אז מותר בסוף לחייך?

אחרי שכל כך התפעלתי מ"חלומו של הכוזרי" אני מנסה עכשיו את "הנאום האחרון של משה" (מיכה גודמן, הוצאת "דביר", 2014; עכשיו בהנחה ב'סטמצקי'.) אני מאד מזדהה עם חלק מהדברים הנאמרים. בעמ' 151 למשל, גודמן עורך השוואה בין היחס לכסף בנצרות, או באופן ספציפי היחס לכסף בסיפורו של פרנציסקוס הקדוש, לבין היחס לכסף ביהדות כפי שהוא מתבטא בספר "דברים". "הנאום האחרון של משה" עוסק בעיקר בספר "דברים".

"גם ספר דברים עוסק בהשפעה המשחיתה של עושר ועוצמה. גם ספר דברים מסביר שעושר ועוצמה עלולים לשנות לרעה את מי שזוכה בהם. הם עלולים לשבש את דעתם, לגרום להם לפרש בצורה שגויה את מקומם ומעמדם בעולם. אך המענה של ספר דברים לבעיה הזאת אינו בקריאה להתנזרות מעושר ומעוצמה. התורה… מנסה לייסד חברה שבה בני אדם זוכים בכוח, אבל הכוח אינו משנה אותם לרעה; זוכים בהצלחה כלכלית, אבל ההצלחה אינה מסאבת את אישיותם."

אני מסכימה לגמרי. מה שיפה בתורה הוא שהיא לא עושה דלגיטימציה של כוח, בין אם זה כסף או כל כוח אחר. אם יש לך כוח – יופי! אבל תיזהר לך לא לעשות שימוש ברעה בכוח. "כי עבד הייתי בארץ מצרים" נאמר שוב ושוב ושוב. היזהר עם המיעוטים, עם החלשים, עם האלמנות והיתומים. מסר כל כך רלוונטי בתקופה בה כל הזמן מנסים להגיד לנו שהכוח משחיט. יש כאן ניואנס: הכוח עלול להשחיט, הוא לא בהכרח משחיט.

התורה שמשה מעביר לעם שלו היא יומרנית מאד. "ביחס לעולם האלילי, המהפכה הדתית של ספר דברים היא אמביציוזית בצורה יוצאת דופן,"  מסביר גודמן (עמ' 174) והוא מפרט את מרכיבי המהפכה: "שני רעיונות מרכזיים חדשים הופיעו בנאום של משה: … צמצום חשיבותו של המקדש ו…הגבלת כוחה של המלוכה" (עמ' 189).

בראש שלי אני מיד קופצת לרעיון הפילוסופי שאני מאמינה שנמצא בבסיס המהפכה הזו, קרי האמונה שאני מקישה שמשה מביע כאן, ביכולתו של עם ישראל לשמור על איזון. מצד אחד לקחת אחריות ולצבור כוח, כי כשאתה לוקח אחריות אתה באופן טבעי מתחזק, ומצד שני לשמור לא להשתמש בכוח הזה לרעה.

אבל מיד אחרי זה מתברר שאני טועה. "משה לא מאמין בעם שלו. הוא לא מאמין שהעם מסוגל להיכנס לכנען ולעמוד בפיתוי התרבותי המקומי. לכן צריך לסלק את הפיתוי," אומר גודמן (עמ 175). זהו, שזכרתי ש"דברים" הוא לא ספר נחמד. כל המלחמה הנוראית שיש לנו בתנ"ך נגד עובדי אלילים, כולל ישראלים עובדי אלילים, גודמן מסביר, היא מתוך פחד.

משה, לפי גודמן, מבין שהפרויקט שלו "כמעט בלתי אפשרי", אז הדרך שלו להתמודד עם המפגש הצפוי בין הישראלים לכנענים היא לצוות על השמדתם של אלה האחרונים. גודמן עצמו מזדעזע מהעניין הזה. "המצווה להרוג את יושבי הארץ מזעזעת רבים מהקוראים המודרניים ובהם גם אני…" אחר כך הוא נותן סיפור קצר תחת הכותרת 'לחיות עם המבוכה' (עמ' 180-1). התנ"ך נכתב בתקופה אחרת, עם עולם ערכים אחר. פה ושם מנצנצים רעיונות שטרם הגיע זמנם, או – ואני מסכימה עם גודמן – אולי עכשיו סוף סוף הגיע זמנם. אבל במקביל יש שם הרבה רעיונות שהם מפעם.

פעם אחת, הוא מספר, הוא הלך לבית כנסת לחגוג פורים. יצא לו לשבת ליד פרופסור ידוע שהוא מיד בהתיישבו בירך ב"חג שמח". הפרופסור פנה אליו ואמר ש"פורים אינו חג שמח. אנחנו חוגגים היום אלימות יהודית." ובאמת גודמן שם לב, לקראת סוף המגילה מתוארת התפרצות אלימה של יהודים כלפי שכניהם הגויים.

"אבל הכל היה בגדר הגנה עצמית," אמר גודמן לשכנו הפרופסור. הפרופ' הזכיר לגודמן שאחרי שהותר להם להרוג את הגויים שביקשו להורגם, נתן להם המלך יום נוסף לטבוח בגויים. ליום הנוסף הזה אין הצדקה מוסרית. לא היה לגודמן מה להגיד והוא השתתק. בסוף העז לשאול את הפרופסור למה בעצם הוא בא לבית הכנסת לחגוג, אם הוא מתייסר כל כך.

ענה לו הפרופסור שלשם כך בדיוק הוא בא, כדי לשבת בבית הכנסת ולהתייסר. אבל הוא חייך כשהוא אמר את זה. זהו, שמה שהרגשתי בספר של גודמן זה שכפי הנראה מותר בכל זאת לחייך.