על עבדות והעולם האקדמי האמריקאי

Edwin Andrade / Unsplash

 

שניים מהחושבים הכי מבריקים מבחינתי, קָמילה פָּגלִיה וג'ורדון פיטרסון הקנדי, ערכו להם מפגש ביו-טיוב (הנה, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=v-hIVnmUdXM  ). בסוף המפגש פָּגליה אמרה: "הסכמנו על הכל, ידעתי שנסכים על הכל," וזה נכון. הם נפגשו עכשיו על רקע זה ששניהם, כל אחד מהכיוון שלו, נאלץ לנקוט בעמדה עצמאית ועקב כך מאד יוצאת דופן בנוף האקדמי האמריקאי.

ג'ורדון פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, היה בסכנת פיטורין לפני כמה זמן עקב דעותיו. הוא שייך לקבוצה המצומצמת הזו של אינטלקטואלים צפון אמריקאים שלא שייכים לזרם המרכזי, שאינם מקפידים להיות 'נכונים פוליטית' או בקיצור מי שהזרם המרכזי מכנה 'ימין'. כלולים בקבוצה הזו גם מָיילו יָאנוֹפּולִיס, אנגלי והומוסקסואל מאד מוחצן, אֵן קוּלטֵר – יפיפיה חריפת מחשבה וכותבת חרוצה, ובֵּן שָׁפּירו שלובש כּיפה, נראה כמו ילד בן 13 ומדבר מאד מאד מהר.

כל פעם ששמעתם בזמן האחרון על הבערת צמיגים, שבירת חלונות והפרות סדר דומות בבֵּרקלי או באוניברסיטה אמריקאית אחרת, זה כפי הנראה כמחאה על שאחד מן הארבעה האלו זמם להופיע שם. כוח משטרתי נאלץ להוציא את מיילו באמצע ההרצאה שלו בברקלי (אני חושבת שזה היה באמצע…). את ההופעה של אן קולטור שם התנו בכל מיני תנאים, והיא הודיעה שהיא מוכנה להופיע כשהיא תלויה מכדור פורח אם זה מה ששלטונות האוניברסיטה ירצו. בן שפירו דווקא הצליח להופיע בברקלי, וזה כפי הנראה כפועל יוצא מזה שהסירוב שלהם לתת לקולטור להופיע נראה פשוט מגוחך מידי. שלא לדבר על לא דמוקרטי.

זה מה שקורה עכשיו בארצות הברית, יש וויכוח על מה זה דמוקרטי. סטודנטים מפגינים נגד חופש הדיבור. לטענתם יש דברים שהם פוגעניים ואסור שייאמרו. לטענת אנשי הקבוצה הזו (הם לא כל כך קבוצה, יאנאפוליס ושפירו, למשל, לא סובלים אחד את השני) חייבים להמשיך ולהגיד דברים פרובוקטיביים ולא נעימים פשוט כדי לשמור את הצנרת הזו פתוחה, כדי שגם בהמשך תהיה אפשרות להגיד דברים לא פופולאריים.

גם נגד ג'ורדון פיטרסון יש הפגנות סטודנטים, אבל בניגוד לשלושת האחרים הוא בא מן האקדמיה עצמה. פיטרסון התפרסם כשיצא נגד החוק, שכבר עבר בקנדה, לחייב אנשים לפנות לטרנסג'נדרים בכינויים ספציפיים המתאימים לפי דרישתם. לטענתו החוק מהווה תקדים מסוכן. המחוקק הקנדי מכריז בזה שצורת הדיבור של אזרחי קנדה היא בת שיפוט. לא שופטים אותם רק על מעשיהם, אלא גם לחוד על מה שהם אומרים.

החוק אינו מתבסס על קישורים לוגיים ומחקר אמפירי. אין הוכחה שפניה אל אותם אנשים בצורה זו ולא אחרת תקטין במשהו את מספר המתאבדים מבינהם (פיטרסון אומר שמספר המתאבדים הטרנסג'נדרים מגיע ל-40%, שזה באמת עצוב). כמו הסטודנטים המפגינים גם המחוקק נוטש כאן את עקרון חופש הדיבור בנימוקים שאינם לוגיים.

*

בשיחה עם קמילה פגליה השניים מדברים הרבה על תחלואי האקדמיה, ובאופן ספציפי על כך שהאוניבריטאות נשלטות על ידי הבירוקרטות שלהן. פגליה מספרת שבניגוד למצב העגום בו נמצאות האוניברסיטאות כרגע, בשנות ה-70, כשהיא רק נכנסה למערכת הזו, חברי הסגל לא נתנו לבירוקרטים להשתלט ולהכתיב להם את הדרך. היא עצמה היתה פעם שותפה ל'הפיכה' בה מנהל אדמיניסטרטיבי סולק מתפקידו עקב התערבות יתר בענייני הסגל.

הטענה החמורה ביותר של השניים היא בעניין שכר הלימוד. את שניהם מטרידה העליה המטאורית בשכר הלימוד והם מצרים על השיעבוד הפיננסי הצפוי לסטודנטים הלוקחים הלוואות כדי לשלם את שכר הלימוד המופרך הזה, הלוואות שייקח להם שנים רבות להחזיר. פיטרסון גם מסביר שבתחום הזה של הלוואות סטודנטים אין לפי החוק אפשרות לפשוט רגל. כלומר מדובר בשיעבוד של ממש.

האוניברסיטה, לפי פיטרסון, מציעה לסטודנט מעין עסקה עם השטן: בתור סטודנט תקבל דחיה נוספת של תקופת הבגרות שלך, ובתמורה האוניברסיטה תספק לך תחושה מזוייפת של זהות. האידיאולוגיה הקיצונית שהאוניברסיטה מציעה לסטודנטים שלה (שדרך אגב כוללת אנטי-ציונות) – מכיוון שהיא חד מימדית ולא מגובה בידע אמיתי המאפשר לסטודנט לבחון בכלים אנליטיים את הרעיונות שמציעים לו – מספקת מעין זהות 'אינסטנט'.

מכיוון אחר, ניתן להסביר את זה שהתמורה לשכר הלימוד הגדל והולך פוחתת, ושכבר לא מחייבים סטודנטים בקורסי מבוא משעממים כביכול, בכך שהאוניברסיטה לא רוצה שהסטודנט יברח לה. הסטודנט, מכיוון שהוא משלם כל כך הרבה, הוא נכס. במקביל, אומרת פגליה, הסגל נעשה 'מפונק' יותר. הם מתמחים בתחומים יותר ויותר צרים ואינם מראים עניין בהארת זרקור על יריעה רחבה של הסטוריה תרבותית, כפי שרצוי היה וניתן היה אולי לצפות מהם.

פגליה מתרעמת גם על החוגים ל'לימודי נשים' ומסבירה שגם כאן לא מספקים לסטודנט רקע מתאים. בחוג ללימודי נשים היא היתה מצפה שיהיה איזשהו קורס שיסביר את ההבדל הביולוגי בין נשים לגברים אבל לטענתה, ואני לא יודעת אם להאמין לה או לא, היא השתתפה בכמה ריבים עם מכות נגד נשות סגל, שהיו בהסטריה לגבי הרעיון, שאכן ישנם הבדלים ביולוגיים בין גברים ונשים ושהבדלים אלו ראויים לדיון. פגליה מסבירה שהחוגים ללימודי נשים התחילו להיות מוקמים בשנות ה-70 כפתרון לבעיית הדימוי של האוניברסיטאות כאילו אין בהן מספיק סגל נשי.

פיטרסון ופגליה כמעט צוחקים כשהם מסכימים לגבי מצבם העגום של אנשי הסגל, שמפחדים לפתוח את הפה ולהביע את דעתם האמיתית. פגליה מכנה אותם "עבדים".  במקום אחר פיטרסון מדבר על הצורה בה חברי סגל מנסים לא לבלוט כדי להגיע לעמדה בה יש להם קביעות וכבר לא ניתן לפטר אותם. אבל עד שהם מגיעים לעמדה הזו כבר אין להם למעשה שום דבר מעניין להגיד, כי הם בילו את עשרים השנה האחרונות בלמחוק כל שמץ של אינדבידואליזם.

פיטרסון יודע הרבה על היסטוריה סובייטית ומזועזע מכך שלא מלמדים את ההסטוריה הזו בכלל, כאילו בכוונה, וזה כשמדובר בדוגמא הכי רלוונטית למה שקורה כשמפעילים את האידיאולוגיה הסוציאליסטיות הפופולאריות כל כך כעת. דיבורים על סוציאליזם ועל 'חלוקת העושר' (distribution of wealth), כמו של אובמה בזמנו ושל ברני סנדרס, שכמעט נבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, מאד נפוצים עתה באוניברסיטאות. אבל בלי הרקע ההיסטורי של מה שקורה כשמיישמים את האידיאולוגיות הרדיקליות האלו, אומר פיטרסון, אתה הרי דן את התלמידים שלך לבערות.

מאד מהנה ומעשיר. כדאי לצפיה לכל מי שמתעניין במצב מדעי הרוח והאומנויות באוניברסיטאות, בדרך בה רעיונות אוטופיים יכולים לשמש מסווה לרדיפה פשוטה אחר כוח, ובאֵריך נוימָן – פסיכולוג ותלמיד של קארל יונג ששני הדוברים מכירים ואוהבים.

2 תגובות בנושא “על עבדות והעולם האקדמי האמריקאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *