כמו ללכת לאורך השדרה השישית

 

לפני שנים, לפני שג'וליאני הפך לראש העיר ניו-יורק, התפתיתי ללכת פעם לאורך השדרה השישית בלילה. זה היה מתוך סקרנות. אמרו לי שמותר ללכת בלילה לבד בשדרות הראשונות, עד החמישית, אז הייתי חייבת לבדוק איך זה בשישית.

הלכתי לי די בחושך ובכל פתח בית שני בערך, לאורך הדרך, היה מישהו שהציע לי סמים. מההצעות הראשונות הייתי קצת מופתעת, אבל אחר כך באמת התחלתי לחשוש. ואת כל זה אני לא מספרת כדי להגיד איזה יופי שעכשיו זה לא כך. כי אומרים שזה לא כך עכשיו, לא הייתי בניו-יורק בזמן האחרון כדי לבדוק. אני מספרת את כל זה כאיזו מקבילה למה שהיה קורה בעולם העתיק.

אני קוראת עכשיו שוב את "ישו הקוסם" של מורטון סמית' (עד כמה שאני מבינה אין תרגום לעברית) אחד מחוקרי התנ"ך האהובים עלי, ומתרשמת שוב מהעולם הזה שהוא מתאר, של בערך לפני אלפיים שנה, כשאם היית הולכת ברחוב בעיר כלשהי, קטנה כגדולה, בוודאי היו פונים אלייך הרבה פעמים כדי להציע לך קסמים כלשהם.

"סגולה בדוקה להחזרת אהובך לחיקך," מישהי מבוגרת היושבת בשֹיכּול רגליים היתה מפטירה בקול חד.

"חומר סודי לעקרת הבית, להברחת עכבישים, עכברים, ג'וקים ומזיקים אחרים," יאמר לך גבר מזוקן ליד דוכן עם סלסילות, שיכול להיות בהן כל דבר שבעולם.

"אני צריכה להבריח את בעלי מהבית. זה עובד על בעלים?" את שואלת והוא מסביר שעל בעלים זה לא עובד, אבל מנסה למכור לך משהו להגברת כוח הגברא. מדובר היה אז בעולם בו מעשי קסם, תרופות, תבלינים וכמיהה דתית לא מופרדים עדיין. אבל הספר גדול הרבה יותר מזה.

כל פעם אני מנסה איכשהו ל'בלוע' איזה חלק של הספר, וכל פעם בהצלחה חלקית בלבד. אבל לא נורא, אין בכוונתי להתייאש. סמית' הכי התפרסם בעקבות הספר הראשון שלו, שנקרא "הבשורה הסודית" או "הבשורה הסודית לפי מרקוס". הוא עשה את תואר הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ואיכשהו התגלגל למנזר מרסבא שבמדבר יהודה, שם הוא לקח על עצמו לסדר את הספריה.

זה היה ב-1958. בעוד הוא עובר על הבלגן שם מצא סמית' קטע מתוך הבשורה לפי מרקוס, שלא מופיע בבשורה כפי שהיא בברית החדשה. כלומר, מה שהוא מצא היה קטע שצונזר אי אז בעבר, כשהספרים בברית החדשה כמו ספרים נוצריים רבים נוספים, עברו צנזורה חריפה למטרות גיבוש הקנון הנוצרי.

דוגמא לספרים שלא נכנסו לקנון הזה היא למשל 'הבשורה לפי תומאס'. (ניתן להוריד קובץ PDF של ה- Nag Hammadi Library, הכוללת מספר תרגומים של הבשורה הזו וספרים רבים אחרים). אני אתן כאן תרגום כלשהו של הפסקה השלישית של הבשורה, שיסביר אולי למה היא לא נכללת בקנון:

"ישו אומר: 'אם אומרים לך מנהיגך, "התבונן וראה את מלכות אלוהים בשמיים" הרי שציפורים ישיגו אותך לשם. אם אומרים הם לך, "אלוהיך בים הוא," וודאי הדגים יגיעו אליו קודם. מלכות אלוהים בתוכך היא ומחוצה לך.'"

זהו מה שנקרא טקסט מִיסטִי. אלוהים נמצא בתוכך ומחוצה לך. והטקסט ממשיך:

"כאשר תדעו את עצמכם… תגיעו להבנה שאתם בניו של אלוהים, אך אם לא תדעו את עצמכם תחיו בעוני ותהיו עוני."

מאד מיסטי. הטקסט שולח את הקורא בו אל עצמו, ומורה לו להכיר את עצמו ולהאמין שיש לו קשר ישיר עם בורא עולם. הנצרות, ברגע שהיא התחילה להתגבש, כבר לא רצתה טקסטים כאלו. כשיש דת מסודרת עם היררכיה ומשרות ואנשים חשובים, לא רצוי שהעמך ירגיש שהוא מסתדר בעצמו בלי עזרה. אז טקסטים כמו 'הבשורה לפי תומאס' ירדו פחות או יותר למחתרת. אבל גם חלקים של טקסטים שכן התקבלו, צונזרו, כמו החלק שסמית' מצא בספריה של מרסבא.

בחלק המדובר נאמר כי ישו בילה עם תלמיד את הלילה, כפי הנראה כדי להעביר אותו טכסי חניכה. טכסי חניכה היו חלק בלתי נפרד של הדתות של העולם העתיק וגבול דק בלבד עבר בין כהן של דת כזו לבין קוסם. יש לנו ב"ישו הקוסם" תיאור של לוסיאן מסָמוסָטָה, סטיריקן יווני בן המאה ה-2, שם הוא שולח את הגיבור שלו למצוא קוסם חזק מספיק, שיוכל לקחת אותו לביקור בעולם המתים.

במשך חודש אוכל הגיבור רק אגוזים, חלב ודבש, מתרחץ יום יום בנהר, לוחש לחשים רבים והולך אחורנית מרחקים ארוכים. כשאני קוראת את זה, כמו כתבים אחרים מהתקופה, זה מאד ממחיש לי את ההפרדה הנוקשית שאני, בתור קוראת מודרנית, עושה בין המציאות למה שכפי הנראה שייך רק לעולם הדמיון.

לפי איך שסמית' מסביר את זה: לפני אלפיים שנה אם רצית ללכת לבקר מישהו שנפטר יכולת למצוא מישהו שיקח אותך לבקר אותו; ואם הלכת לישו, שהיה יותר מסתם קוסם, שהיה איש דת אמיתי, יכולת לעבור חניכה שתגרום לך להרגיש קרוב יותר לאלוהים.

ההתקפות שסמית' ספג בעניין הספר הזה ובעניין ספריו האחרים הן רבות מיני ספור. עד היום נקרא ערך וויקיפדיה עליו כאילו ישנו חשד סביר שמדובר בשרלטן ולא בחוקר תנ"ך דגול, וזה שנים רבות לאחר מותו. אבל זה לא מפריע לי. יש לי עותק של "ישו הקוסם" וצילומים של ספריו "הבשורה הסודית לפי מרקוס" ו"הפוליטיקה שעיצבה את הברית הישנה [התנ"ך]", ספר שממנו למדתי שהיהדות הפכה למונוטאיסטית רק עם גלות בבל, ואני קוראת בהם שוב ושוב ושוב…

איפה הצעקות?

 

מצטערת שלא התפניתי לכתוב בזמן האחרון אבל מבחינה אסטרולוגית התקופה הזו לגמרי מופרכת מבחינתי. הצפי בחודש שעבר היה שאני אסע למקום רחוק; לא סתם נסיעה אלא מעין הגשמת חלום כזו, מה שהיתרגם במקרה שלי לישיבה בבית וציפיה לבואו של האינסטלטור… בסוף היה נחמד כי הישגתי לי ספר ונסעתי למחוזות רחוקים בצורה הרגילה אצלי, כשאני קוראת.

הספר שקראתי נקרא 'אניגמה', כשם תוכנית ההצפנה של התשדורות הגרמניות בזמן מלחמת העולם השניה, תשדורות שהבריטים הצליחו לפענח. כל הנושא הזה של 'אניגמה' הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בגלל העניין הגובר באלאן טורינג, שיצא עליו ספר ובעקבותיו סרט: "משחק החיקוי".

טורינג הוא דמות טראגית. כיום מכירים בו כאב הרוחני של מדעי המחשב וכמי שתרם רבות מאד למבצע החשוב כל כך של פיצוח הקוד הגרמני בזמן המלחמה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אמר ש"בלעדי תרומתו יוצאת הדופן, ההסטוריה של מלחמת העולם השניה היתה יכולה להיות שונה מאד."  אבל ההתנכלות אליו על רקע ההומוסקסואליות שלו היתה אכזרית ובסופו של דבר קטלנית. טורינג התאבד לאחר שנכפה עליו טיפול הורמונאלי, כדי לפתור כביכול את "הבעיה" שלו. בן 42 היה במותו.

הספר הזה, שאני קוראת, 'אניגמה' של יו סבאג-מונטיפיורי (הוצאת 'יבנה', 2003), דווקא בא להסביר שטורינג לא עשה את כל העבודה לבד.  פרויקט פיענוח הצופן היה עניין מתמשך. כל יום היה צריך לפענח באיזה צירוף סימנים השתמשו המקודדים הגרמנים. מה שהיה בידי הבריטים הם שחזורים של המכונה שייצרה את הקודים הגרמניים. כלומר, הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל אבל הם כן נזקקו לעבודת פיענוח כדי להשתמש בו.

קשה קצת לקלוט את כל המידע כי לדעתי הוא לא מוצג בצורה נוחה, ואני אנסה להסביר למה, אבל אחת הדמויות שבכל זאת נשארה לי בראש היא אדם, שהיה אחראי לבדוק את כלל התעבורה התקשורתית של הגרמנים. כלומר, גם כשלא יודעים בדיוק מה כתוב במסר שעבר, יש מה ללמוד מכמות המסרים, מנקודת המוצא ונקודת היעד שלהם, ועוד. לקראת הפלישה לנורמנדי, ב-5-6 ליוני 1944 קיבל הִינסלי טלפונים ישירים מצ'רצ'יל, שרצה לדעת אם האויב יודע על הפלישה. הינסלי התרגל שצ'רצ'יל לא אומר תודה ונוהג פשוט לטרוק את הטלפון אחרי שהוא מקבל את המידע שהוא רוצה.

סבאג-מונטיפיורי עושה עבודה יפה כשהוא בא להסביר על הרשת הרחבה של אנשים שפעלו במסגרת פרויקט פיענוח הצופן. התחקיר שהוא עשה מרשים ביותר ואני אוהבת כשעושים תחקיר כמו שצריך, זה נותן לי מקום לנוח; בתחושה שלי הפרטים יוצרים מצע רך שהוכן בשבילי לנוח עליו. הבעיה שלי היא שסבאג-מוטיפיורי החליט להיות הוגן עם כולם. כולם שווים מבחינתו והוא אמפטי עם האנגלים והגרמנים באותה מידה.

אני מזהה שמדובר בנקודת מבט טיפוסית ליהודי בריטי של תחילת האלף השלישי. היה לי יותר קל עם הספר של אח שלו, סיימון סבאג-מונטיפיורי, על ירושלים (מופיע בפוסטים קודמים בבלוג ממאי 2014). רב הספר שם מדבר על היסטוריה רחוקה וזה סביר שההסטוריון לא יזדהה עם צד אחד מסויים. אבל כאן כל הספר מדבר על מלחמת העולם ה-II וזה לא מרגיש לי נכון: אני די בטוחה שהנאצים היו הרעים.

נקודת המבט הזו, שהיא Post Everything, משאירה את הקורא בלי כיוון ומטרה. האנגלים לא עדיפים על הגרמנים, לא באמת חשוב לנו מי ינצח… זה מזכיר לי עוד זוג אחים יהודים אנגלים, האחים אד ודייויד מיליבנד. אני נזכרת כי גם שם כמו פה מה שהכי מעניין לדעתי זו מערכת היחסים בין האחים. אני בטוחה שיעשו פעם סרט על המיליבנדים. דייויד, הבכור, היה איש אמונו של טוני בלייר וחבר ממשלה בין 1997-2001, אבל אד, הצעיר מבין השניים, סילק את אחיו ממפלגת הלייבור הבריטית כדי לעמוד בעצמו בראשה.

איך הם מתנהגים אחד עם השני כשהם נפגשים אצל ההורים אי-פעם לאכול ארוחה משותפת? אני מדמיינת שבשני המקרים, גם אצל האחים מיליבנד וגם אצל משפחת סבאג-מונטיפיורי כולם מנומסים ואף אחד לא צורח את מה שעם ליבו. "אני סופר יותר טוב ממך!" "לקחת לי את המפלגה, יא…!" "הספר האחרון שלך באורך וברמת עניין של ספר טלפונים!" "אני שמח שבבחירות האחרונות לא בחרו בך, אחי היקר אד. נראה לי לא בטוח להפקיד את המדינה בידיך," וכולי וכולי.

זה לא מנומס, אבל חסרות לי כאן הצעקות דווקא.