מה שמותר להגיד על שרה'לה

[וויקיפדיה]    

ליקויים בכתב התביעה הנוכחי של שרה נתניהו. זאת אומרת שעוד פעם לא תפשו אותה על כלום. כל מה שנותר זה לשלוח עוד מישהו עם תלונה למשטרה, כדי ש'ידיעות אחרונות' יצא בכותרת גדולה וכל העם ידע ששרה נתניהו השתגעה. הא, יצא לי חרוז.

לפי מה שאני קולטת הקולקטיב הציבורי פחות או יותר ירד מביבי. קשה להכחיש שהוא ראש ממשלה טוב, אפילו מרשים, אבל שרה היא עניין אחר. הרבה אנשים, שכמוני לא פגשו אותה אף פעם, משוכנעים שהיא לא בסדר. אנשים גם משוכנעים ש'יש לה משהו' על ביבי, כי אחרת הוא בטוח היה נפטר ממנה… זה מה שהכותרות החוזרות בעניינה הצליחו בסופו של דבר להשיג.

קשה לי נורא לדבר על כל זה. יש לזה מימד רגשי מבחינתי. זה כאילו החלטנו, כקבוצה, שלמשפחת נתניהו אין בכלל רגשות, שמותר 'ללכלך' עליהם ואין להם זכות להיעלב. אני לא מרגישה טוב עם זה. לכן כנראה אני צורכת הרבה חדשות מחו"ל; זה פחות משנה לי כשהתקשורת לא נחמדה אל דונאלד ומלניה למשל.

מלניה דווקא מוצאת חן בעיני. אני לא מצליחה להבין אם היא דיסלקטית או רק מאד ביישנית. ברור לכל שהיא יפה, נשית ובעלת חוש אסתטי מפותח. בדרום קוריאה למשל היא לבשה 'הוט קוטור' בסגנון מזרח אירופאי משהו. גם מה שהיא עשתה עם השיער היה לא קונבנציונאלי ומעניין. היא תמיד נראית מצויין וגם, מסתבר, היא יודעת הרבה שפות. בסיור שתוכנן לה ליד החומה הסינית היא דיברה עם המארחים סינית, מה שגרם להם מאד לחייך.

חבל לי שלא נותנים לי לחבב את שרה נתניהו. אולי אם היא לא היתה כל הזמן תחת מתקפה הייתי יודעת גם עליה איזה צד חיובי. בעלה אומר עליה שהיא פסיכולוגית ילדים; זה נשמע טוב. מלניה נראית נינוחה ליד ילדים. סידרו לה קבלת פנים מטעם קבוצה של ילדים סינים והיא חייכה מאוזן לאוזן. גם בסיורים נשיאותיים קודמים היא הקפידה לבקר בבתי חולים במחלקות ילדים ולדבר איתם בשפתם. מישהו יודע כמה שפות מדברת שרה נתניהו?

ישנם גם הרגעים בהם מלניה טראמפ לא לגמרי ברורה. למשל כשציוו עליה לעמוד לבד ובלי מלווים, כדי שאפשר יהיה לצלם אותה. היא נראתה פשוט סובלת. אני חושבת שהיא נורא ביישנית;  היא הרגישה לא נוח שמצלמים אותה ככה. ליד דונאלד, לעומת זאת, היא נראית נינוחה. רואים שרגוע לה איתו. וכמו במקרה של שרה וביבי העיתונות האמריקאית חופרת בנושא הזוגיות הזו ויוצאת עם כל מיני מסקנות לא מבוססות. משפת הגוף של הזוג הנשיאותי נראה דווקא שהם מכבדים אחד את השני.

רגע אחר שהיה לא ברור היה כשמלניה כתבה משהו בספר האורחים שהגישו לה ליד החומה. היא נראתה כאילו זה מחזיר אותה לתקופת בית הספר, במיוחד למבחנים. אולי היה לה קשה להחליט מה לכתוב? או שהיא ניסתה לכתוב בסינית. זה יכול להסביר את הקושי; סינית הרי שפה קשה, אפילו לסינים. אבל הפירוש שהכי נראה לי מתאים לחוסר הבהירות המסויים של מלניה זה שהיא 'מחוברת'. יש אנשים, שגם כשיש סביבם קהל גדול הם מצליחים להתחבר לאני הפנימי שלהם. אם מלניה היא אחת מהאנשים האלו אז זה יופי, אני שמחה!

הנה, אתם רואים? לא נותנים לי לראות את הצדדים החיוביים של שרה'לה, אז אני מתמקדת במלניה.

בינתיים, כשהזוג הנשיאותי מטייל לו במזרח, העיתונות בבית יוצאת בכותרות מומצאות. כל כך מזכיר את מה שקורה אצלינו. טראמפ הודה ליפנים שהם מייצרים מכוניות בארצות הברית אז הפיצו עליו שהוא הציע ליפנים לייצר מכוניות בארה"ב, כאילו הנשיא הכי מודע כלכלית שאי פעם היה להם לא יודע שהיפנים מייצרים בארה"ב. אחר כך ירדו עליו על זה שהוא לא יודע להאכיל דגי זהב כמו שצריך. מסתבר שהאכלת דגי נוי זה must  אצל היפנים. נזכרתי בעווית שתוקפת את העיתונות בארץ כל פעם שביבי יוצא לאחד המסעות המוצלחים שלו בחו"ל.

אהבתי איך שטראמפ התרחק במהירות מתזמורת שניגנה מוסיקה קוֹרֵאָנית מסורתית על השטיח האדום. גם לי זה נשמע כמו קקופוניה. ואהבתי איך הוא אמר לחייל האמריקני שנתן לו ג'קט צבאי מתוך הוקרה על כך שהוא בא לדבר עם החיילים: 'אתה יכול לקחת את הג'קט שלי, אני אוהב את זה שנתת לי יותר.' הוא זרם עם המצב ועורר אמפטיה.

הנה, על טראמפ מותר לי להגיד דברים חיוביים. זהו.

על עבדות והעולם האקדמי האמריקאי

Edwin Andrade / Unsplash

 

שניים מהחושבים הכי מבריקים מבחינתי, קָמילה פָּגלִיה וג'ורדון פיטרסון הקנדי, ערכו להם מפגש ביו-טיוב (הנה, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=v-hIVnmUdXM  ). בסוף המפגש פָּגליה אמרה: "הסכמנו על הכל, ידעתי שנסכים על הכל," וזה נכון. הם נפגשו עכשיו על רקע זה ששניהם, כל אחד מהכיוון שלו, נאלץ לנקוט בעמדה עצמאית ועקב כך מאד יוצאת דופן בנוף האקדמי האמריקאי.

ג'ורדון פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, היה בסכנת פיטורין לפני כמה זמן עקב דעותיו. הוא שייך לקבוצה המצומצמת הזו של אינטלקטואלים צפון אמריקאים שלא שייכים לזרם המרכזי, שאינם מקפידים להיות 'נכונים פוליטית' או בקיצור מי שהזרם המרכזי מכנה 'ימין'. כלולים בקבוצה הזו גם מָיילו יָאנוֹפּולִיס, אנגלי והומוסקסואל מאד מוחצן, אֵן קוּלטֵר – יפיפיה חריפת מחשבה וכותבת חרוצה, ובֵּן שָׁפּירו שלובש כּיפה, נראה כמו ילד בן 13 ומדבר מאד מאד מהר.

כל פעם ששמעתם בזמן האחרון על הבערת צמיגים, שבירת חלונות והפרות סדר דומות בבֵּרקלי או באוניברסיטה אמריקאית אחרת, זה כפי הנראה כמחאה על שאחד מן הארבעה האלו זמם להופיע שם. כוח משטרתי נאלץ להוציא את מיילו באמצע ההרצאה שלו בברקלי (אני חושבת שזה היה באמצע…). את ההופעה של אן קולטור שם התנו בכל מיני תנאים, והיא הודיעה שהיא מוכנה להופיע כשהיא תלויה מכדור פורח אם זה מה ששלטונות האוניברסיטה ירצו. בן שפירו דווקא הצליח להופיע בברקלי, וזה כפי הנראה כפועל יוצא מזה שהסירוב שלהם לתת לקולטור להופיע נראה פשוט מגוחך מידי. שלא לדבר על לא דמוקרטי.

זה מה שקורה עכשיו בארצות הברית, יש וויכוח על מה זה דמוקרטי. סטודנטים מפגינים נגד חופש הדיבור. לטענתם יש דברים שהם פוגעניים ואסור שייאמרו. לטענת אנשי הקבוצה הזו (הם לא כל כך קבוצה, יאנאפוליס ושפירו, למשל, לא סובלים אחד את השני) חייבים להמשיך ולהגיד דברים פרובוקטיביים ולא נעימים פשוט כדי לשמור את הצנרת הזו פתוחה, כדי שגם בהמשך תהיה אפשרות להגיד דברים לא פופולאריים.

גם נגד ג'ורדון פיטרסון יש הפגנות סטודנטים, אבל בניגוד לשלושת האחרים הוא בא מן האקדמיה עצמה. פיטרסון התפרסם כשיצא נגד החוק, שכבר עבר בקנדה, לחייב אנשים לפנות לטרנסג'נדרים בכינויים ספציפיים המתאימים לפי דרישתם. לטענתו החוק מהווה תקדים מסוכן. המחוקק הקנדי מכריז בזה שצורת הדיבור של אזרחי קנדה היא בת שיפוט. לא שופטים אותם רק על מעשיהם, אלא גם לחוד על מה שהם אומרים.

החוק אינו מתבסס על קישורים לוגיים ומחקר אמפירי. אין הוכחה שפניה אל אותם אנשים בצורה זו ולא אחרת תקטין במשהו את מספר המתאבדים מבינהם (פיטרסון אומר שמספר המתאבדים הטרנסג'נדרים מגיע ל-40%, שזה באמת עצוב). כמו הסטודנטים המפגינים גם המחוקק נוטש כאן את עקרון חופש הדיבור בנימוקים שאינם לוגיים.

*

בשיחה עם קמילה פגליה השניים מדברים הרבה על תחלואי האקדמיה, ובאופן ספציפי על כך שהאוניבריטאות נשלטות על ידי הבירוקרטות שלהן. פגליה מספרת שבניגוד למצב העגום בו נמצאות האוניברסיטאות כרגע, בשנות ה-70, כשהיא רק נכנסה למערכת הזו, חברי הסגל לא נתנו לבירוקרטים להשתלט ולהכתיב להם את הדרך. היא עצמה היתה פעם שותפה ל'הפיכה' בה מנהל אדמיניסטרטיבי סולק מתפקידו עקב התערבות יתר בענייני הסגל.

הטענה החמורה ביותר של השניים היא בעניין שכר הלימוד. את שניהם מטרידה העליה המטאורית בשכר הלימוד והם מצרים על השיעבוד הפיננסי הצפוי לסטודנטים הלוקחים הלוואות כדי לשלם את שכר הלימוד המופרך הזה, הלוואות שייקח להם שנים רבות להחזיר. פיטרסון גם מסביר שבתחום הזה של הלוואות סטודנטים אין לפי החוק אפשרות לפשוט רגל. כלומר מדובר בשיעבוד של ממש.

האוניברסיטה, לפי פיטרסון, מציעה לסטודנט מעין עסקה עם השטן: בתור סטודנט תקבל דחיה נוספת של תקופת הבגרות שלך, ובתמורה האוניברסיטה תספק לך תחושה מזוייפת של זהות. האידיאולוגיה הקיצונית שהאוניברסיטה מציעה לסטודנטים שלה (שדרך אגב כוללת אנטי-ציונות) – מכיוון שהיא חד מימדית ולא מגובה בידע אמיתי המאפשר לסטודנט לבחון בכלים אנליטיים את הרעיונות שמציעים לו – מספקת מעין זהות 'אינסטנט'.

מכיוון אחר, ניתן להסביר את זה שהתמורה לשכר הלימוד הגדל והולך פוחתת, ושכבר לא מחייבים סטודנטים בקורסי מבוא משעממים כביכול, בכך שהאוניברסיטה לא רוצה שהסטודנט יברח לה. הסטודנט, מכיוון שהוא משלם כל כך הרבה, הוא נכס. במקביל, אומרת פגליה, הסגל נעשה 'מפונק' יותר. הם מתמחים בתחומים יותר ויותר צרים ואינם מראים עניין בהארת זרקור על יריעה רחבה של הסטוריה תרבותית, כפי שרצוי היה וניתן היה אולי לצפות מהם.

פגליה מתרעמת גם על החוגים ל'לימודי נשים' ומסבירה שגם כאן לא מספקים לסטודנט רקע מתאים. בחוג ללימודי נשים היא היתה מצפה שיהיה איזשהו קורס שיסביר את ההבדל הביולוגי בין נשים לגברים אבל לטענתה, ואני לא יודעת אם להאמין לה או לא, היא השתתפה בכמה ריבים עם מכות נגד נשות סגל, שהיו בהסטריה לגבי הרעיון, שאכן ישנם הבדלים ביולוגיים בין גברים ונשים ושהבדלים אלו ראויים לדיון. פגליה מסבירה שהחוגים ללימודי נשים התחילו להיות מוקמים בשנות ה-70 כפתרון לבעיית הדימוי של האוניברסיטאות כאילו אין בהן מספיק סגל נשי.

פיטרסון ופגליה כמעט צוחקים כשהם מסכימים לגבי מצבם העגום של אנשי הסגל, שמפחדים לפתוח את הפה ולהביע את דעתם האמיתית. פגליה מכנה אותם "עבדים".  במקום אחר פיטרסון מדבר על הצורה בה חברי סגל מנסים לא לבלוט כדי להגיע לעמדה בה יש להם קביעות וכבר לא ניתן לפטר אותם. אבל עד שהם מגיעים לעמדה הזו כבר אין להם למעשה שום דבר מעניין להגיד, כי הם בילו את עשרים השנה האחרונות בלמחוק כל שמץ של אינדבידואליזם.

פיטרסון יודע הרבה על היסטוריה סובייטית ומזועזע מכך שלא מלמדים את ההסטוריה הזו בכלל, כאילו בכוונה, וזה כשמדובר בדוגמא הכי רלוונטית למה שקורה כשמפעילים את האידיאולוגיה הסוציאליסטיות הפופולאריות כל כך כעת. דיבורים על סוציאליזם ועל 'חלוקת העושר' (distribution of wealth), כמו של אובמה בזמנו ושל ברני סנדרס, שכמעט נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, מאד נפוצים עתה באוניברסיטאות. אבל בלי הרקע ההיסטורי של מה שקורה כשמיישמים את האידיאולוגיות הרדיקליות האלו, אומר פיטרסון, אתה הרי דן את התלמידים שלך לבערות.

מאד מהנה ומעשיר. כדאי לצפיה לכל מי שמתעניין במצב מדעי הרוח והאומנויות באוניברסיטאות, בדרך בה רעיונות אוטופיים יכולים לשמש מסווה לרדיפה פשוטה אחר כוח, ובאֵריך נוימָן – פסיכולוג ותלמיד של קארל יונג ששני הדוברים מכירים ואוהבים.

The Girdle Again

[Delwar Hossain / Iconfinder]

I am trying to buy myself a dress on the net, which should be easy – millions of people do it – but I can’t find my waistline, let alone measure it. It says on the site that I should measure myself at the narrowest point. I feel like one of those people screaming on the u-tube that they’ve been discriminated against. What do you mean the narrowest point? Suppose there is no narrow point?

But there are good news connected with this bit of misfortune: I have now taken to exercising. After years of trying different kinds of exercises I know what not to do. Never do sit-ups. It’s ok for those of us who have highly functional abdominals. For those who don’t it is frustrating and leads to back pain. The thing to do is to lift weights. Small weights.

Pull in your tummy while lifting the weights. Or pull in your tummy while lifting your physio ball. The physio ball is a large inflated plastic ball. Even sitting on it while pulling in your tummy can lead to excellent results. Really. The only problem I can think of connected with the physio ball is its size. It’s too big to stick in the closet, it’s even too big to stick in the bathroom. It doesn’t go through the bathroom door, unfortunately. So what we do is let it lie around in the living room.

The ball rolls to a spot it prefers and lies there until one of my son’s friends comes along and tries to break his skull by jumping on top of the ball as if it was a mattress. The ball responds by moving slightly to the left or the right and the boy is left lying in a heap on the carpet.

But, going back to the exercises recommended when trying to fit into a dress ordered online. I do recommend doing ‘the plank’ as well as push-ups. Oh, and also this exercise I’ve found in Jane Fonda’s exercise book, which requires standing on one’s hands and knees and then lifting one knee, taking it closer to the abdomen and then all the way back. It makes me feel Jane Fondaish, I can’t explain.

The good thing about returning to some kind of exercise routine is that I am now aware of my tummy muscles. Having used them, even a little bit, they now speak out and demand more of the same. After initiating these exercise sessions it is easier to continue with them than I had thought.

Women used to have it easier way back in the time of the girdle. A girdle is a constant reminder of one’s middle part. You can’t not remember it. Wearing a girdle you would be negotiating with yourself constantly: “I think if I pull my tummy in even more there would probably be room for one more bite of this glorious lemon pie. On the other hand, better not. I might suffocate.”

A well known tactic would have been pretending to faint in order to be allowed to go to one’s room and release oneself from the girdle. But there is no real release from the girdle, you see. The girdle is still with us, I still have to fit into a size that has a reasonable number of Xs if I am to buy anything remotely pretty. It’s a virtual girdle, that’s what it is!

הדרך שלא לגמרי הושלמה

 

אל הנקודה העיקרית של ספרו, 'הדרך לקומראן' ('ספרי עליית גג', 'ידיעות אחרונות ספרים' ו'ספרי חמד, 2006) מגיע אבנר גליקליך לקראת הסוף. כת האיסיים, הוא מסביר, נוצרה כתגובה קיצונית להתייוונות. חלק מן הכוהנים של בית המקדש נבהלו כל כך מן המשיכה שלהם עצמם לתרבות ההלניסטית, שהם בחרו לצאת מן הקהילה לגמרי, קרי לעזוב את העיר ולהקים קהילה חליפית "טהורה" במדבר.

מאד מעורר הזדהות. זה מזכיר לי למשל את הרתיעה הגדולה של הצרפתים מן המזון המהיר האמריקני, וזה בעוד הם עומדים בתורים ארוכים למקדונלדס. זה מזכיר לי את ההתחרדות של החרדים בארץ. ההפרדה הגדולה בין חילוניים וחרדים הוא עניין של התפתחות, ואלו בעיקר החרדים, אני חושבת, שחוששים מן המשיכה שלהם עצמם לערכים אסתטיים, שלדעתם מרחיקים אותם מן המקור הטהור אליו הם שואפים. אבל אולי אני יהירה. האמריקאים בטח טובים בלהאמין שכל שאר העולם רוצה להיות אמריקאי, ואכן חשש מאמריקניזציה הוא עניין נפוץ, לא רק אצל הצרפתים.

מכל מקום העניין מוכר. גליקליך גם מיטיב לתאר את המרכיבים של המשיכה הכוהנית לערכים הלניסטיים. כוהנים שממהרים בסוף המשמרת לגימנזיום כדי להתאמן באתלטיקה. והוא מקדיש את אחד החלקים הראשונים של הספר להסביר את המימדים האסתטיים של הפולחן. זה לא סתם שכוהני המקדש נמשכו לערכים אסתטיים – טכס הפולחן במהותו הוא טכס בעל מימדים אסתטיים. זאת אומרת שאם אתה גדל להיות כהן מקדש עברת חינוך אסתטי כלשהו, חינכו אותך לשים לב לאסתטיקה ואתה יותר רגיש לנושא מסתם 'עמך'.

וזה מסביר את זה שאיסיים הם במקור כוהנים. הכוהנים הם אלו שהכי נבהלו מהגירוי הוויזואלי המדהים שהביא איתו ההלניזם, מהסחת הדעת העצומה שיצרו למשל הפסלים הסופר ריאליסטיים או העירום הגברי כפי שהוא בא לידי ביטוי בגימנזיום. וואו! אני לגמרי מבינה את זה. זה בטח כמו להציג לאנשים שאף פעם לא ראו טלוויזיה או סרט בבת אחת את הנושא הזה של תמונות-זזות-שמספרות-סיפור. זה שובר כל סולם ערכים שאי פעם בנית לעצמך. זה כל כך מושך שבינך לבין עצמך אתה מכריז שההמצאה החדשה הזו היא המצאה מן השטן, אוסר על בניך ובנותיך לצפות בזה ומכריז על זה מלחמת חורמה (סתם! זה עלה לי בראש אבל אף פעם לא אסרתי על הבן שלי לראות מסך…) בקיצור זה נוק-אאוט.

אין כמעט דרך להתמודד עם זה למעט אם אוספים את המשפחה ויוצאים אל מחוץ לירושלים, למדבר, רחוק מכל יישוב, ומתחילים את הכל מההתחלה, שזה מה שאיסיים עשו, וכל הכבוד להם. הבעיה מתחילה, לפי מה שגליקליך מתאר, בכך שהפתרון שלהם כלל חסימה מוחלטת של יכולת ההבחנה בויזואלי-אסתטי. כלומר, הכתיבה שלהם מתכחשת ליכולת להבחין ביופי. הם יצאו למדבר אבל במקום ליהנות מהנוף (עמק ים המלח, בכל זאת) הם עסקו בהכחשה של האסתטי והיפה.

האמת היא שגליקליך לא מעמיד את זה כבעיה, הוא רק מתאר את זה. אני מאד אוהבת את "הדרך לקומראן" מבחינה זו שהוא מעמיק מאד ומתאר מאד במפורט כל מוקד עניין במהלך הזה של המעבר ממרכז העניינים בירושלים לקומראן במדבר. אבל מרב שהוא מעמיק נראה לי שהוא יותר מידי משאיר לקורא לעשות את החיבורים שלו. לפעמים נדמה שהוא מפחד לומר את מה שהוא אומר. קשה קצת לקרוא את הספר, למרות ההתגייסות הגדולה של מספר הוצאות לאור, פלוס סיוע של קרן משפחת צבי ועופרה מיתר, כלומר למרות ההכרה בכך שחשוב להוציא את הידע האקדמי הזה ו'לתרגם' אותו עבור הקהל הרחב.

הספר לא השלים את המעבר שלו מעבודת מחקר אקדמית לספר קריאה עיוני, ועדיין, הוא מומלץ לכל מי שמתעניין בנושא ולמי שלא אכפת להם לדלג קדימה ואחורה ולהשלים פערים בראש. אני בטוח נהניתי (-:

אלפי תודות לווטרינר העירוני

 

החתולה שגרה במסדרון כבר כמה זמן נראית לא-הכי-טוב, כולל ריר מהפה, פרווה שלא ליקקו אותה כמו שצריך וחוסר עניין בשום נושא שלא כולל את הגדלת שטח המגע שלה עם הרצפה הקרירה. היא מנסה כל פוזיציה אפשרית, כולל שכיבה על הגב עם רגליים מפושקות וראש אחורנית, כך שהעורף וחלק מהכתפיים, אם אפשר לקרוא להן ככה, גם על הרצפה. ישנן מגוון תנוחות שניתן להכניס תחת הכותרת הכללית "תנוחות סמרטוט רצפה". למסדרון יש מעקה אבן וכבר ראיתי חתולה אחרת ששוכבת מלוא אורכה על המעקה, תוך הצמדת הרגליים למעקה משני צידיו, וזה כדי לקרר את הבטן ואת החלק הפנימי של הרגליים.

חתולים לא הולכים לבריכה או לים אבל איכשהו לא חשבתי עד הסוף איך זה משפיע עליהם, אז קראתי לווטרינר העירוני. לא עושים דברים כאלו, אני יודעת. לא מטרידים את הווטרינר העירוני בגלל קצת ריר שיורד מהפה של חתולת רחוב, אבל דאגתי לה ואוהב כלבים אחד אמר לי שכדאי. גם השכנה לידי, שהיא ברמה עקרונית לגמרי נגד חתולים ואני כל פעם צריכה לתת לה את הנאום הידוע שלי על "אם אין חתולים יש חולדות", עושה מן מבטים כאלו חצי-מפוחדים כשהיא עוקפת את החתולה בזהירות.

יש את הקישור הזה, שאף אחד לא אמר בקול רם אבל שהיתה לי הרגשה שהוא עומד להיאמר, בין ריר לכלבת: חששתי שהשכנה המפוחדת תדמיין שיש לחתולה כלבת. בגלל הריר. בנוסף לכל החתולה שרטה אותי. בקיצור היתה הצטברות של סיבות לקרוס ולבקש עזרה. מהעיריה.

בתור אמא חד-הורית אני יכולה להגיד שהעיריה מהווה תחליף חלקי אמנם, אבל מאד מהותי, לזה שאין לי בן זוג. אפילו בטלפון הם תמיד מוכנים לתת לי מילים מרגיעות.

הפעם הם שלחו לי שני בנים, אחד מלא והשני רזה. במבט ראשון הם לא נראו לי מתאימים למשימה. הם אמנם התבוננו בחתולה בשקידה; במיוחד המלא מבין השניים נראה מאד ממוקד בתושבת המסדרון שלנו. היא מצידה הגיבה באינטלגנטיות בלתי צפויה. בין אם היא הבחינה או לא הבחינה במנשא שהם הביאו למקרה שיהיה צורך לפנות אותה לטיפול, היא נסוגה בערך עשרה מטרים אחורנית, התיישבה בתנוחה חתולית קלאסית – העלו בדעתכם לרגע את פסל הספינקס במצריים – וליקקה בעדינות את אחת מרגליה.

הבחור המלא אמר שהיא לא חולה, שאין מה לדאוג מעניין הריר, שאין כרגע כלבת ולא היתה בעשר השנים האחרונות. אמרתי שזה שהיא יחסית מסורקת זה כי אני מסרקת אותה במסרק כינים מידי פעם. אני עושה את זה בעיקר בגלל השכנה המפוחדת. אני מנסה לעזור לחתולה לשמור על "פאסון".

הבחור אמר שחם לה, שאוגוסט, ושהכל יראה אחרת בספטמבר. הודיתי לו ולעוזר שלו מאד. עכשיו אני מרגישה קצת כמו בשיר הזה של 'האבנים המתגלגלות', שמדבר על זה שאת לא תמיד יכולה לקבל מה שאת רוצה – בן זוג לא נשוי ועם יאכטה נאמר – אבל את יכולה, אם את נורא משתדלת, לקבל מה שאת צריכה.

 

M's Farm

Zebra

M is dyslectic so I am pretty sure will not be reading here. I’ve hinted again and again that I write, and he was persistent in not wanting to read any of it. Good. So I have a private corner to hide in.

The affair was doomed from the start. He was completely unaware of the role he was playing and unable to understand I was responding with a role of my own. That’s why dress-up parties are so fantastic – because of the awareness… But let’s not deviate. M was being the babe-magnet, soft and cuddly with an iron core. Brrr. I was completely turned on, though of course it’s very difficult to tell what exactly I was attracted to, unless it was the way he said “excellent” with a deep South African accent.

It floored me every time. I’m still floored, no matter how much I tell myself it wasn’t meant to be. M’s image of himself, as I’ve said, is of a magnificent babe magnet. The memories that make his eyes twinkle are to do with being attractive to women, and he refers to all of us, every single one of us, as ladies. Even in contexts that are not entirely positive women always appear in his stories as ladies.

M is actually quite a story teller and one of his great attractions, from the start, was that he said he was planning to write about his life on the farm, a promise he later reneged on. I think the fact I didn’t walk out on him then and there is testimony to my real feelings towards him. I wanted so much to hear about that South African farm.

I can tell you M would take his dogs – at one point there were as many as eight – for 10-kilometer-long walks. I can imagine them in the setting sun, miles of beauty in each direction, but that’s the extent of it. I don’t know anymore. Wait a minute!

I’ve just thought of something.

Perhaps M was repelled by the idea that I wanted his stories. You know, like natives of different places not wanting you to take their picture. They’re afraid you’ll be able to steal their soul this way. (My ex mother-in-law was like that; she identified me as a witch, out to steal her son’s soul, from the word go).

So perhaps M, instinctively wishing to defend himself, did so first by refusing to tell me about the farm and later on by removing himself altogether. Mmm. Sad, because I’m still lusting for those stories…

The George Files

 

This is another installment of the Previous Incarnation Therapy (PIT) material. Look for this material on previousincarnationtherapy.com as well. 

I think I should call these 'The George Files'. George was my last human previous incarnation before the present, and so much of what I go through has precedents in his lifetime. His life as a writer certainly set precedents to mine.

He tried so hard… I try hard.

He sat almost every day next to his desk to try and write and spent the afternoon walking. I tend to do the same when I don't have to work for a living.

But he was unsuccessful. No one has heard of George Browne Junior and with good reason. As a writer he was a complete failure. He was super blocked.

When young it was still ok. He poured his creative energies into his sex life, which verged on the adventurous. He had sexual liaisons all over the place. Sex was in vogue, when George was a young man. Only the other day M said he was worried his sons won't have much sex since women don't 'put out' as much now-a-days (the idea being anathema to M, of course).  This set me thinking that perhaps there are periods when people have more sex and periods when they have less.

The 1960's, we all remember, started a so-called sexual revolution. Women were on the pill and wore mini-skirts. This continued until the mid-80's, let us say, when the Aids revolution set upon us. According to my newly devised theory one's sex life is influenced by larger social developments.

So George had lots of sex in the 1920's and 30's and at least the beginning of this lucky streak had to do with the great exhale in the aftermath of World War I. Everybody, particularly the young men, were delirious about surviving that war. It was an ongoing celebration. Remember The Great Gatsby? One big continuous party.

I remember George standing in a train station in the Lake District. He had lots of friends in that area since he had gone to Leeds university. Anyway, he was on his way to a secret rendezvous with a guy… (Did I mention he was a homosexual? I'm afraid I didn't.) He was a homosexual  when homosexuality was against the law but very much in practice amongst the upper classes.

George was standing in that train station in his three piece suit, aware of his very gentlemanly appearance – for some reason I have this picture in brown and white, like a photo one would have if shot at the time – and thinking that none of the people milling about would be able to discern that he was in fact a great sinner, a sexual deviant. Not that George worried about any of that; to him it was just great fun, to be hiding in plain view this way. He was enjoying being subversive.

                                                                          *

I think public school boys were geared toward subversion generally. Hence my great disregard for J K Rowling's Harry Potter series. I'm allowed to say this, right? I can see the school of magic is lifted from the all-too-real-life public schools. Of course one is entitled to see magic in anything; it's even the healthy thing to do. But in this case the public school system was the bedrock of the British social-political establishment. It was even, in my opinion, the bedrock of British humor. You were separated from your family as a 7-year-old and raised in an all-boy society, where the sane thing to do regarding the older boys' tyranny and the school's general disinclination to hold it down was to pretend you didn't notice, to block out your own feelings, to numb yourself.

You and your friends were riding a big amusement-park-like wave that took you far and away. You weren't in this sad place – no you weren't. It might seem like you were to outsiders but… etc. etc.

So, in a way Rowling got it right. The public school was a terrible place if you were a sensitive young boy, so much so that you had to conjure up a world of magic just to survive it. But that sort of misses the main point, which is what a mature public school boy became after going through the system. And I think the answer is he became a subversive. George certainly did. He became a master of double talk and innuendo. Because you have to devise ways for dealing with life, and pretending it's magic can be not only misleading – it can stop you from real growth. George evolved through subversiveness. That is when he evolved at all.

After that great surge of energy in his twenties and early thirties (which, come to think of it, I've recreated in my present lifetime) George felt his inhibitions blocking him more and more. By his forties the subversiveness just wasn't enough. He needed to reconnect with his feelings and couldn't.

J K Rowling's magic doesn't apply there, doesn't help the adult who had gone through this system as a boy. If he's stymied now because he had had to numb his feelings all those years before, magic cannot help him.

What he needs to do in order to reconnect with the fountain of his own feelings is stay put and breath through the pain, the way you are told to do in the framework of any therapy worth its salt.

Just stay. Don't run off. It's going to be painful but if you go through these painful feelings at least once you'll never have to go through them again. You will be unblocking yourself once and for all.

You'll be more alive, more in contact with who you really are, more creative and hey: sexier!! Try it.

אני מתווכחת עם מאיר שלו

המלך שלמה כשהוא מספר לאנשיו מ'קהלת', בתמונה של איזאק אשכנזי מ-1900

 

ס' לומד עכשיו בבית ספר על סוף מלכותו של דוד והמאבקים בין יורשיו. מיד אני שולפת את "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו [הוצאת שוקן, 1985], ספר קלאסי שאני מוציאה כל פעם מחדש לבדוק, לראות… במיוחד אני אוהבת את הפרק שלו 'פּרוטקשֵׁן בכָּרמל', שמערער לחלוטין על הפירוש של רש"י לכל הפרשה הזו של נבל הכרמלי ומאפשר לטקסט להגיד את מה שהוא אומר, קרי, שדוד עמד בראש חבורה של  אנשים לא נחמדים והתפרנס גם מדמי חסות. יפה. אני אוהבת.

אבל ס' כאמור כבר בַּקרב הירושה לקראת ואחרי מותו של דוד, אז אני קוראת פרק אחר שנקרא "החייל הטוב יואב", וכאן אני פחות מסכימה עם שלו. שלו, כדרכו, רואה בשליטים בעיקר שחיטות, ונוטה להזדהות עם האָנדֵרדוֹג. יואב הוא בהחלט אנדרדוג במקרה הזה, והטיעון של הכתוב בעניין הסיבה לכך שדוד מורה להרוג אותו מאד מאד לא משכנע. ההסבר הסביר לרציחתו של יואב ולרציחתם של אדוניהו – בן אחר של דוד שבשלב מסויים חשבנו שהוא יירש את המלוכה – ושל שמעי בן גרא, הוא ביסוס שלטונו של שלמה.

הכתוב עצמו מבהיר שחיסולי החשבונות האלו הם למען המטרה הטובה של ביסוס מלכותו של בית דוד. אחרי החיסול השלישי והאחרון, בערך שלוש שנים אחרי עלייתו של שלמה לשלטון, נאמר "והמלך שלמה בָּרוך וכסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם." ואחר כך: "והממלכה נכונה ביד שלמה" [מלכים א', ב' 46]. אם הכתוב עצמו אומר שהמטרה מקדשת את האמצעים במקרה הזה, למה להתווכח?  להמשיך לקרוא

I call it Previous Incarnation Therapy

Wikimedia/ photo by Luis Ascenso: The beauty of the Highlands is well known

Wikimedia/ photo by Luis Ascenso: The beauty of the Highlands is well known

   [This post is in continuation to the previous one, 'Other People Just Live', from May 7. If interested look for the previous incarnations material on previousincarnation.com as well.]

   I don't want to be as reticent as George, my last previous incarnation. George experienced enormous problems when it came to gathering and marshaling all those ethereal spirits he could sense dancing around him. The problem was making them substantial enough for a reader to grasp, but without destroying them.

   George had moved out to the Highlands in order write, but the beauty of the Highlands was well known, an established fact. Writers have “done” it many times over, so he wasn’t worried about covering all the details; like a painter in the age of photography there was no point to that. What he wanted was to let the reader enjoy the views, both physical and metaphysical, while undergoing some adventure, while achieving some insight maybe.

   I love telling other peoples’ stories, and this has to do with the many preparations I have already done, as George, for the writing. I’ve done the part every writer must do, which is to prepare one’s craftsmanship. The other part is, of course, to trust that your experience is interesting enough for other people to want to read about. Either that or you write other people’s stories, other people’s messages. As a ghost writer I am allowed to improvise wildly with other peoples’ material, harnessing all those butterfly-winged fairies George was never fully able to take a hold of.

   He was so shy. I remember him when he still worked at the paper (the name I associate with that paper is ‘the Sun Dial” but I have never been able to find a newspaper by that name in the archives). He would write his reviews in long hand and then go into the typists’ room to find someone free to type his piece. The typists were a joyful lot, but he couldn’t just talk to them any old how, like the other journalists did.

   I hate to say this but I think his writing must have been stinted too. I mean, if he was so shy and withdrawn with real live people, then his writing must have been, well… it couldn’t have been flamboyant. Although what I do remember is him being very conscientious as a book reviewer, adhering to the text, to its purported meaning, to its highest purpose.

   My aim, then, is to overcome George’s reticence. George was fortunate in that he was a public school boy. He was a graduate of a school designed to prepare upper middle class boys to run the empire.

   They were citizen-soldiers, these boys, separated from their families at age seven, disconnected from the emotional support of their close relatives, especially their close female relatives, in exchange for the opportunity to join the club.

   Being ‘a public school boy’ meant you were immediately recognized by other school boys as one of their own. This was the greatest club in the world. If you were a member there was no need for further credentials. A public school boy was obviously a gentleman; his perspective was obviously that of the ruling class, not only of Britain but of the entire planet (because Britain still ruled over vast tracts of land, not to mention sea) and it was obvious too that he was eminently qualified to carry out any task he set himself to.

   As I remember it, it was very easy for George to get the job he had had at the paper. He met a friend on the street. The friend mentioned they were looking for writers at this rag, meaning a newspaper, George rushed over and that was it, he got the job. Nothing like that is liable to happen to me today, of course, so I’m a little jealous. On the other hand, I have so many advantages over George.

   Remembering George makes it easier for me to communicate. Remembering how difficult it was for him to communicate his feelings, how intensely introverted he was; I carry the memory with me at all times, as a contrast to where I am at now. Never again, I tell myself, never again this Georgian reticence.

   But there's an additional advantage I have over George. I think of my ability to remember previous incarnations generally as a great advantage. This is so extremely helpful that I would like to spread the information around. I call it Previous Incarnation Therapy and I plan to continue writing about it here. And if this is something you are interested in please comment below. I would much appreciate it if you do!

Other People Just Live

I even remember the black  vehicle he drove...

I even remember the black
…vehicle he drove

[This is the first time I am introducing Previous Incarnation Therapy on this blog. As introductions go it's not the greatest. I'll probably be expanding on this in the future though… Hope you enjoy. If interested please do look for more of this information in my previous incarnations site: previousincarnationtherapy.com.]

Now that I’ve kicked everyone out of the kitchen and I’m alone again it’s less obvious what the fuss was about.

I had offended my ex-husband by reminding him he doesn’t live here; I’ve been spending all this energy fighting off the tendency to take on a decent job that pays the bills, all in the name of creating a space for myself as a writer. And now, all of a sudden, it’s not clear what I’m supposed to write about.

It was the same, I remember, in my previous incarnation. George had been a book reviewer when he decided he wasn’t writing the stuff he wanted to, and that he needed to leave Glasgow and its much frequented pubs to go somewhere where he would be able to write in peace.

He left everything behind and settled in a semi-detached in Dumbarton, a suburb to the north-west of Glasgow which he soon found, lacked intellectual focus. It’s inhabitants went to pubs, they gathered at church on Sunday, but that was more or less it. Then again, one of the reasons he had left the big city was in order to “neutralize” his surroundings, make them more bland, so that he could better hear the goings-on in his head.

George wanted to write his own original stuff. That is why he moved out of the noise and closer to nature and its intrinsically inspiring ambiance. However, after having put all that effort into creating a time-space for himself as a writer, he found himself disconnected. That is, he found he was too disconnected from the life around him in order to be able to write about it.

His neighbours were families with small kids. George was shy and didn’t really know how to speak to them. He wanted to but never dared lift one of their babies and kiss its chubby cheek. He was shy with the women in particular, so he didn’t go to those Sunday get-togethers. On top of which he missed his volunteer work as an ambulance driver (taken up during the war and continued since. Yes, I even remember the black vehicle he drove…)

George would walk alone in the mountains, come back and unsuccessfully try to write. It turned out moving away from Glasgow and the stimulation the city provided was not enough for him to write. In order to write you need time off, you need some peace and quiet, but you also need to feel like you are part of the fabric of life.

You cannot write about life when you feel entirely disconnected from it. In my present incarnation I am always very aware of needing to be a part of the fabric of life, which has its ridiculous sides too: most people just live. But the up side of my uber consciousness is that I am not repeating George’s mistakes.

So, I’ve banned myself from taking on jobs that clutter my schedule too much and an hour ago I’ve just kicked my ex-husband and son out of the apartment, but unlike George I guess I'm connected enough because here I am, I'm actually writing!

Yes. Miracles do indeed abound.

הוצאתי מהספריה שני ספרים על פוטין

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

הכי הייתי רוצה להיות במסיבה של 'דִיסִידֵנטים'. זה מהספר שבדיוק סיימתי, "פוטין: האיש ללא פנים" [כתבה מאשה גֶסֶן; תרגמה מיכל קירזנר-אפלבוים; הוצאות עליית הגג/ידיעות אחרונות/חמד, 2012].

אני מדברת ברצינות. מסיבה באָרֶץ היא כדי להוכיח שאנחנו חיים ושאנחנו נורמאליים ושאנחנו כמו כולם. במיוחד בתל-אביב. בתל-אביב אנחנו חוגגים שאנחנו נורמאליים וכמו כולם. בירושלים אני לא יודעת מה חוגגים… לא הייתי במסיבה בירושלים בזמן האחרון. לא משנה. בכל מקרה אנחנו לא חוגגים את השחרור הגדול שאנחנו חשים כתוצאה מכך שאנחנו לגמרי על אותו הגל ולגמרי ההיפך ממה שהשליטים שלנו מרגישים. לא איכפת לי מה כתוב בעיתון: ביבי לא מושחט, גם אם הוא מעשן יותר מידי סיגרים ואוכל יותר מידי גלידה, ולהתלונן על ביבי ביחד לא מביא ל'בָּאז' המהנה והמספק שאני חשה שהמספרת חווה. לא שום דבר דומה לבּאז הזה.

אז זו נקודת השקפה לא מוסרית, אולי, לקנא באנשים שהמנהיגות שלהם כל כך מושחתת שהם שמחים על אמת לראות אחד את השני במסיבה, כי זה אומר שמי שהם פוגשים לא נמצא כרגע במעצר, והוא או היא לא קיבלו מכות מסוכני-משטרה-קו-נטוי-מאפיונרים; וגם, אם הם מחייכים, אין כרגע חוליה של שוטרים כאלו שעורכת אחריהם מעקב ומפריעה להם לחיות באופן כללי. לא, אם הם במסיבה ומחייכים סימן שהם חיים למרות – וזה חשוב כאן ה'למרות' – המשטר הבלתי אפשרי. איזה כיף!! איך הייתי רוקדת, איך הייתי משתוללת אם הייתי מרגישה ככה, שאני עם כל האנשים השפויים האלו, ושניצלנו מהלא שפויים בחוץ.

אבל נדונתי לחיות בתל אביב הנורמאלית. יש עכשיו שמש מדהימה ואני מנצלת אותה ללכת בפארק ולספוג כמה שיותר ממנה. כל זה לעומת סנט פטרבורג ומוסקבה, שם אנשים נעצרים בכל מיני האשמות, ונידונים לכלא פעם אחר פעם… בררר. יש לי למעשה כאן שני ספרים על פוטין, השני נקרא "רוסיה של פוטין" והוא נכתב על ידי עיתונאית אחרת, אנה פוליטקובסקיה [תרגום: אראלה טלנברג-לרר, הוצאת 'כתר' 2009], שנורתה למוות ממרחק אפס על ידי בחור שלא הזדהה בשמו המלא. זה אחרי שכבר ניסו להרעיל אותה קודם לכן ולא לגמרי הצליחו. גם את עורכת הדין שייצגה את המשפחה במשפט ראווה כנגד כמה "חיילים פשוטים" מבין המוציאים לפועל של הרצח הזה, ניסו להרעיל.

ניסיתי לקרוא את הספר של פוליטקובסקיה אבל הוא קצת יותר מידי מתלונן. שוב, אני מרגישה לא מוסרית שאני אומרת את זה, אבל העדפתי את האווירה הסלחנית יותר של הספר של מאשה גֶסֶן, שמתארת בין השאר את הרצח של פוליטקובסקיה. השמועה אמרה שפוטין הזמין את הרצח בתור מתנת יום הולדת לעצמו; גם אם זה לא נכון זה מה שהרוסים חשים כלפי פוטין, שהוא מסוגל להזמין לעצמו רצח של עיתונאית כמתנת יום הולדת. כלומר, יש אנשים ששולחים לעצמם פרחים ליום ההולדת, ופוטין, שבעיני בני עמו הוא מעין הכלאה מוזרה בין פטריוט ישר דרך ל"גודפָאתֶ'ר" מפחיד ונוקמני, מזמין לעצמו חיסולים של מתנגדים… להמשיך לקרוא