אומץ לב מפתיע

DesktopNexus.com

DesktopNexus.com

יש לי יומרה כזו, כבר הרבה שנים, כאילו אני מבינה משהו בספרים. לכן כל כך קשה לי עם "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום [זמורה ביתן, 1992]. גם לפני שנעשיתי אמא בעצמי מצאתי את הספר מזעזע, ואני דווקא מהטיפוסים הפסבדו-אינטלקטואליים האלו, שאוהבים שמשהו מצליח לזעזע באמת.

כל כך הרבה – סליחה – זבל נכתב, שנועד לזעזע אבל למעשה הוא רק מעיד על כותביו שהם יודעים איך לזרום עם הזרם המרכזי; שהם חושבים את המחשבות הנכונות פוליטית ומתריעים לגבי דברים שבעיני הזרם המרכזי ראויים להתרעה. איזה אומץ נדרש לה לגברת קסטל-בלום להתריע מפני הטירוף המוחלט הנמצא בלב כל אמא. כמה מזעזע באמת זה לקרוא על אמא שהולכת עד הסוף עם הפראנויות הבלתי שפויות שלה, ועל הכאב הבלתי יתואר שזה גורם לבנה אהובה.

קנה את הספר, כאמור, הצד הפסבדו-אינטלקטואלי שלי, שהחליט לנסות שוב לקרוא את הספר המופרך-בלתי-אפשרי הזה. הרי לא יכול להיות שאני לא אהיה מסוגלת לקרוא את הכתוב מהנייר. מי כמוני יודעת שהכתוב לא באמת יכול לצאת מהנייר ולטרוף את דעתי, שמה שאני חושבת ולא חושבת זה עניין של בחירה.

אז גיליתי אומץ לב מפתיע והתחלתי להקריא את הספר לבן שלי. הוא בן 10 וברגיל לא פנוי לשמוע אותי מקריאה כלום, אבל אמרתי שאין מָסָך עד שהוא לא מסיים שיעורי בית (או לפחות מתחיל, שיתחיל משהו…) וכך נוצר מצב שהיה לו פנאי להקשיב לספר. דילגתי כשהגעתי לחלקים באמת נוראיים, במיוחד אלו שקשורים ליחסים החולניים עד בְּעָתָה בין הגיבורה לבנה. קפצתי לפה ולשם.

אני כנראה לא אוכל לקרוא את הספר הזה מן ההתחלה עד הסוף. אין לי את הכלים. בתור מתורגמנית אנגלית-עברית אני מנסה תמיד להבין איך הייתי מתרגמת את מה שאני קוראת. כאן קשה לי כי בהכללה הכי גסה, כשמתרגמים לאנגלית מנסים לתת לקורא תחושה של המציאות אותה הספר יוצר עבורו, גם אם היא מופרכת לגמרי.

דולי סיטי לא עובד על רובד אחד של מציאות. אני מנחשת שהוא יעבור יותר טוב בתרגום לצרפתית (קסטל-בלום היא דוברת צרפתית מהבית). בין שאר הזוועות אותן הקורא עובר, ישנה גם אי-הידיעה לגבי המידה בה הוא או היא אמורים לקחת את המציאות המתוארת ברצינות. זאת לא מציאות שניתן לסמוך עליה, בלשון המעטה. למעשה הקוראים מוזמנים להצטרף לתיעוב כלפי הצורך שלהם עצמם במציאות יציבה שנמצאת על רצף התפתחותי אחד.

אין כאן רצף התפתחותי לוגי; ההתפתחות היא אך ורק על הקו של מימוש הפחדים והסאדיזם-מתוך-טירוף של הגיבורה, ד"ר דולי. אני מדמיינת שבצרפתית ניתן להכיל את העולם המתפרק-מורכב הזה ביתר קלות. למעשה, זה מעין נקודת זכות לעברית שהיא יכולה לשאת רומן כזה בכלל. השפה העברית, כל כך ישירה מצד אחד, כל כך מיסטית מצד שני, מאפשר ליצירה הפסיכית המהממת הזו להיות.

אז הקראתי קצת אתמול לבן שלי, ואחר כך סיפרתי לו את כל הדברים המטורפים שעשיתי לו מאז שהוא קטנצ'יק, והוא הגיב קצת כמו הבן של הגיבורה בסיפור, הוא קיבל את זה בחיוך. הרי אני חולת רוח מוטרפת, הרי יש בי את הצד הזה שיודע שאסור לי להיות אמא. גם זה שהתחלתי להקריא לבן שלי את היצירה הזו, מהווה עדות לכך; גם זה שהשתמשתי בו על ידי כך שסיפרתי לו על הדברים הנוראיים שעשיתי לו.

זה ההיפך המוחלט ממה שאמא אמורה לעשות. אני זו שאמורה להיות יציבה, להיות קיימת בכל מחיר, כדי לנטרל את כל הקולות שאומרים שהעולם לא באמת מתפתח על קו הזמן הלינארי, שזו רק אשליה ילדותית. אני אמורה לחזק את מה שכבר חזק בו, ולא להיות כמו דולי, בסוף הספר, כשהיא אומרת שכל הדברים שהיא העבירה אותו חיסנו אותו כביכול מפני הדברים הנוראיים שהעולם יוכל לעשות לו.

אני צריכה להיזהר בכל הכח, להתמקד עם כל יכולות ההתמקדות שלי, בחיזוק החוזקים שלו. בשום פנים אני לא אמורה להיות זו שיוצרת את הטראומה שהוא אחר כך יבלה את חייו בבריחה ממנה, או באי-יכולת בריחה ממנה. זה סוג האימהות הכי נמוך, הכי מופרך, הכי דוחה הרי…

זה ספר שעושה את הדבר הכי חשוב שניתן לעשות, שזה לעורר את הקורא לחשיבה, ומצד שני הוא כל כך כאוטי שאין בו שום נוחם.