ספר ריגול של דניאל סילבה

 

לפעמים אני צריכה להשתמש בזמן כדי להיפטר ממשמעות, למחוק משמעות. יש בזה משהו לא יהודי, אני חוששת. היהדות מציבה את החיים כערך עליון, כשרצף הזמן אותו אני מבלים במהלך חיינו אמור לשמש ליצירת משמעות. התנ"ך הוא דוגמא מצויינת לכך: אנתולוגית סיפורים המכסים את הרצף ההיסטורי שהוא תולדות עם ישראל. קודם קרה זה ואחר כך זה, ואחר כך ההוא, אומר התנ"ך. המשמעות של מה זה להיות יהודי נבנית דרך רצף אירועים, רצף זמן.

אז אני מרגישה קצת לא יהודיה לזרוק את הזמן כמו שאני עושה עכשיו, ובו זמנית אני גם מרגישה שזה בדיוק מה שצריך. אני קוראת עוד רומן של דניאל סילבה – The Messenger  , 'הבלדרית' בעברית [תרגמה: ניצה פלד, 'ידיעות ספרים', 2007]. הספר אינו אוסף משמעות כלשהי על רצף הזמן שהוא מתאר, המשמעות ידועה לגמרי מראש וזה מצויין. אין לי כוח כרגע לאסוף משמעות. אני רוצה לאסוף רק חוויות, להיות בכאן ועכשיו שוב ושוב ושוב.

גבריאל אלון, הגיבור של סילבה, מציל את האפיפיור ממוות. אחר כך הוא משפץ תמונה כי אלון הוא לא רק סוכן 'מוסד' מהולל, הוא גם משחזר תמונות מדהים במקצועיותו. אני חושבת שסילבה נותן לו את התכונה הזו כדי להראות שהוא רגיש, הוא לא סתם מכונת מלחמה. אחר כך הוא גם מתנה אהבים עם אשתו היפה קיארה. יש לו אשה יפה שקוראים לה קיארה. אפשר לרוץ עם אלון מארץ לארץ, ממדינה למדינה.

בשלב הנוכחי של הספר הוא בבית מקסים מדרום ללונדון, וזה כל כך נעים, וזה כל כך נוח. אני חצי מתפלאת שאני לא נמצאת שם בעצמי. מוזר. מעין מוגבלות לא מובנת התגלתה אצלי. הבית המוזנח הזה, שהמוסד שכר מדרום ללונדון, נראה לי המקום הכי מתאים בעולם בשבילי להיות בו עכשיו. עד כדי כך אני בהזדהות עם העלילה של סילבה. אני גם מקנאה קצת בטכניקה שלו. הוא יודע איך לבנות עלילת מתח על ידי 'שתילה' של פרטים, 'הנבטה' שלהם כביכול, כדי שהם יגדלו אחר כך, יפרחו ויתנו פירות.

למשל הקטע שבו גבריאל נמצא עם שרה, היא הבָּלדרית, והם מדברים על איך יפה לה לסדר את השיער. מאוחר יותר הם משתמשים בסידורי שיער שונים כדי לתת מסרים שונים. זה מתחיל מדיבורים של פלירטוט, והופך לאלמנט בפרויקט הריגול המשותף שלהם. הפלירטוט בין הגיבורה לגיבור לא מתפתח לשום מקום שיכול לשנות את הססטוס-קוו. הכל סטטי, זה מה שמרגיע.

אם אני זוכרת נכון מהספרים הקודמים שלו הדמויות הנשיות בסדרה הזו תמיד חצי מאוהבות בגבריאל. כלומר, לא כולל את חברות הצוות הקבועות שלו. אני מדברת על הגיבורות שמגיעות לספר אחד. בכל מקרה האהבה כאן לא מובילה לכאוס, כמו שיכול לקרות בחיים האמיתיים, שזה מנחם. אני לא צריכה אהבה כזו כרגע. אני צריכה את השקט של הבית מדרום ללונדון, עם שטחים פתוחים עצומים סביבו, ועושה רושם שאני לא היחידה.

לקחתי את הבן שלי באוטו לרמת אביב ג'. היה יום שישי בצהריים. הייתי צריכה לקנות לו סוף סוף זוג נעליים בלי חורים, ועקב חישובים ביטחוניסטיים הוחלט שלא ניסע לדוכן שלנו בשוק בצלאל ולקנות מותג בחנות, כמו כולם. אז עמדנו בפקק מטורף של אנשים שגם כן כנראה החליטו לא להתרחק יותר מידי מהבית בימים כאלו. כולם לחצו על הצופר והקפידו לא לתת למכונית אחרת כלשהי את השטח של שני מטר כביש שממש לפני המכונית שלהם.

לפי דעתי כולנו שם בפקק סבלנו מקלסטרופוביה נוראית. 'השכנים שלנו שונאים אותנו, הם רוצים לרצוח אותנו, לנֶצח נהיה תקועים בפקק כלשהו בתל-אביב,' היתה המחשבה הקולקטיבית.

חזרתי הביתה ישר לבית ההוא מדרום ללונדון. בתיאור של סילבה יש שם שטח אדמה גדול ומוזנח מסביב לבית. כל כך הייתי רוצה לקחת את הבן שלי לשם עכשיו, לערוך טיול חסר משמעות וערך הסטורי בתוך סבך של שיחי סמבוק ועצי תות, מקום בו אף אחד לא ירצה להתנפל עלינו בסכין שלופה תוך כדי קריאה לאלוהיו. מקום חילוני וחסר ערך כלשהו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *