על יאיר לפיד, על ספרו 'שקיעה במוסקבה' ועל חקר האמת

photo by wikitravel

לקראת הסוף הספר שלך ("שקיעה במוסקבה", הוצאת קשת, 2007) משתבלל לי, הוא מתכנס בתוך עצמו. אבל אתה כותב כל כך יפה! ואני לא מתכוונת ליופי כזה של דימויים והָשאלות, כמו שהמורה בבית הספר דורשת. אני מתכוונת ליופי מִבני. אתה לוקח אחריות על הפרטים של הסיפור, לוקח אחריות מלאה על איך ואיפה לשתול אותם, וזה מה שבונה את האמינות של הסיפור הרי, אתה יודע!

בעמ' 118, כשהגיבור הבלש נזכר בשקר נורא שאמא שלו סיפרה פעם, הוא "מתכווץ באפלולית, לחייו בוערות, אבל משהו בתוכו… יודע להעריך את הקלות השימושית בה נשלף המידע." זהו, זה משהו שיש לך, את הכישרון או היכולת לשתול את המידע בצורה כזו שהוא ייצור אמינות סיפורית.

אני מאד מתפעלת וגם מקנאה, אני רוצה גם. וזה שהסיפור משתבלל, נכנס לתוך עצמו יותר מידי, זו בעיה שלי בעצם. אל תהיה מוטרד ממנה. זה סיפור מושך וקליט ועשוי מצויין; העניין הוא שכישראלית מן המניין יש לי עליך גם מידע אחר, שהסגרת על עצמך במשך השנים מתוך שאתה פרסונה ציבורית. קשה לי נורא לחבר בין יאיר לפיד שכותב כל כך מדוייק, מאסטרו ממש של הפרטים הקטנים, לבין יאיר לפיד שכתב את המכתב ההוא שהוקדש ל"אחי העבדים".

כתבת שם, ואני מצטטת: "הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות…" אזרחי ישראל כעבדים, שלא נדע. לא ברור לי איך זה שהאדם שכתב את "שקיעה במוסקבה', עם התכנון המדוקדק של כל תפנית עלילתית, וכתב את "הגיבורים שלי" (ידיעות אחרונות, 'ספרי חמד', 2008), נקודת מבט אישית מאד על התנ"ך וגיבוריו, וכתב את "זכרונות אחרי מותי" הביוגרפיה המקסימה שכתבת על אביך (כתר, 2009) מסוגל גם להתלהמות חסרת הרסן ההיא?

"כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית," כתבת שם. באמת? מדינות אירופה צמודות אחת אל השניה, הן שכנות עם מעברי גבול פתוחים. אותו הדבר בין מדינות ארה"ב. מה הטעם להשוות אותנו אליהם? אנחנו מדינה קטנה בשכונה בעייתית, זה לא ברור?

ואני זוכרת את ההתלהמות שלך גם בתקופה שהיית שר האוצר. ביבי הציע לך להיות שר אוצר ואתה הסכמת, למרות שלא נראה שהיתה לך הכנה כלשהי לתפקיד. הדבר הראשון שעשית היה להעלות את המע"מ ל-18%, וזה אחרי שהבטחת לעבוד למען מעמד הביניים. כדי להסביר את הצעד הזה לקהל בוחריך יצאת בהתלהמות נגד שטייניץ, שר האוצר הקודם, ונגד ביבי עצמו, על כך שיש גירעון בתקציב. מעין מצגת שווא כזו, כי היה ברור לחלוטין איך נוצר הגירעון ההוא.

הגירעון היה פועל יוצא של יישום מסקנות וועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאות החברתיות של קיץ 2011. הוא לא היה מתוך חוסר אחריות פיסקאלית של שטייניץ או ביבי, כפי שניתן היה להבין מדבריך, אלא מתוך זה שהוחלט להקריב קצת בתחום האחריות הפיסקאלית לטובת חוקים חברתיים, חוקים שלפי המשתמע ממה שכתבת אתה בוודאי היית בעדם.

אבל אני רוצה להסביר ולסייג פה, יאיר, שאני לא מצפה מפוליטיקאי לעמוד לגמרי בהבטחותיו ולהיות הדבר הזה שנקרא "טהור מידות". טוהר מידות הוא אידיאל, כמו שדמוקרטיה היא אידיאל. אפשר רק לשאוף לטוהר מידות ואף אחד לא מגיע לשם לגמרי. לי זה ברור. מה שאני תוהה זה למה לך את כל זה? למה לך את הזיופים וחצאי האמיתות שהן חלק בלתי נפרד מכל פעילות פוליטית, כשאתה יכול לעשות את הדבר שאתה כל כך טוב בו ופשוט לכתוב?

אתה מזכיר לי את ארסקין צ'ילדרס. היו במהלך ההיסטוריה וודאי כותבים רבים שעשו הסבה לפוליטיקה אבל הדוגמא של צ'ילדרס טובה, כי אצלו ההסבה הזו הסתיימה ממש רע. בדיעבד אנחנו יכולים להגיד בבטחון שהוא היה צריך להישאר עם הכתיבה. הספר שבגללו הוא התפרסם היה "חידת החולות", שנחשב לספר הריגול הראשון. הספר, שנכתב ב-1903, תיאר את מסעם של שני בחורים על יאכטה קטנה ולא ממונעת לאורך חופי הים הצפוניים של גרמניה.

גיבורינו מתמודדים שם עם הגלים והרוח, ותוך כדי כך מגלים גם תוכנית פלישה גרמנית לאנגליה. ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימיה הבריטי, הכריח את כל מי שעבד אצלו לקרוא את הספר. הוא טען שהספר חשוב, שהוא שינה את דעתו לגבי הצורך בהיערכות מול גרמניה. היה משהו מיוחד בספר הזה ולדעתי עדיין יש, אבל צ'ילדרס, כמוך, חשב שכתיבה זה לא מספיק ושהוא היה רוצה לעזור לשנות את העולם בצורה יותר אקטיבית.

אז הוא התחיל להבריח נשק לאירלנד. צ'ילדרס היה אירי והתנגד לשליטה האנגלית במולדתו. יותר מאוחר, כשהאירים הגיעו להסכם עם האנגלים לגבי עצמאותם, הסכם שנחתם ב-1921, צ'ילדרס המשיך להתנגד. הוא לא אהב את ההסכם והמשיך לכתוב נגדו. בסופו של דבר הוא הוצא להורג מול כיתת יורים של הרפובליקה האירית שזה עתה נולדה.

כמובן שאתה, יאיר, תמשיך לכתוב עוד הרבה שנים ולא צפוי לך שום דבר כזה כמו שצ'ילדרס עבר. מה שאני לא מבינה זה למה לך כל ההתלהמות הזו וחצאי האמיתות כשבזמנך החופשי, כשאתה מרשה לעצמך, אתה בעצם מתעניין בחקר האמת!

Contented Baby

The cat and I are putting on fat in preparation for this winter that just isn’t coming. It just isn’t. It’s mid December now and I don’t even have to wear a sweater in the evenings, a T-shirt is enough.

Nobody talks about the absentee winter… Well, F did say something about it yesterday but she’s originally from England so I don’t know that it should count. English people talk of the weather incessantly; Israelis don’t.

There’s the annual surprise of the first rain, of course. The first rain is always a surprise. After nine or ten months of nothing at all dropping from the sky it takes some readjusting. Everyone is really surprised, and then they’re surprised some more. But generally the weather is not something Israelis as a group are concerned about…

Unless, that is, it affects the Sea of Galilee. You may not know this about us but the Sea of Galilee is the apple of our collective eye. Pictures of its over-exposed shores, due to dropping water levels, evoke the concern you’d imagine a grandmother unsuccessful in feeding banana to her grandchild would feel. Very concerned indeed. But now it’s been decided desalinated water will be used to fill this baby up.

Already the setting up of desalination plants allows the water authorities to stop pumping water from the Sea of Galilee altogether. And now this. Can you hear us all burping quietly in contentment?

מה שמותר להגיד על שרה'לה

[וויקיפדיה]    

ליקויים בכתב התביעה הנוכחי של שרה נתניהו. זאת אומרת שעוד פעם לא תפשו אותה על כלום. כל מה שנותר זה לשלוח עוד מישהו עם תלונה למשטרה, כדי ש'ידיעות אחרונות' יצא בכותרת גדולה וכל העם ידע ששרה נתניהו השתגעה. הא, יצא לי חרוז.

לפי מה שאני קולטת הקולקטיב הציבורי פחות או יותר ירד מביבי. קשה להכחיש שהוא ראש ממשלה טוב, אפילו מרשים, אבל שרה היא עניין אחר. הרבה אנשים, שכמוני לא פגשו אותה אף פעם, משוכנעים שהיא לא בסדר. אנשים גם משוכנעים ש'יש לה משהו' על ביבי, כי אחרת הוא בטוח היה נפטר ממנה… זה מה שהכותרות החוזרות בעניינה הצליחו בסופו של דבר להשיג.

קשה לי נורא לדבר על כל זה. יש לזה מימד רגשי מבחינתי. זה כאילו החלטנו, כקבוצה, שלמשפחת נתניהו אין בכלל רגשות, שמותר 'ללכלך' עליהם ואין להם זכות להיעלב. אני לא מרגישה טוב עם זה. לכן כנראה אני צורכת הרבה חדשות מחו"ל; זה פחות משנה לי כשהתקשורת לא נחמדה אל דונאלד ומלניה למשל.

מלניה דווקא מוצאת חן בעיני. אני לא מצליחה להבין אם היא דיסלקטית או רק מאד ביישנית. ברור לכל שהיא יפה, נשית ובעלת חוש אסתטי מפותח. בדרום קוריאה למשל היא לבשה 'הוט קוטור' בסגנון מזרח אירופאי משהו. גם מה שהיא עשתה עם השיער היה לא קונבנציונאלי ומעניין. היא תמיד נראית מצויין וגם, מסתבר, היא יודעת הרבה שפות. בסיור שתוכנן לה ליד החומה הסינית היא דיברה עם המארחים סינית, מה שגרם להם מאד לחייך.

חבל לי שלא נותנים לי לחבב את שרה נתניהו. אולי אם היא לא היתה כל הזמן תחת מתקפה הייתי יודעת גם עליה איזה צד חיובי. בעלה אומר עליה שהיא פסיכולוגית ילדים; זה נשמע טוב. מלניה נראית נינוחה ליד ילדים. סידרו לה קבלת פנים מטעם קבוצה של ילדים סינים והיא חייכה מאוזן לאוזן. גם בסיורים נשיאותיים קודמים היא הקפידה לבקר בבתי חולים במחלקות ילדים ולדבר איתם בשפתם. מישהו יודע כמה שפות מדברת שרה נתניהו?

ישנם גם הרגעים בהם מלניה טראמפ לא לגמרי ברורה. למשל כשציוו עליה לעמוד לבד ובלי מלווים, כדי שאפשר יהיה לצלם אותה. היא נראתה פשוט סובלת. אני חושבת שהיא נורא ביישנית;  היא הרגישה לא נוח שמצלמים אותה ככה. ליד דונאלד, לעומת זאת, היא נראית נינוחה. רואים שרגוע לה איתו. וכמו במקרה של שרה וביבי העיתונות האמריקאית חופרת בנושא הזוגיות הזו ויוצאת עם כל מיני מסקנות לא מבוססות. משפת הגוף של הזוג הנשיאותי נראה דווקא שהם מכבדים אחד את השני.

רגע אחר שהיה לא ברור היה כשמלניה כתבה משהו בספר האורחים שהגישו לה ליד החומה. היא נראתה כאילו זה מחזיר אותה לתקופת בית הספר, במיוחד למבחנים. אולי היה לה קשה להחליט מה לכתוב? או שהיא ניסתה לכתוב בסינית. זה יכול להסביר את הקושי; סינית הרי שפה קשה, אפילו לסינים. אבל הפירוש שהכי נראה לי מתאים לחוסר הבהירות המסויים של מלניה זה שהיא 'מחוברת'. יש אנשים, שגם כשיש סביבם קהל גדול הם מצליחים להתחבר לאני הפנימי שלהם. אם מלניה היא אחת מהאנשים האלו אז זה יופי, אני שמחה!

הנה, אתם רואים? לא נותנים לי לראות את הצדדים החיוביים של שרה'לה, אז אני מתמקדת במלניה.

בינתיים, כשהזוג הנשיאותי מטייל לו במזרח, העיתונות בבית יוצאת בכותרות מומצאות. כל כך מזכיר את מה שקורה אצלינו. טראמפ הודה ליפנים שהם מייצרים מכוניות בארצות הברית אז הפיצו עליו שהוא הציע ליפנים לייצר מכוניות בארה"ב, כאילו הנשיא הכי מודע כלכלית שאי פעם היה להם לא יודע שהיפנים מייצרים בארה"ב. אחר כך ירדו עליו על זה שהוא לא יודע להאכיל דגי זהב כמו שצריך. מסתבר שהאכלת דגי נוי זה must  אצל היפנים. נזכרתי בעווית שתוקפת את העיתונות בארץ כל פעם שביבי יוצא לאחד המסעות המוצלחים שלו בחו"ל.

אהבתי איך שטראמפ התרחק במהירות מתזמורת שניגנה מוסיקה קוֹרֵאָנית מסורתית על השטיח האדום. גם לי זה נשמע כמו קקופוניה. ואהבתי איך הוא אמר לחייל האמריקני שנתן לו ג'קט צבאי מתוך הוקרה על כך שהוא בא לדבר עם החיילים: 'אתה יכול לקחת את הג'קט שלי, אני אוהב את זה שנתת לי יותר.' הוא זרם עם המצב ועורר אמפטיה.

הנה, על טראמפ מותר לי להגיד דברים חיוביים. זהו.