ספר ריגול של דניאל סילבה

 

לפעמים אני צריכה להשתמש בזמן כדי להיפטר ממשמעות, למחוק משמעות. יש בזה משהו לא יהודי, אני חוששת. היהדות מציבה את החיים כערך עליון, כשרצף הזמן אותו אני מבלים במהלך חיינו אמור לשמש ליצירת משמעות. התנ"ך הוא דוגמא מצויינת לכך: אנתולוגית סיפורים המכסים את הרצף ההיסטורי שהוא תולדות עם ישראל. קודם קרה זה ואחר כך זה, ואחר כך ההוא, אומר התנ"ך. המשמעות של מה זה להיות יהודי נבנית דרך רצף אירועים, רצף זמן.

אז אני מרגישה קצת לא יהודיה לזרוק את הזמן כמו שאני עושה עכשיו, ובו זמנית אני גם מרגישה שזה בדיוק מה שצריך. אני קוראת עוד רומן של דניאל סילבה – The Messenger  , 'הבלדרית' בעברית [תרגמה: ניצה פלד, 'ידיעות ספרים', 2007]. הספר אינו אוסף משמעות כלשהי על רצף הזמן שהוא מתאר, המשמעות ידועה לגמרי מראש וזה מצויין. אין לי כוח כרגע לאסוף משמעות. אני רוצה לאסוף רק חוויות, להיות בכאן ועכשיו שוב ושוב ושוב.

גבריאל אלון, הגיבור של סילבה, מציל את האפיפיור ממוות. אחר כך הוא משפץ תמונה כי אלון הוא לא רק סוכן 'מוסד' מהולל, הוא גם משחזר תמונות מדהים במקצועיותו. אני חושבת שסילבה נותן לו את התכונה הזו כדי להראות שהוא רגיש, הוא לא סתם מכונת מלחמה. אחר כך הוא גם מתנה אהבים עם אשתו היפה קיארה. יש לו אשה יפה שקוראים לה קיארה. אפשר לרוץ עם אלון מארץ לארץ, ממדינה למדינה.

בשלב הנוכחי של הספר הוא בבית מקסים מדרום ללונדון, וזה כל כך נעים, וזה כל כך נוח. אני חצי מתפלאת שאני לא נמצאת שם בעצמי. מוזר. מעין מוגבלות לא מובנת התגלתה אצלי. הבית המוזנח הזה, שהמוסד שכר מדרום ללונדון, נראה לי המקום הכי מתאים בעולם בשבילי להיות בו עכשיו. עד כדי כך אני בהזדהות עם העלילה של סילבה. אני גם מקנאה קצת בטכניקה שלו. הוא יודע איך לבנות עלילת מתח על ידי 'שתילה' של פרטים, 'הנבטה' שלהם כביכול, כדי שהם יגדלו אחר כך, יפרחו ויתנו פירות.

למשל הקטע שבו גבריאל נמצא עם שרה, היא הבָּלדרית, והם מדברים על איך יפה לה לסדר את השיער. מאוחר יותר הם משתמשים בסידורי שיער שונים כדי לתת מסרים שונים. זה מתחיל מדיבורים של פלירטוט, והופך לאלמנט בפרויקט הריגול המשותף שלהם. הפלירטוט בין הגיבורה לגיבור לא מתפתח לשום מקום שיכול לשנות את הססטוס-קוו. הכל סטטי, זה מה שמרגיע.

אם אני זוכרת נכון מהספרים הקודמים שלו הדמויות הנשיות בסדרה הזו תמיד חצי מאוהבות בגבריאל. כלומר, לא כולל את חברות הצוות הקבועות שלו. אני מדברת על הגיבורות שמגיעות לספר אחד. בכל מקרה האהבה כאן לא מובילה לכאוס, כמו שיכול לקרות בחיים האמיתיים, שזה מנחם. אני לא צריכה אהבה כזו כרגע. אני צריכה את השקט של הבית מדרום ללונדון, עם שטחים פתוחים עצומים סביבו, ועושה רושם שאני לא היחידה.

לקחתי את הבן שלי באוטו לרמת אביב ג'. היה יום שישי בצהריים. הייתי צריכה לקנות לו סוף סוף זוג נעליים בלי חורים, ועקב חישובים ביטחוניסטיים הוחלט שלא ניסע לדוכן שלנו בשוק בצלאל ולקנות מותג בחנות, כמו כולם. אז עמדנו בפקק מטורף של אנשים שגם כן כנראה החליטו לא להתרחק יותר מידי מהבית בימים כאלו. כולם לחצו על הצופר והקפידו לא לתת למכונית אחרת כלשהי את השטח של שני מטר כביש שממש לפני המכונית שלהם.

לפי דעתי כולנו שם בפקק סבלנו מקלסטרופוביה נוראית. 'השכנים שלנו שונאים אותנו, הם רוצים לרצוח אותנו, לנֶצח נהיה תקועים בפקק כלשהו בתל-אביב,' היתה המחשבה הקולקטיבית.

חזרתי הביתה ישר לבית ההוא מדרום ללונדון. בתיאור של סילבה יש שם שטח אדמה גדול ומוזנח מסביב לבית. כל כך הייתי רוצה לקחת את הבן שלי לשם עכשיו, לערוך טיול חסר משמעות וערך הסטורי בתוך סבך של שיחי סמבוק ועצי תות, מקום בו אף אחד לא ירצה להתנפל עלינו בסכין שלופה תוך כדי קריאה לאלוהיו. מקום חילוני וחסר ערך כלשהו…

נעים בגב

Haaretz.svg

רציתי בכל זאת לחזור לנושא של עיתון 'הארץ' כי בפוסט האחרון העברתי ביקורת אולי קצת שטחית מידי על העיתון הזה. אז קודם כל עיקר הטענה שלי היא זה, שמהטון של העיתון משתמע כאילו אין לי זכות להיות סתם שטחית, אין לי זכות לדפדף ישר להורוסקופ או למדור הרכילות (וכמובן שאין ב'הארץ' לא רכילות ולא הורוסקופ). אני פה כדי להיות במודעות-עָל לכל העוולות מהן סובלים המסכנים בעולם, בעיקר השכנים שלנו, וזה עוד לפני שניכנס לדיון עד כמה מדינת ישראל אשמה בעוולות האלו.

אני לא רוצה לחיות את חיי בצורה הזו. אני רוצה להיות גאה בזה שאני ציונית, אני רוצה ליהנות מן הנוף ומאיכות החיים שהכותבת בתחתית עמ' 21 שציטטתי בפוסט הקודם טוענת שאין, אני רוצה להרגיש את כל הרגשות החמימים השמאלציים האלו שנדמה שהכותב היחיד בעיתון הזה שמותר לו להביע כמותם הוא סייד קשוע. קשוע יושב היכנשהו בארצות הברית ולו מרשים להגיד שהוא טיפ טיפה מתגעגע ארצה. זה שהוא לא יהודי פוטר אותו כפי הנראה מכובד הראש וממוּדעוּת העל אותה ציינתי קודם לכן. לו מותר כנראה סתם לחיות.

הכתבה של שלמה אבינרי שאליה התייחסתי מאד ברפרוף בפוסט הקודם היא דוגמא טובה לרצינות הרבה לה אנו נדרשים. הכותב פורש בפנינו, הנידונים לרצינות עקבית ומוקפדת, את כל הדברים שעל מדינת היהודים לעשות כדי לשפר מעט את המצב עם שכנינו. אבינרי עצמו אומר שלא ניתן להגיע עם השכנים להסכם, וש"הסירוב הפלסטיני הוא אם כל חטאת". אבל אם ככה ולא ניתן להגיע להסכם, למה בדיוק לקרוא את הכתבה הזאת? לא עדיף לראות עוד פעם את 'טיטניק' ביו-טיוב, או כל פעילות אחרת שגורמת לעושה אותה נעים בגב? מה קורה איתם ב'הארץ', למה לא להניח לנו ליהנות ממה שיש?

עם כל זאת, בעיתון שהגיע היום (מדובר במנוי חודשי, כפי שאמרתי) היו כמה דברים שנראו בעיני חשובים. ב-The Marker היתה כתבה ארוכה על המתת בנות. בסין חסרות כרגע 66 מיליון נשים בעקבות המתת בנות. סה"ך הומתו בעולם ב-30 השנה האחרונות 117-160 מיליון תינוקות ועובָּריות. לא יודעים את המספר המדויק אבל הוא גדול. למחסור בנשים בחברות מסויימות ישנן כל מיני תוצאות ומאד מעניין לקרוא על זה.

היתה ב- The Marker גם כתבה מחממת את הלב (באמת! מחממת את הלב!) על השיפור הניכר בשנים האחרונות במספר הזכאים לבגרות במגזר הדרוזי. אחוז הזכאים הגדול ביותר לבגרות לשנת תשע"ד היה ביישוב הדרוזי בית ג'אן. הם עבדו על זה קשה ואני יכולה לראות למה הם גאים. באמת יפה!

עוד דבר שמצאתי ב- The Marker ונורא יפה בעיני זה כתבה על KIVA, רשת המאפשרת לעסקים קטנים ללוות כסף מאחרים ללא ריבית. בישראל ישנם כבר יותר מ-300 עסקים שלווים מהרשת ובעולם קרוב ל-2 מיליון. זה מדבר על הצד היפה של הכפר הגלובאלי – זה שאנחנו מקושרים מאפשר לנו לעזור אחד לשני בצורות שלא היו אפשריות קודם. שיעור החזרת ההלוואות הוא 98.59%, שהוא גבוה משיעור ההחזרות לבנקים. אנשים מרגישים מחויבות גבוהה יותר כשהמלווים הם אנשים פרטיים ולא גוף מסחרי גדול. לווים פרטיים הם אנשים שאפשר להרגיש אליהם משהו: קירבה, הכרת תודה. ואולי זה שמישהו מסכים להלוות לך פשוט עושה נעים בגב?

מנוי מאד זמני ל'הארץ'

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

אני אף פעם לא מתביישת לספר, שכשאני מעיינת בכתבי עת אני בדרך כלל מתחילה עם הזולים והרְכִילוּתִיים ביותר. רכילות זה בריא ויש לזה הרבה פעמים ערך אינפורמטיבי גבוה. למשל, השמועה שבינתיים התגלתה כלא מדוייקת כאילו מלכת בריטניה החליטה לפנות את כסאה לוויליאם ולאשתו המופלאה קייט ושני ילדיהם. מסוג הדברים שתמיד מעניינים אותי. אבל אם אני חייבת חדשות אז אני משתדלת ללכת על הצד הכי אופטימי של הסקאלה, ואני מתכוונת כאן לגאי בכור.

המלצתי כבר על הטור של גאי בכור – http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2188 – ואני ממליצה עליו שוב. כאן הוא מפתח את התאוריה שלו על 'אפקט פרח הצבעוני'. בכור אוהב להשוות בין הסיפור על הערך הגבוה לו זכה פרח הצבעוני בהולנד של המאה ה-17 לערכינו אנו. הוא טוען שכפי שערכו של הצבעוני עלה ככל שנעשה נדיר יותר, כך עולה ערכה של מדינת ישראל ככל שמתגלה הייחוד שלה לעומת מדינות המזרח התיכון סביבינו.

אני לא יודעת אם אני לגמרי מסכימה, אבל אני בטוח רוצה להסכים. אני ישראלית, אני ציונית, אני בטוח רוצה לחשוב שיש לכל הפרויקט הציוני הזה ערך. וכל זה על רקע זה שיש לי עכשיו מנוי של חודש ל'הארץ', לא פחות ולא יותר. זה קרה בעקבות מפגש מקרי עם מוכר יפה-עיניים של העיתון, שהבטיח מנוי שכולל 'רק את המוּספים'.

אז הנהו לפני. בעמ' 21 של הגיליון מה-27 לספטמבר, יש מאמר של שלמה אבינרי. כותרת משנה אחת לדוגמא: "לגישת הפלסטינים יש כאן סכסוך בין תנועה לאומית אחת, שלהם, ובין ישות קולוניאלית ציונית שדינה להיכחד." תודה. משמח לשמוע שוב שזה מה שהפלשתינאים חושבים עלינו.

מתחת, באותו עמוד, יש משהו של עמליה אביטל שנקרא "מי בורח". שמה של הכותבת מוכר לי באופן מעומעם. "יש משהו עמוק שקושר אותנו לישראל, אף על פי שאין פה נוף ולא איכות חיים," היא כותבת. אביטל אמביוולנטית לגבי היותה ישראלית וזה כי 'אין פה נוף ולא איכות חיים'. ההגדרה שלי של אדם עני היא זה שאינו יודע להעריך ולהודות על מה יש לו. המאמר השלישי והסוגר את העמוד המדכדך והמפיץ שנאה-עצמית הזה הוא של משה סקאל, שכותרת המשנה הבולטת שלו היא: "אבות הלוָונטיני לא רוססו בדי-די-טי ולא נשלחו למעברה." הכותב מנסה להגדיר משהו שהוא קורא לו "הלוונטיני החדש". עשיתי מספר ניסיונות ונואשתי מלהבין מה הוא כותב.

באופן כללי מטרת הכתיבה ב'הארץ' היא לגרום לי להרגיש שאין מקום לציונות ואהבת הארץ. אפילו הנסיון להיות קומי – בפינה השמאלית התחתונה של העמוד ישנו קומיקס קטן – מדכדך. הקומיקס לועג למי שחש נאמנות למדינה. הוא מורכב מתמונה של אבא, אמא ובת בחדר האורחים של ביתם. הדמויות מחוייכות ובועות דיבור מוצמדות אליהן. "יעלי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שואל האבא והבת עונה בבועה משלה: "גב' מרדכי ואנונו". מורדכי ואנונו, מי שגילה בציבור סודות מדינה, מופיע כאן כדמות הזדהות. הצחוק הוא על חשבון מי שאינו מרגיש שואנונו הוא גיבור.

אז עשיתי מעשה וקניתי את 'ליידי גלובס', גם בגלל ההנחה אבל בעיקר בגלל התמונה של איילת שקד על הכריכה. אני מעריצה שלה ולא התאכזבתי. אני אוהבת אצלה את השילוב המנצח בין אסרטיביות ואופטימיות, וגם איזה חוסר יכולת לראות מניעים מלוכלכים אצל אנשים אחרים. כאן, בדיון טלוויזיוני ישן בינה לבין סתיו שפיר, היא אומרת: "אני לא מסכימה עם סתיו כי אני לא חושבת שהפוליטיקאים מושחתים, אני חושבת שהם מצויינים." https://www.youtube.com/watch?v=jTekSzuSUlI [דקה 2:35]

באחת מכותרות המשנה בראיון מ'ליידי גלובס' היא אומרת בתשובה על שאלה לגבי האיומים על הנשיא ריבלין שהיא 'מוקפת ברפש… ולא כל היום עומדת ויוצאת לגנות את המתקפות….' המראיינת שואלת אותה אם היא מוחקת את הקללות שהיא מקבלת בפייסבוק והמצחיקה הזו אומרת: 'משאירה. לא מוחקת כלום.'"

במקום אחר בראיון היא מתייחסת להתקפות עליה מטעם חברות כנסת מהשמאל: "אני נהנית שיש בכנסת אחוות נשים חוצת מפלגות," היא אומרת למראיינת. "אלא שהן נכנסו בך הכי חזק," מציינת המראיינת בפניה. שקד עונה ש"ביומיום אנחנו ביחסים מאד טובים. מרב מיכאלי וסתיו שפיר, אני לא יודעת למה הן עשו את זה. גם אני שמתי לב לזה, שדווקא נשים היו התוקפות. אולי זה בגלל שהן באופוזיציה. מקומם אותן שאנחנו ימין שבא להנהיג." לא, אני די בטוחה שלא זו הסיבה.

זה מזכיר לי משהו שמרלין מונרו אמרה פעם. אחרי הצילומים של "חמים וטעים", סרט שבו ג'ק למון וטוני קרטיס הופיעו לצידה בתפקידי גברים המחופשים לנשים, שאלו את טוני קרטיס איך היה לנשק אותה. קרטיס, שהיה מותש כנראה מעשרות הצילומים שמונרו, כדרכה, נזקקה להם, ענה שלנשק אותה היה כמו לנשק את היטלר. קרטיס היה ממוצא יהודי. אבל מונרו סלחה מיד ואמרה שזה בסדר, שהוא רק קינא בה כי השמלות שלה בסרט היו יותר יפות משלו.

איך שאני קולטת אותה שקד לא מסוגלת בכלל להבין שמישהו יכול לקנא בה. היא באיזו עמדת כוח מדהימה, וכל כולה נתונה לנושא שבו היא אמורה להתעמק. אין לה מקום לרגשות שליליים של אנשים אחרים; היא לא לוקחת רגשות כאלו בחשבון כי היא לא בן-אדם מניפולטיבי. אני רק מקווה שזה יצליח לה.

ומכיוון שבניגוד לאיילת שקד בי דווקא יש צד רכלני ונמוך: אני רוצה להעיר ל'ליידי גלובס' בעניין התלבושות שהם מלבישים בהן את המתראיינות השונות. זה לא יפה להלביש את שרת המשפטים בחליפה לבנה צמודה קצת שקופה, גם אם היא נאיבית ולא מבינה יותר מידי בדברים כאלו…