The Girdle Again

[Delwar Hossain / Iconfinder]

I am trying to buy myself a dress on the net, which should be easy – millions of people do it – but I can’t find my waistline, let alone measure it. It says on the site that I should measure myself at the narrowest point. I feel like one of those people screaming on the u-tube that they’ve been discriminated against. What do you mean the narrowest point? Suppose there is no narrow point?

But there are good news connected with this bit of misfortune: I have now taken to exercising. After years of trying different kinds of exercises I know what not to do. Never do sit-ups. It’s ok for those of us who have highly functional abdominals. For those who don’t it is frustrating and leads to back pain. The thing to do is to lift weights. Small weights.

Pull in your tummy while lifting the weights. Or pull in your tummy while lifting your physio ball. The physio ball is a large inflated plastic ball. Even sitting on it while pulling in your tummy can lead to excellent results. Really. The only problem I can think of connected with the physio ball is its size. It’s too big to stick in the closet, it’s even too big to stick in the bathroom. It doesn’t go through the bathroom door, unfortunately. So what we do is let it lie around in the living room.

The ball rolls to a spot it prefers and lies there until one of my son’s friends comes along and tries to break his skull by jumping on top of the ball as if it was a mattress. The ball responds by moving slightly to the left or the right and the boy is left lying in a heap on the carpet.

But, going back to the exercises recommended when trying to fit into a dress ordered online. I do recommend doing ‘the plank’ as well as push-ups. Oh, and also this exercise I’ve found in Jane Fonda’s exercise book, which requires standing on one’s hands and knees and then lifting one knee, taking it closer to the abdomen and then all the way back. It makes me feel Jane Fondaish, I can’t explain.

The good thing about returning to some kind of exercise routine is that I am now aware of my tummy muscles. Having used them, even a little bit, they now speak out and demand more of the same. After initiating these exercise sessions it is easier to continue with them than I had thought.

Women used to have it easier way back in the time of the girdle. A girdle is a constant reminder of one’s middle part. You can’t not remember it. Wearing a girdle you would be negotiating with yourself constantly: “I think if I pull my tummy in even more there would probably be room for one more bite of this glorious lemon pie. On the other hand, better not. I might suffocate.”

A well known tactic would have been pretending to faint in order to be allowed to go to one’s room and release oneself from the girdle. But there is no real release from the girdle, you see. The girdle is still with us, I still have to fit into a size that has a reasonable number of Xs if I am to buy anything remotely pretty. It’s a virtual girdle, that’s what it is!

הדרך שלא לגמרי הושלמה

 

אל הנקודה העיקרית של ספרו, 'הדרך לקומראן' ('ספרי עליית גג', 'ידיעות אחרונות ספרים' ו'ספרי חמד, 2006) מגיע אבנר גליקליך לקראת הסוף. כת האיסיים, הוא מסביר, נוצרה כתגובה קיצונית להתייוונות. חלק מן הכוהנים של בית המקדש נבהלו כל כך מן המשיכה שלהם עצמם לתרבות ההלניסטית, שהם בחרו לצאת מן הקהילה לגמרי, קרי לעזוב את העיר ולהקים קהילה חליפית "טהורה" במדבר.

מאד מעורר הזדהות. זה מזכיר לי למשל את הרתיעה הגדולה של הצרפתים מן המזון המהיר האמריקני, וזה בעוד הם עומדים בתורים ארוכים למקדונלדס. זה מזכיר לי את ההתחרדות של החרדים בארץ. ההפרדה הגדולה בין חילוניים וחרדים הוא עניין של התפתחות, ואלו בעיקר החרדים, אני חושבת, שחוששים מן המשיכה שלהם עצמם לערכים אסתטיים, שלדעתם מרחיקים אותם מן המקור הטהור אליו הם שואפים. אבל אולי אני יהירה. האמריקאים בטח טובים בלהאמין שכל שאר העולם רוצה להיות אמריקאי, ואכן חשש מאמריקניזציה הוא עניין נפוץ, לא רק אצל הצרפתים.

מכל מקום העניין מוכר. גליקליך גם מיטיב לתאר את המרכיבים של המשיכה הכוהנית לערכים הלניסטיים. כוהנים שממהרים בסוף המשמרת לגימנזיום כדי להתאמן באתלטיקה. והוא מקדיש את אחד החלקים הראשונים של הספר להסביר את המימדים האסתטיים של הפולחן. זה לא סתם שכוהני המקדש נמשכו לערכים אסתטיים – טכס הפולחן במהותו הוא טכס בעל מימדים אסתטיים. זאת אומרת שאם אתה גדל להיות כהן מקדש עברת חינוך אסתטי כלשהו, חינכו אותך לשים לב לאסתטיקה ואתה יותר רגיש לנושא מסתם 'עמך'.

וזה מסביר את זה שאיסיים הם במקור כוהנים. הכוהנים הם אלו שהכי נבהלו מהגירוי הוויזואלי המדהים שהביא איתו ההלניזם, מהסחת הדעת העצומה שיצרו למשל הפסלים הסופר ריאליסטיים או העירום הגברי כפי שהוא בא לידי ביטוי בגימנזיום. וואו! אני לגמרי מבינה את זה. זה בטח כמו להציג לאנשים שאף פעם לא ראו טלוויזיה או סרט בבת אחת את הנושא הזה של תמונות-זזות-שמספרות-סיפור. זה שובר כל סולם ערכים שאי פעם בנית לעצמך. זה כל כך מושך שבינך לבין עצמך אתה מכריז שההמצאה החדשה הזו היא המצאה מן השטן, אוסר על בניך ובנותיך לצפות בזה ומכריז על זה מלחמת חורמה (סתם! זה עלה לי בראש אבל אף פעם לא אסרתי על הבן שלי לראות מסך…) בקיצור זה נוק-אאוט.

אין כמעט דרך להתמודד עם זה למעט אם אוספים את המשפחה ויוצאים אל מחוץ לירושלים, למדבר, רחוק מכל יישוב, ומתחילים את הכל מההתחלה, שזה מה שאיסיים עשו, וכל הכבוד להם. הבעיה מתחילה, לפי מה שגליקליך מתאר, בכך שהפתרון שלהם כלל חסימה מוחלטת של יכולת ההבחנה בויזואלי-אסתטי. כלומר, הכתיבה שלהם מתכחשת ליכולת להבחין ביופי. הם יצאו למדבר אבל במקום ליהנות מהנוף (עמק ים המלח, בכל זאת) הם עסקו בהכחשה של האסתטי והיפה.

האמת היא שגליקליך לא מעמיד את זה כבעיה, הוא רק מתאר את זה. אני מאד אוהבת את "הדרך לקומראן" מבחינה זו שהוא מעמיק מאד ומתאר מאד במפורט כל מוקד עניין במהלך הזה של המעבר ממרכז העניינים בירושלים לקומראן במדבר. אבל מרב שהוא מעמיק נראה לי שהוא יותר מידי משאיר לקורא לעשות את החיבורים שלו. לפעמים נדמה שהוא מפחד לומר את מה שהוא אומר. קשה קצת לקרוא את הספר, למרות ההתגייסות הגדולה של מספר הוצאות לאור, פלוס סיוע של קרן משפחת צבי ועופרה מיתר, כלומר למרות ההכרה בכך שחשוב להוציא את הידע האקדמי הזה ו'לתרגם' אותו עבור הקהל הרחב.

הספר לא השלים את המעבר שלו מעבודת מחקר אקדמית לספר קריאה עיוני, ועדיין, הוא מומלץ לכל מי שמתעניין בנושא ולמי שלא אכפת להם לדלג קדימה ואחורה ולהשלים פערים בראש. אני בטוח נהניתי (-: