הוצאתי מהספריה שני ספרים על פוטין

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

הכי הייתי רוצה להיות במסיבה של 'דִיסִידֵנטים'. זה מהספר שבדיוק סיימתי, "פוטין: האיש ללא פנים" [כתבה מאשה גֶסֶן; תרגמה מיכל קירזנר-אפלבוים; הוצאות עליית הגג/ידיעות אחרונות/חמד, 2012].

אני מדברת ברצינות. מסיבה באָרֶץ היא כדי להוכיח שאנחנו חיים ושאנחנו נורמאליים ושאנחנו כמו כולם. במיוחד בתל-אביב. בתל-אביב אנחנו חוגגים שאנחנו נורמאליים וכמו כולם. בירושלים אני לא יודעת מה חוגגים… לא הייתי במסיבה בירושלים בזמן האחרון. לא משנה. בכל מקרה אנחנו לא חוגגים את השחרור הגדול שאנחנו חשים כתוצאה מכך שאנחנו לגמרי על אותו הגל ולגמרי ההיפך ממה שהשליטים שלנו מרגישים. לא איכפת לי מה כתוב בעיתון: ביבי לא מושחט, גם אם הוא מעשן יותר מידי סיגרים ואוכל יותר מידי גלידה, ולהתלונן על ביבי ביחד לא מביא ל'בָּאז' המהנה והמספק שאני חשה שהמספרת חווה. לא שום דבר דומה לבּאז הזה.

אז זו נקודת השקפה לא מוסרית, אולי, לקנא באנשים שהמנהיגות שלהם כל כך מושחתת שהם שמחים על אמת לראות אחד את השני במסיבה, כי זה אומר שמי שהם פוגשים לא נמצא כרגע במעצר, והוא או היא לא קיבלו מכות מסוכני-משטרה-קו-נטוי-מאפיונרים; וגם, אם הם מחייכים, אין כרגע חוליה של שוטרים כאלו שעורכת אחריהם מעקב ומפריעה להם לחיות באופן כללי. לא, אם הם במסיבה ומחייכים סימן שהם חיים למרות – וזה חשוב כאן ה'למרות' – המשטר הבלתי אפשרי. איזה כיף!! איך הייתי רוקדת, איך הייתי משתוללת אם הייתי מרגישה ככה, שאני עם כל האנשים השפויים האלו, ושניצלנו מהלא שפויים בחוץ.

אבל נדונתי לחיות בתל אביב הנורמאלית. יש עכשיו שמש מדהימה ואני מנצלת אותה ללכת בפארק ולספוג כמה שיותר ממנה. כל זה לעומת סנט פטרבורג ומוסקבה, שם אנשים נעצרים בכל מיני האשמות, ונידונים לכלא פעם אחר פעם… בררר. יש לי למעשה כאן שני ספרים על פוטין, השני נקרא "רוסיה של פוטין" והוא נכתב על ידי עיתונאית אחרת, אנה פוליטקובסקיה [תרגום: אראלה טלנברג-לרר, הוצאת 'כתר' 2009], שנורתה למוות ממרחק אפס על ידי בחור שלא הזדהה בשמו המלא. זה אחרי שכבר ניסו להרעיל אותה קודם לכן ולא לגמרי הצליחו. גם את עורכת הדין שייצגה את המשפחה במשפט ראווה כנגד כמה "חיילים פשוטים" מבין המוציאים לפועל של הרצח הזה, ניסו להרעיל.

ניסיתי לקרוא את הספר של פוליטקובסקיה אבל הוא קצת יותר מידי מתלונן. שוב, אני מרגישה לא מוסרית שאני אומרת את זה, אבל העדפתי את האווירה הסלחנית יותר של הספר של מאשה גֶסֶן, שמתארת בין השאר את הרצח של פוליטקובסקיה. השמועה אמרה שפוטין הזמין את הרצח בתור מתנת יום הולדת לעצמו; גם אם זה לא נכון זה מה שהרוסים חשים כלפי פוטין, שהוא מסוגל להזמין לעצמו רצח של עיתונאית כמתנת יום הולדת. כלומר, יש אנשים ששולחים לעצמם פרחים ליום ההולדת, ופוטין, שבעיני בני עמו הוא מעין הכלאה מוזרה בין פטריוט ישר דרך ל"גודפָאתֶ'ר" מפחיד ונוקמני, מזמין לעצמו חיסולים של מתנגדים…

לקראת סוף הספר גסן מתחילה להיות אופטימית ממש. היא מתארת הפגנות ענק שנערכו במוסקבה בדצמבר 2011 בעקבות עיוותים בבחירות לנשיאות. היה ברור שהבחירות מפוברקות והאזרחים התארגנו להתנגד לשיטות הפיברוק השונות של המשטר – אני לא אכנס אליהן כאן – ובסופו של דבר כמובן שהתוצאות לא שיקפו את רצון העם. אז אנשים הלכו להפגין. מדובר באנשים שלכל אחד מהם לפחות מכר אחד שנכנס למעצר של שבועיים על השתתפות בהפגנה לא חוקית, ומעצר של שבועיים זה כמובן המקרה הקל. אז לא פשוט לה להחליט ללכת להפגין אבל היא מרגישה שאין ברירה. ואז יש גל כזה…

מסתבר שהמון אנשים מחליטים שאין ברירה. הרוסים באמת מצטיינים בלהנמיך ראש ולשתף פעולה עם השלטונות; זו ממש מומחיות אצלהם, אז זה די מפתיע שכל כך הרבה אנשים מוכנים לצאת להפגנה. ומדובר בחורף, וקר ויורד גשם נון-סטופ. המספרת גם נאלצת לטפס בגשם השוטף הזה מעל גדר, אבל האווירה, האווירה… כולם ביחד מרגישים מעין התעלות כזו. זה מה שחסר לי בתל-אביב, דיקטטור אמיתי כדי שאפשר יהיה להרגיש התעלות כשאני מטפסת מעל גדר כדי להגיע להפגנה שהמשטר הנורא לא רוצה שאני אגיע אליה… אצלינו הלוחם החברתי הנודע כחלון מגיע להסכם עם ראש הממשלה. מתפשרים. אצלינו יש סתם משטר תקין, אבל אצלהם יש דרמה!

בסוף, כשההפגנה הענקית הלא לגמרי חוקית במוסקבה מסתיימת, עולה נציג מטעם המשטרה ומודה למפגינים: "היום התנהגנו כמו משטרה במדינה דמוקרטית. תודה לכם." וואו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *