אני מתווכחת עם מאיר שלו

המלך שלמה כשהוא מספר לאנשיו מ'קהלת', בתמונה של איזאק אשכנזי מ-1900

 

ס' לומד עכשיו בבית ספר על סוף מלכותו של דוד והמאבקים בין יורשיו. מיד אני שולפת את "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו [הוצאת שוקן, 1985], ספר קלאסי שאני מוציאה כל פעם מחדש לבדוק, לראות… במיוחד אני אוהבת את הפרק שלו 'פּרוטקשֵׁן בכָּרמל', שמערער לחלוטין על הפירוש של רש"י לכל הפרשה הזו של נבל הכרמלי ומאפשר לטקסט להגיד את מה שהוא אומר, קרי, שדוד עמד בראש חבורה של  אנשים לא נחמדים והתפרנס גם מדמי חסות. יפה. אני אוהבת.

אבל ס' כאמור כבר בַּקרב הירושה לקראת ואחרי מותו של דוד, אז אני קוראת פרק אחר שנקרא "החייל הטוב יואב", וכאן אני פחות מסכימה עם שלו. שלו, כדרכו, רואה בשליטים בעיקר שחיטות, ונוטה להזדהות עם האָנדֵרדוֹג. יואב הוא בהחלט אנדרדוג במקרה הזה, והטיעון של הכתוב בעניין הסיבה לכך שדוד מורה להרוג אותו מאד מאד לא משכנע. ההסבר הסביר לרציחתו של יואב ולרציחתם של אדוניהו – בן אחר של דוד שבשלב מסויים חשבנו שהוא יירש את המלוכה – ושל שמעי בן גרא, הוא ביסוס שלטונו של שלמה.

הכתוב עצמו מבהיר שחיסולי החשבונות האלו הם למען המטרה הטובה של ביסוס מלכותו של בית דוד. אחרי החיסול השלישי והאחרון, בערך שלוש שנים אחרי עלייתו של שלמה לשלטון, נאמר "והמלך שלמה בָּרוך וכסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם." ואחר כך: "והממלכה נכונה ביד שלמה" [מלכים א', ב' 46]. אם הכתוב עצמו אומר שהמטרה מקדשת את האמצעים במקרה הזה, למה להתווכח? 

שלו מדבר על קנוניה כביכול, של נתן הנביא ובת שבע להמליך את שלמה למלך. שלו אומר שכשהם מזכירים לדוד את ההבטחה שלו ששלמה יירש אחריו, זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים שהיתה הבטחה כזו. לדעתו דוד לא הבטיח את המלוכה לשלמה, ונתן ובת שבע משטים בו. אבל הֵי, זה שהמספר בוחר לספר לנו על ההבטחה שניתנה (או לא ניתנה קודם לכן) רק עכשיו, יכול להיות מטעמים ספרותיים. מאיר שלו עצמו בוודאי עושה זאת בספריו, מחליט לדחות את שיתוף הקורא שלו בעניין זה או אחר עד לרגע המתאים.

נתן ניגש אל דוד בעניין ההבטחה לשלמה כשהוא שומע שאָדוֹניה ממליך את עצמו שלא בנוכחותו ואולי  אפילו ללא ידיעתו של אביו. גם אחיו של אדוניה, שלמה, לא נוכח וכך גם "והגיבורים" (חיילים? חיילי משמר המלך? מי אלו הגיבורים האלו? אני מדמיינת שהם נראו לא רע…). הכתוב לא מבהיר לנו אם דוד מודע לכך שאדוניה ממליך את עצמו. מאד סביר שכמונו גם נתן לא יודע אם המלך מודע לעניין, וזה גם מסביר את זה שהוא ניגש לדוד לדווח לו על כך.

בנוסף שלו לא בודק את ההתאמה האפשרית של שלמה לתפקיד היורש, ושלמה מוכיח את עצמו כמתאים הרבה יותר מאדוניה, לדעתי. אדוניה מופיע בפעם הראשונה בתחילת הפרק הראשון של מלכים א', כלומר רק עם תחילת מאבק הירושה, וכבר במשפט הראשון של התיאור שלו הוא גאוותן נוראי: "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך, ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו" [פסוק 5]. זה במשפט הראשון! ואז יש את זה שהוא מכתיר את עצמו בלי לידע כל מיני אנשים רלוונטיים.

אחר כך, אחרי ששלמה הופך למלך, דבר ראשון אחרי ששלמה הופך למלך, משפט אחד אחרי שנאמר ששלמה הופך למלך (וכמו תמיד כשזה מגיע לבית דוד הכתוב מאד בעד: "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותִכֵּן מלכותו מאד" [מלכים א', א' 12]) אודניה הולך לבת שבע, אמו של שלמה, כדי לבקש ממנה לדבר עם שלמה שייתן לו את אבישג השונמית.

כאן אני חייבת לסטות קצת ולהסביר לגבי החשיבות של הדמות הצדדית כביכול הזו. ספר מלכים מתחיל בחיפוש אחרי נערה כדי "לחמם" את המלך הזקן. ההצעה היא "ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך," אבל הדגשים של הכתוב הם מיניים. חום הגוף של דוד נשמע יותר כמו תירוץ. מחפשים בשביל המלך נערה יפה ואכן הנערה "יפה עד מאד" ונאמר שהיא סוכנת אצל דוד ומשרתת אותו, אבל שדוד לא שוכב איתה.

ירושלים היתה עיר יבוסית, עירו של האל שָׁלֵם. יהונתן בן נחום, מורה שלי (וסופר מדהים. "וידוי" שלו מומלץ מאד ואני בטוחה שגם "אינדיאנפוליס" שלא קראתי, משובח) מסביר שהתנ"ך פה עורך סובלימציה לפולחן יבוסי קדום. מידי שנה היה נערך בעיר טכס פריון במהלכו מלך העיר היה שוכב עם הכוהנת הגדולה של האל שלם, וזאת למען הבטחת פריון כלל האוכלוסיה. מעין משגל סימבולי שכזה. הסימן לכך שהגיע הזמן להחליף את המלך היה כאשר הוא לא יכל יותר לבצע את המטלה הפשוטה יחסית הזו, ולשכב עם הכוהנת הגדולה.

אז יש כאן סובלימציה. במקום שׁוּלמית, כוהנת האל שָׁלם, נותן הכתוב לגברת הצעירה את השם שׁונָמית, והסיפור כולו נצבע בצבעים של תחרות יופי בסגנון מגילת אסתר, "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל". אבל הפואנטה נשארת: "ודוד לא ידעה." מאבק הירושה מתחיל אם כן מיד אחרי שמתברר שדוד לא יכול לבצע את הפונקציה הבסיסית. סיפור אבישג בא כדי לסמן שזה הזמן, הגיע הזמן למצוא יורש.

מיד אחרי ששלמה אחיו הופך למלך, עוד בטרם הספיק לבסס את שלטונו, פונה אדוניה אל אמו של שלמה כדי לבקש דרכה את אבישג לעצמו. לפי הכתוב נראה שבת שבע עושה כמיטב יכולתה לשכנע את בנה להעביר לאחיו את אבישג [פרק ב', פסוקים 13-22]. אולי היא רומנטית, אולי היא התרשמה שיש לאדוניה איזה רגש כלפי הנערה. לא ברור. מה שבטוח הוא שעצם הפניה של אדוניה בשלב מוקדם כל כך של מלכות שלמה היא טיפשית.

לדעתי אין כאן מקום לסנטימנטים. ההקשר הנכון להסתכל על הסיפור הזה הוא ההקשר שהכתוב מספק, של מאבק על הירושה. בכך שהוא מבקש את אחת מנשותיו של המלך הזקן, אדוניה מערער על הבחירה בשלמה כיורש.

לאחר שראינו אותו מכתיר את עצמו, שלא בחוכמה, ללא תמיכה מספקת מצד אנשי המלך, הוא מערער למעשה על הבחירה בשלמה ולא מתיר לשלמה ברירה אלא להיפטר ממנו. שלמה לא קיבל הוראות מדוד בעניין אדוניה, כמו שהוא קיבל בעניין יואב בן צרויה ושמעי בן גרא; היוזמה להרוג את אדוניה היא שלו, אבל הסיטואציה כאן מאד ברורה. הוא עושה זאת מתוך הצורך לשמר את מעמדו.

הכתוב מספר על שלושה אנשים סך הכל ששלמה הרג כדי לבסס את מעמדו. לא מדובר פה בטבח; שלמה מוכיח את עצמו כשקול ומחושב. יואב בן צרויה הוא היחיד מבין השלושה ששלמה מוציא להורג מייד ובלי היסוס. יואב הוא מנהיג צבאי חזק שתמך באדוניה; מדובר בלוחם וותיק ומכובד שבוודאי יכול לגייס לפחות חלק מהצבא במידה וירצה בכך. מאיר שלו רואה בו איש פשוט וישר הליכות, וזה כפי הנראה נכון, אבל מבחינתו של שלמה הוא מהווה איום חמור מידי. הוא הורג את יואב בנחישות ובהחלטיות.

עם שמעי בן גרא, שמופיע בצוואה של דוד כמי שצריך להרגו, שלמה מגיע להסכם. שלמה לא שש להרוג אותו כפי שמורה לו דוד והוא מסכים עם שמעי שהלה יישאר בתחומי העיר ירושלים. זהו פתרון יצירתי. שלמה יודע שהוא צריך לשמור את שמעי קרוב אליו כדי להשגיח על מעשיו. בסופו של דבר הוא הורג את שמעי, אבל זה רק לאחר ששמעי מפר את ההסכם בינהם. את אדוניה שלמה מחסל כאמור אחרי שהוא מוכיח טיפשות ומנסה לערער על מלכותו.

לא, מות אדוניה לא מהוה הפסד גדול. האח היחיד שיכול היה להתמודד מול שלמה וגם התמודד בפועל על תפקיד היורש, היה אבשלום. אבל אבשלום חם המזג לא האריך לחיות, ושלמה המאופק יותר היה היחיד מבין האחים שיכול לקחת את התפקיד. "כי איש חכם אתה," אומר לו דוד [מלכים א', פרק ב' 9]; חכם במובן הפרקטי, חכם במובן של מי שיכול לשלוט על ממלכה. זה אולי לא חכם במובן שמאיר שלו שואף אליו אבל זה סוג החוכמה שנדרשה למשימה.

זה לא סתם ששלמה נבחר, הוא התאים להיות מלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *