קוראת פרוֹיד

 The Sigmund Freud .Museum,  Vienna  Sigmund Freud is pictured in his working room in 1938

The Sigmund Freud Museum, Vienna. Sigmund Freud is pictured in his working room in 1938

אני עושה את הלא יאומן וקוראת עכשיו את פרויד. לא, באמת. כי אני בן-אדם משכיל. לא, זאת לא הסיבה. אני סמי-משכילה אבל לא זו הסיבה. הסיבה האמיתית היא שאני מרגישה שזה לא יכול להיות שזה שם וזה לא מתחבר לחיים שלי בשום צורה.

הלכתי פעם לפסיכולוגית, לפני שנים. כלומר, אני מבקרת לפעמים אצל הפסיכולוגית של בית הספר של ס' אבל זה לא נחשב. אני מדברת על טיפול פסיכולוגי מסודר. אז הלכתי לפני שנים, ולא אהבתי. לא חשבתי שהיא עזרה לי במיוחד. היא היתה נחמדה ואינטלגנטית והיה לי מעניין איתה, אבל גם עשיתי איתה את מה שבפסיכולוגיה מכנים 'העברה'. קרי, העברתי אליה את תפקיד האמא והתנהגתי בהתאם.

אם ביום-יום ההתייחסות שלי אל אמא שלי היתה כאל מי שצריך לבדר אותה ולדאוג שהיא לא תאבד עניין, כך היה גם עם הפסיכולוגית. דאגתי להיות משעשעת ולא כבדה מידי. הייתי כמו בשיר של טיילור סוויפט, כשהיא מתארת איך היא מבררת מה בן הזוג הזמני שלה רוצה, והופכת להיות האשה האידיאלית שלו לחודש ימים. במקרה שלי זה היה ליותר מחודש.

נו טוב. לא התאים לי. אבל עכשיו, שנים אחרי, אני חוזרת אל פרויד כדי לנסות לברר מה הוא רצה. אולי לא הבינו אותו, אולי לא יישמו נכון את מה שהוא התכוון. "פשר החלומות" (תרגום מצויין של מ. ברכיהו, הוצאת יבנה, 1998) הוא אחד הספרים הכי פופולאריים של פרויד, מן הסתם כי הוא מתאר הרבה מאד חלומות, וחלום הוא חומר ספרותי מעניין.

גם אותי מעניינים החלומות שפרויד מתאר, במיוחד את אלו שלו עצמו. באופן אישי אני לא זוכרת את החלומות שלי ואני גם לא בטוחה שאני צריכה אותם במיוחד. זה לא מידע שנורא חשוב לי לדעת. אני מעדיפה פשוט לדעת מה קרה לי בגלגולים קודמים. אבל בגלל פרויד, או בזכותו, חלומות נחשבים לחומר חשוב ומועיל לשם הכרת העצמי. זכרונות מגלגולים קודמים, לעומת זאת, לא נחשבים בכלל.

פעם אמרתי לפסיכיאטרית אחת שאני מנסה לכתוב על הגלגולים הקודמים שלי אז היא אמרה שאני "לא רצינית". אני בטוחה שהיא היתה קשוחה מאד בהבנה שלה של מה שמכובד ורציני גם בגלגול הקודם שלה. למעשה אני מדמיינת שאני רואה אותה עומדת, זקופה ובלתי ניתנת לכיפוף, מעל תלמידיה הרכים. אני לא אתפלא אם היא גם הרביצה להם במקל.

אבל לא משנה. אני סוטה לגמרי מכל נושא אפשרי. פרויד היה גמיש להפליא; למעשה התפעלתי מהגמישות הרבה שהוא מראה ביחס לכל הנושא. כנראה בגלל המוניטין שלו כפטריארך הגדול של מדע הפסיכיאטריה ציפיתי להיצמדות חזקה יותר למבנה. גיליתי אצלו הרבה גמישות, הרבה נסיונות להתאים את עצמו למידע שהפציינט נותן על עצמו. במיוחד נגעה לליבי ההתנצלות שלו לגבי מה שהתגלה עליו עצמו בעקבות ניתוח החלומות שלו. עורר אצלי הזדהות הצורך שלו למצוא חן בעיננו, הקוראים הפוטנציאליים. גם אני כזו.

פרויד כתב כל מיני ספרים, לא רק כאלו שיכולים להיכנס תחת הכותרת "פסיכיאטריה". אני זוכרת למשל שקראתי את "משה והמונוטאיזם" שלו, שם הוא מסביר שהסיבה לכך שהדיברה הראשונה כוללת את ההוראה "לא תעשה לך פסל ומסיכה" היא כדי שלא יהיה מודל לחיקוי. הנוצרים, לשם השוואה, ציירו ופיסלו את ישו אינספור פעמים, וישו אכן מוצג כמודל חיקוי. הנוצרים מקשרים טוּב עם התכונות המיוחסות לישו, כמו חמלה, צנעה ונתינה.

אני לגמרי מסכימה עם פרויד כמובן, אם זה מעניין מישהו. היהדות מיוחדת בזה שהיא אינה מספקת מודל ויהודים נדרשים להמציא את עצמם. אבל מה שחשוב לי להגיד הוא שפרויד היה בן אדם מעניין ורב פנים, סופר פורה בעל תחומי עניין מרובים. זהו, בסדר?