערכת היחסים עם החברה בֶּבי. לא הזדהיתי או האמנתי לסצנה שבה היא מגלה שהבחור שהיא זה עתה שכבה איתו צילם את מה שהם עשו יחד, ושיש לו בארון עוד קלטות מאותו סוג. זה כן עניין אותי ומשך אותי להמשיך בקריאה, אבל זה לא שכנע אותי.

בשלב הזה חשוב לי לציין שכל ספר שמושך  אותי לקרוא אותו הוא ספר ראוי בעיני. אם הוא לא מושך אותי לקרוא אותו אני הרי לא קוראת. אני יודעת שאנשים מחפשים איכויות ועומק, ושספרים שיש בהם "איכויות" ו"עומק" זוכים להערכה רבה. אני יודעת על הרבה ספרים כאלו, שמאד נחשבים, ושפשוט לא הגעתי לקרוא. אז אני שוב, אסירת תודה לעירית לינור על כך שהיא עשתה מה שצריך  כדי לעניין אותי ולמשוך אותי לקרוא. קראתי את "שתי שלגיות" מההתחלה ועד הסוף, והיה לי כיף בזמן שקראתי.

"הסֶנדלֶרית" הוא, אני חושבת, השלישי של לינור. מרגישים בספר שהיא פשוט נהנתה לכתוב אותו. אולי דווקא בגלל זה שהיא בחרה דמויות קצת רחוקות ממנה. או שאני טועה והן לא רחוקות. מכל מקום הנה קטע שבו מופיעה דמות האם. לינור, כמו שאומרים, "עפה עליה":

גם אמא שלי השתחררה באותו קיץ מהחבר שלה. אשתו הבינונית והמטרידה גילתה מה עושה בעלה בשעותיו החופשיות. באופן המפתיע והבלתי בינוני ביותר, זרקה אותו מהבית, רק כדי שתהיה לה הנחת לראותו אותו זוחל על ברכיו ומתחנן שתתן לו לחזור. כהוכחה לכנות כוונותיו ולשינוי העמוק שחל בו, הוא נפטר מאמא שלי במהירות הבזק, בשיחת טלפון קצרה ומעליבה. אמא שלי הגיבה באופן הבוגר והאחראי ביותר, התכנסה בתוך עצמה לחשבון נפש, ולאחר מחשבות והרהורים קיבלה החלטה כיצד לשפר את חייה: הגדלת חזה.

   בפרץ של רגש אמהי, הזמינה אותי אמא לשהות איתה בחופש הגדול, אולי כי נזקקה לעזרה לאחר הניתוח או לקהל שיתפעל ממנה. מכיוון שגבר חדש לא בא בחשבון במהלך תקופת ההחלמה, ומכיוון שלאמא שלי לא היו חברות – אני הייתי הבחירה הברורה וההגיונית.

   היא אסרה עלי לבקר אותה בבית חולים. אפילו אני לא הייתי קרובה אליה מספיק כדי לראות אותה שוכבת במיטת בית-חולים, חיוורת ולא מאופרת, אבל חברתי היתה רצויה בהחלט כאשר שבה הביתה במונית, נפוחה מגאווה ומסיליקון, שיכורה מנשיות.

   כל המראות בבית התגייסו לספק את תאוותה לבחון את עצמה מכל זווית אפשרית. היא הציצה בעצמה מפרופיל ימין, מהחזית ומפרופיל שמאל. היא עמדה בגבה למראה וסובבה באיטיות את גופה, כדי שהחזה החדש שלה יזכה לחשיפה איטית ודרמטית. היא חייכה כלפי החזה החדש שלה, כאילו בראה אותו במו ידיה, וכאילו היתה הפרוטזה המגוחכת הזו הישג אנושי מהמעלה הראשונה.

   עם זאת היא לא התפעלה מתגובתי לשינוי שחל בגיזרתה.

   "זה לא מקסים? זה לא משגע?" צייצה אלי, זוקפת את קומתה ודוחפת את חתיכות הפלסטיק שלה לעברי. בהיותה משוללת חוש טעם, בחרה בזוג שדיים גדולים מדי למידתה, שנישלו אותה מכל חן שהיה לה, אולי, לפני הניתוח. היא נראתה כמו הכלאה בין רקדנית מועדונים מזדקנת, לבין נערה מתבגרת הממלאה את החזייה בגרביים. "מה את עומדת כאן בפרצוף חמוץ," נזפה בי. "אל תדאגי, בעוד כמה שנים גם את תוכלי לעשות ניתוח כזה, אם תרצי."

אני אוהבת את הנאמנות של לינור לדמויות. אני מאמינה לדמות האם שהיא בונה, גם כשהמספרת, בתה של הדמות, מאד מלגלגת עליה, וזה כי לינור מאפשרת לה לחיות. זה בסדר להיות דמות לא חינוכית ובמידה רבה מגוחכת, יש אנשים כאלו. לינור מאמינה שיש אנשים כאלו ולכן גם אנחנו מאמינים. גם קל לקרוא על האם כי היא לא מרחמת על עצמה. להיפך, מבחינתה אם נרצה נוכל להפוך להיות כמוה…

שוב, כל הכבוד לעירית לינור על זה שהיא כתבה ספר קריא מאד שלא מתיימר להיות "חשוב", כי קריא זה הרבה יותר חשוב מ"חשוב". אבל עכשיו אני מגיעה ל'גברת וורבורג'.

אני לא חושבת שלינור יצאה כאן לכתוב ספר "חשוב", אני חושבת שהיא רצתה לקחת את המקצוענות שלה ככותבת עוד צעד אחד קדימה ולהיות נאמנה לסיפור ולדמויות ברמה עוד יותר גבוהה מקודם. אבל איכשהו זה יצא רציני מידי.

הסיבה לכך שהספרים של לינור כל כך מושכים היא שהיא תופשת מספיק מרחק מהסיפור או הדמות כדי לראות אותם קצת מהצד, בצורה אירונית משעשעת, וזאת מבלי ללגלג על חומרי הכתיבה שלה. היא שם לצידם, גם אם במרחק מה. אני חושבת שב"גברת וורבורג" היא לא אפשרה לעצמה לתפוש מרחק ראוי מהעולם אותו היא בוראת.

אולי היא חשבה שזה יהיה בסדר, הקירבה הזו, כי היא תרוויח דברים אחרים, אבל בסוף יצא שאין לי כקוראת מקומות "נחיתה". ב"שירת הסירנה" היתה המלחמה, שהיא של כולנו ושפועלת בסיפור כדבר הזה שלא ניתן להתחמק ממנו ושמניע את הכל קדימה. ב"שתי שלגיות" זיהיתי שם מתחת את מה שנדמה לי כפרטים אוטוביוגרפיים מחייה של לינור. מכל מקום היו פרטים שהרגישו לגמרי אמיתיים ולקוחים מהחיים ושאפשרו לי למקם את עצמי ואפילו לחייך במקומות אחרים, שלא נראו לי כל כך אפשריים. ה"סנדלרית" גם כן גרם לי לחייך. זוהי ספרות קלה וזורמת.

כן, כמו שאני מרגישה שאני מכירה את לינור מספריה האחרים, היא עשתה את זה במודע. היא תכננה להתקרב לעולם שהיא בוראת ולא "לפחד" ולתפוש מרחק. היא היתה בטוחה שדברים יפים יתגלו ויעלו אם היא תעשה כן. ואולי זו בכלל אשמת המציאות הישראלית שלא עלו והתגלו דברים יפים יותר. נורא חם כאן בקיץ, והאנרגיות הן לאו דווקא עליזות, בטח לא רכות. אולי זה מה שקורה באופן אוטומטי כשאת מנסה לתאר מציאות ישראלית תוך עשיית שימוש במסורת כתיבה אירופאית משהו.

"גברת וורבורג" מהווה עליית דרגה כלשהי, מבחינת הנאמנות לעולם הסיפורי. גם אני חושבת שהסופרים הטובים ביותר הם בעלי הנאמנות הגבוהה ביותר לעולם הברוא שלהם, אבל מאיזושהי סיבה דווקא הנאמנות הגבוהה יותר לא משאירה לי כקוראת מספיק מקום.

אז מותר בסוף לחייך?

אחרי שכל כך התפעלתי מ"חלומו של הכוזרי" אני מנסה עכשיו את "הנאום האחרון של משה" (מיכה גודמן, הוצאת "דביר", 2014; עכשיו בהנחה ב'סטמצקי'.) אני מאד מזדהה עם חלק מהדברים הנאמרים. בעמ' 151 למשל, גודמן עורך השוואה בין היחס לכסף בנצרות, או באופן ספציפי היחס לכסף בסיפורו של פרנציסקוס הקדוש, לבין היחס לכסף ביהדות כפי שהוא מתבטא בספר "דברים". "הנאום האחרון של משה" עוסק בעיקר בספר "דברים".

"גם ספר דברים עוסק בהשפעה המשחיתה של עושר ועוצמה. גם ספר דברים מסביר שעושר ועוצמה עלולים לשנות לרעה את מי שזוכה בהם. הם עלולים לשבש את דעתם, לגרום להם לפרש בצורה שגויה את מקומם ומעמדם בעולם. אך המענה של ספר דברים לבעיה הזאת אינו בקריאה להתנזרות מעושר ומעוצמה. התורה… מנסה לייסד חברה שבה בני אדם זוכים בכוח, אבל הכוח אינו משנה אותם לרעה; זוכים בהצלחה כלכלית, אבל ההצלחה אינה מסאבת את אישיותם."

אני מסכימה לגמרי. מה שיפה בתורה הוא שהיא לא עושה דלגיטימציה של כוח, בין אם זה כסף או כל כוח אחר. אם יש לך כוח – יופי! אבל תיזהר לך לא לעשות שימוש ברעה בכוח. "כי עבד הייתי בארץ מצרים" נאמר שוב ושוב ושוב. היזהר עם המיעוטים, עם החלשים, עם האלמנות והיתומים. מסר כל כך רלוונטי בתקופה בה כל הזמן מנסים להגיד לנו שהכוח משחיט. יש כאן ניואנס: הכוח עלול להשחיט, הוא לא בהכרח משחיט.

התורה שמשה מעביר לעם שלו היא יומרנית מאד. "ביחס לעולם האלילי, המהפכה הדתית של ספר דברים היא אמביציוזית בצורה יוצאת דופן,"  מסביר גודמן (עמ' 174) והוא מפרט את מרכיבי המהפכה: "שני רעיונות מרכזיים חדשים הופיעו בנאום של משה: … צמצום חשיבותו של המקדש ו…הגבלת כוחה של המלוכה" (עמ' 189).

בראש שלי אני מיד קופצת לרעיון הפילוסופי שאני מאמינה שנמצא בבסיס המהפכה הזו, קרי האמונה שאני מקישה שמשה מביע כאן, ביכולתו של עם ישראל לשמור על איזון. מצד אחד לקחת אחריות ולצבור כוח, כי כשאתה לוקח אחריות אתה באופן טבעי מתחזק, ומצד שני לשמור לא להשתמש בכוח הזה לרעה.

אבל מיד אחרי זה מתברר שאני טועה. "משה לא מאמין בעם שלו. הוא לא מאמין שהעם מסוגל להיכנס לכנען ולעמוד בפיתוי התרבותי המקומי. לכן צריך לסלק את הפיתוי," אומר גודמן (עמ 175). זהו, שזכרתי ש"דברים" הוא לא ספר נחמד. כל המלחמה הנוראית שיש לנו בתנ"ך נגד עובדי אלילים, כולל ישראלים עובדי אלילים, גודמן מסביר, היא מתוך פחד.

משה, לפי גודמן, מבין שהפרויקט שלו "כמעט בלתי אפשרי", אז הדרך שלו להתמודד עם המפגש הצפוי בין הישראלים לכנענים היא לצוות על השמדתם של אלה האחרונים. גודמן עצמו מזדעזע מהעניין הזה. "המצווה להרוג את יושבי הארץ מזעזעת רבים מהקוראים המודרניים ובהם גם אני…" אחר כך הוא נותן סיפור קצר תחת הכותרת 'לחיות עם המבוכה' (עמ' 180-1). התנ"ך נכתב בתקופה אחרת, עם עולם ערכים אחר. פה ושם מנצנצים רעיונות שטרם הגיע זמנם, או – ואני מסכימה עם גודמן – אולי עכשיו סוף סוף הגיע זמנם. אבל במקביל יש שם הרבה רעיונות שהם מפעם.

פעם אחת, הוא מספר, הוא הלך לבית כנסת לחגוג פורים. יצא לו לשבת ליד פרופסור ידוע שהוא מיד בהתיישבו בירך ב"חג שמח". הפרופסור פנה אליו ואמר ש"פורים אינו חג שמח. אנחנו חוגגים היום אלימות יהודית." ובאמת גודמן שם לב, לקראת סוף המגילה מתוארת התפרצות אלימה של יהודים כלפי שכניהם הגויים.

"אבל הכל היה בגדר הגנה עצמית," אמר גודמן לשכנו הפרופסור. הפרופ' הזכיר לגודמן שאחרי שהותר להם להרוג את הגויים שביקשו להורגם, נתן להם המלך יום נוסף לטבוח בגויים. ליום הנוסף הזה אין הצדקה מוסרית. לא היה לגודמן מה להגיד והוא השתתק. בסוף העז לשאול את הפרופסור למה בעצם הוא בא לבית הכנסת לחגוג, אם הוא מתייסר כל כך.

ענה לו הפרופסור שלשם כך בדיוק הוא בא, כדי לשבת בבית הכנסת ולהתייסר. אבל הוא חייך כשהוא אמר את זה. זהו, שמה שהרגשתי בספר של גודמן זה שכפי הנראה מותר בכל זאת לחייך.

A Lazy-bum’s Weekend

   S’ is spending the weekend with his father and I, as usual, experience a psychedelic-like change in the nature of time. Whereas normally I am rushing from one strict dead-line to the next, with the most annoying one being the daily rush to get S’ up and ready to go to school, I am now sucked into a kind of happy limbo. I do not answer phones, I just wander the mesmerizing and colorful streets.

   The Dizingoff square market is open on Tuesdays between 11:00-21:00 but when I come it’s in that precious limbo-time I have on Fridays (07:00-16:00). I make my way from King George street, where the bus stops. There is a really happy atmosphere in those small streets leading to the big Dizzingoff roundabout. One café has people sitting on a large mat in the yard, and I can identify a guy in love with the girl sitting next to him.

   This is so cute. I am into taking photos now with my new phone, but some things you just can’t snap. It happens too quickly and its private. He’s in love! He is sitting next to the girl he likes best in the world! Everything is fine!!

   Then I arrive at the square on the side of the market where they sell old clothes, shoes and bags. I have plans to buy myself a thin scarf because I love scarves and hats, and I want a new scarf to tie around my wide rimmed hat, but the energies are all wrong for this. I can’t seem to focus and when I do finally focus on something it turns out to be a dress usually worn by elderly ladies trying to obliterate the shape of their body. It’s baggy. I don’t know what drew me to it in the first place…

   So I go up the stairs to the centre bit with the stupid Agam fountain. It’s ok to say it’s stupid now, right? Because the Tel-Aviv Municipality finally decided to lower the elevated middle part of the roundabout. But no!! I just realized we might still meet this stupid “statue” even after the roundabout is put back down on the ground. OMG. I’ve met Agam himself once and I can’t see anybody getting rid of his statue while he is still with us.

   I pass right next to the disaster, but I’m really exaggerating. It is, of course, a disaster from any moderately educated person’s point of view, but the sun is out and it’s a nice, mellow winter sun that nobody, but nobody, can resist! People are shining. They don’t even know it but they are absorbing stuff that’s good for them, and they cannot help but put out something that is accepting of others. I love Tel-Aviv on these Fridays, really!

   Then I go down the stairs to the other part of the market, which is right next to the Cinema. I go straight to a shop where they sell all kinds of juice and buy myself a carrot juice, which is really nice and sweet. Is this carrot season, I wonder? And now, I am finally free to look at stuff, or Shmontses, which is Yiddish for stuff.

Tel-Aviv Market 1

   I find that when I go wandering this way I need to have a focus, that is a specific place or several places I am aiming to reach. After I decide about this place or places I just let inspiration guide me as to the details. I wasn’t really inspired to buy anything but I took these pictures. Lots of people were milling about, all kinds of people from different echelons of society, although it’s probably wrong to even use that word when referring to Israelis, since we don’t really have echelons or anything graded at all.

   It’s like reading a while back someone pompous writing about that famous “corporate ladder” which you are supposed to climb up in order to reach those favoured upper echelons; ignoring the fact so many jobs don’t have any ladder incorporated into them. “Hello there, mister! We’re all down here if you’re looking for us.” Although with us Israelis it could be the other way around too: “Hey, look up! We’ve just flown off your ladder and landed up here, if you can crane your neck back to see us!”

   As an Israeli, I don’t think we do ladders much. But leaving that alone, I then proceeded to the Dizingoff Centre, with no particular reason except that it was on the way to “Haozen”, that wonderful store with CD’s both audio and video. I love that store and intended to get there finally, but, as I’ve mentioned, Dizingoff Centre stood between us.


   I think of Dizingoff Centre as a very authentic urban experience, in that it had completely and coherently translated the experience of walking out in nature into urban terms. First there is the fact you are, of course, in a mall rather than outdoors. Then there are the slippery slopes of nature translated into those long open curvy corridors going gradually up.

   And I particularly like all those intrinsically urban surprises you bump into on the way, such as that magazine stand I accidently bumped into after making a turn somewhere. But on Fridays the place also serves as an open food market. The ground floor of the northern part of the Centre is filled with stalls selling food for lazy bums who wish to avoid, circumvent and zap out entirely the traditional custom of working to earn your day of rest.

   Stalls selling traditional ‘Hammin’ stand, as the saying goes, side by side with those selling dim-sum and South American filled pastries. It’s really a delight. The whole thing is buzzing with life, but I am not even focused enough to decide what I want to sample. This is ridiculous. The whole place is filled with food, there’s an empty space in my stomach and I just can’t do it, can’t make a choice.

   This is what I use the weekends when S’ is away for, I use them in order not to decide. A friend calls and I don’t call her back just so I don’t have to make an appointment with her and stick to it. I want to drift, I want to be able to foster the illusion that I am free to do what I want and go where I want to. At least for now.

   On the way here I sat in a book store and while going through two books, made up a possible scenario where the bloke sitting not far from me with a book of his own would ask me out and we would actually spend this weekend together, unbeknownst to any of my loved ones. A very 1970’s fantasy which I enjoyed having.

   So that’s why I didn’t call my friend back. But now all this leaving-my-options-open stance was leaving me hungry as well. I avoided various calls and pleas by food stall owners and arrived, via the underground passage at the Southern part of the Centre where a professional salesperson finally made me commit to buying myself some yogurt. This turned out to be a very wise choice. I enjoyed my yogurt and granola very much and felt almost tearfully thankful to the extremely young attendants (one of them, a petite girl, wearing big black boots) for anchoring me in this way.

   I had an overflow of feelings and thought that I’d take some photos of these wonderful young men and women, but some things are too private and fleeting to photo.