הוצאתי מהספריה שני ספרים על פוטין

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

Vladimir Putin as a child / Wikimedia

הכי הייתי רוצה להיות במסיבה של 'דִיסִידֵנטים'. זה מהספר שבדיוק סיימתי, "פוטין: האיש ללא פנים" [כתבה מאשה גֶסֶן; תרגמה מיכל קירזנר-אפלבוים; הוצאות עליית הגג/ידיעות אחרונות/חמד, 2012].

אני מדברת ברצינות. מסיבה באָרֶץ היא כדי להוכיח שאנחנו חיים ושאנחנו נורמאליים ושאנחנו כמו כולם. במיוחד בתל-אביב. בתל-אביב אנחנו חוגגים שאנחנו נורמאליים וכמו כולם. בירושלים אני לא יודעת מה חוגגים… לא הייתי במסיבה בירושלים בזמן האחרון. לא משנה. בכל מקרה אנחנו לא חוגגים את השחרור הגדול שאנחנו חשים כתוצאה מכך שאנחנו לגמרי על אותו הגל ולגמרי ההיפך ממה שהשליטים שלנו מרגישים. לא איכפת לי מה כתוב בעיתון: ביבי לא מושחט, גם אם הוא מעשן יותר מידי סיגרים ואוכל יותר מידי גלידה, ולהתלונן על ביבי ביחד לא מביא ל'בָּאז' המהנה והמספק שאני חשה שהמספרת חווה. לא שום דבר דומה לבּאז הזה.

אז זו נקודת השקפה לא מוסרית, אולי, לקנא באנשים שהמנהיגות שלהם כל כך מושחתת שהם שמחים על אמת לראות אחד את השני במסיבה, כי זה אומר שמי שהם פוגשים לא נמצא כרגע במעצר, והוא או היא לא קיבלו מכות מסוכני-משטרה-קו-נטוי-מאפיונרים; וגם, אם הם מחייכים, אין כרגע חוליה של שוטרים כאלו שעורכת אחריהם מעקב ומפריעה להם לחיות באופן כללי. לא, אם הם במסיבה ומחייכים סימן שהם חיים למרות – וזה חשוב כאן ה'למרות' – המשטר הבלתי אפשרי. איזה כיף!! איך הייתי רוקדת, איך הייתי משתוללת אם הייתי מרגישה ככה, שאני עם כל האנשים השפויים האלו, ושניצלנו מהלא שפויים בחוץ.

אבל נדונתי לחיות בתל אביב הנורמאלית. יש עכשיו שמש מדהימה ואני מנצלת אותה ללכת בפארק ולספוג כמה שיותר ממנה. כל זה לעומת סנט פטרבורג ומוסקבה, שם אנשים נעצרים בכל מיני האשמות, ונידונים לכלא פעם אחר פעם… בררר. יש לי למעשה כאן שני ספרים על פוטין, השני נקרא "רוסיה של פוטין" והוא נכתב על ידי עיתונאית אחרת, אנה פוליטקובסקיה [תרגום: אראלה טלנברג-לרר, הוצאת 'כתר' 2009], שנורתה למוות ממרחק אפס על ידי בחור שלא הזדהה בשמו המלא. זה אחרי שכבר ניסו להרעיל אותה קודם לכן ולא לגמרי הצליחו. גם את עורכת הדין שייצגה את המשפחה במשפט ראווה כנגד כמה "חיילים פשוטים" מבין המוציאים לפועל של הרצח הזה, ניסו להרעיל.

ניסיתי לקרוא את הספר של פוליטקובסקיה אבל הוא קצת יותר מידי מתלונן. שוב, אני מרגישה לא מוסרית שאני אומרת את זה, אבל העדפתי את האווירה הסלחנית יותר של הספר של מאשה גֶסֶן, שמתארת בין השאר את הרצח של פוליטקובסקיה. השמועה אמרה שפוטין הזמין את הרצח בתור מתנת יום הולדת לעצמו; גם אם זה לא נכון זה מה שהרוסים חשים כלפי פוטין, שהוא מסוגל להזמין לעצמו רצח של עיתונאית כמתנת יום הולדת. כלומר, יש אנשים ששולחים לעצמם פרחים ליום ההולדת, ופוטין, שבעיני בני עמו הוא מעין הכלאה מוזרה בין פטריוט ישר דרך ל"גודפָאתֶ'ר" מפחיד ונוקמני, מזמין לעצמו חיסולים של מתנגדים… להמשיך לקרוא