לניסן מבית שאן

 

לבחור ששמר לנו על התיק בזמן שנכנסנו למים: אלף תודות! ואני רוצה להשתמש בהזדמנות הזו כדי להסביר שלא השתמשתי במספר הטלפון שנתת לי רק בגלל החוש הטכני המופרך לחלוטין שלי. מרב שהייתי החלטית ואסרטיבית כבר לא נותר לי מקום לתשומת לב ודיוק, אז לא גמרתי את הליך שמירת המספר שלך בסלולרי הענתיקה שלי. אני מניחה שפשוט סגרתי את הטלפון לפני ששמרתי, או ששכחתי פעולה אחרת בהליך. סורי!!! אבל בזכותך נשארה לי הטבילה הזו במים בתור ההיי-לייט, השיא של כל הטיול והיא לנצח נצורה בליבי.

ס' משום מה העדיף את הר ברקן. זו הפסגה הגבוהה ביותר או אחת הגבוהות של הגלבוע, ממנה ניתן לראות סביב את הכל! רואים כמובן את עמק יזרעאל עם השדות המסודרים שלו, ורואים את עמק הירדן, ורואים דרומה לשטחים. יש שם גם שרידים של ביצורים של צה"ל מול, אני מניחה, הירדנים. ס' בנה עולם משחק שלם שבו הוא הנהיג צבא מתקופת התנ"ך, אם אני לא טועה, מול רכב הברזל – קרי מכוניות התיירים – של האויב. אחר כך נכנסנו בעצמינו לתוך רכב הברזל השכור שלנו וירדנו מההר.

לפי דעתי זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני על הגלבוע. הנוף מלמעלה פשוט מטמטם. וגם הסיפור על שאול שנפל על חרבו הוסיף נופך דרמטי. הבטחתי לס' לברר את כל פרטי המלחמה ההיא אבל בסוף לא הגענו לזה. במקום זה התעמקנו קצת בנושא ההתיישבות באזור בתחילת המאה. ראינו מודל של יישוב חומה ומגדל. ס' ניצל גם כאן את ההזדמנות לטפס על המגדל ולירות לכל הכיוונים. אחר כך נסענו לעתיקות בית שאן והצטרפנו לקבוצה של נוצרים מאמינים מקליפורניה.

העתיקות במצב שימור מעולה, כי הן היו מכוסות עקב רעידת אדמה אדירה שקרתה כפי הנראה בשנת 704. אז אפשר ללכת על רצפות פסיפס מעודנות. כלומר, יש כל כך הרבה מהן שלא גידרו אותן ומאפשרים לך ולי ללכת עליהן. זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת עתיקות, זה מיד מטיס אותי אחורה בזמן ואני מדמיינת שאני גברת לבושה שמלה עשויה בד עדין ויקר ועונדת תכשיטים יקרים לא פחות. כלומר, אם יש לי פסיפס בסלון וודאי יש לי גם תכשיטים מאד יקרים, לא?

ס' פחות התפעל מן העתיקות אבל מאד התחבר לחבורת הצליינים. הם באמת היו נחמדים. בשלב מסויים הם עמדו על הבמה בתאטרון הגדול ושרו שירים נוצריים א-קפלה. ס' הסתובב בינהם וצרח: "רוק אן רול!". הדרך חזרה היתה הרבה יותר מהירה ופשוטה ממה שדמיינתי, ואני כבר לגמרי מוכנה נפשית לשכור שוב אוטו ולנסוע לאנשהו. אני רוצה גם להגיד לך, ניסן, שחשבתי לשלוח לך הודעה דרך עיריית בית שאן. אבל אף אחד לא עונה לטלפון של העירייה שלכם, ולפי מה שעלה בגוגל ראש העירייה נוסע ללא רישיון כבר מאז 2008?!

זה הזכיר לי את אחת העיירות האלו שמייקל לואיס מתאר בספרו המעולה "בומרנג" (הוצאת בבל, 2012). הוא מדבר שם על עיריות שפושטות את הרגל עקב אי-יכולת של תושביהן לשתף פעולה. באחת מן העיירות האלו בקליפורניה, וָואלֵחוֹ שמה, יש ראש עיר זמני, מישהו שהביאו במיוחד ושמתמחה בהצלת ערים מפשיטת רגל, ואיתו מזכירה אחת. כשהמזכירה בהפסקה העירייה נעולה. אני בטוחה, מכל מיני סיבות, שזה לא המצב בבית שאן, אבל ההמלצה על הספר בעינה עומדת.

קוראים של גריסון קיילור

 

חנות ספרים שגריסון קיילור הקים, שאחת מקטגוריות הספרים שמופיעות על חלון הראווה שלה היא 'זבל ברמה'

חנות ספרים שגריסון קיילור הקים, שאחת מקטגוריות הספרים שמופיעות על חלון הראווה שלה היא 'זבל ברמה'

סיימתי לקרוא עוד ספר אמריקאי, שהשאיר אותי קצת מודאגת. קוראים לספר Chasing Harry Winston”" והוא נכתב על ידי לורן וויסברגר, שכתבה גם את "השטן לובש פרדה" (הוצאת 'מודן' 2003), שגם עשו ממנו סרט עם מריל סטריפ. בין שני הספרים הללו היה לוייסברגר ספר נוסף, גם הוא מאד קריא.

בכוונה בחרתי ספר קריא, ונהניתי מזה שהוא קריא, אבל נשארתי עם תהיה כלשהי. היה שם קטע פורנו. פורנו זה כשמרגישים שהמין שם קצת בלי הקשר. הסופרת החליטה שזה שאחת מן הגיבורות שלה רוצה סתם סטוץ, זה מספיק כדי שהקוראות שלה יקבלו את המין במסגרת הסטוץ הלז, אבל זה לא מדוייק אני חושבת. לסטוץ בחיים האמיתיים תמיד יש הקשר. אנשים הרי מעבירים המון אינפורמציה אחד לשני מעבר למילים. בחיים האמיתיים נבנים הקשרים א-מילוליים.

סטוץ ספרותי זה משהו שצריך להיבנות בזהירות ובתבונה. זה לא מספיק שאנחנו יודעים על החברה שהיא בוגרת מערכת יחסים ארוכה מאד ולא מוצלחת, ובעיני הסובבים אותה "מגיע לה" קצת סקס בלי מחוייבות. זה לא מספיק כדי שהסטוץ הזה יעבוד בכלל. אני נשבעת שלא הצלחתי לקרוא את עמודי התיאור הנדונים ופשוט דילגתי, ואני בכלל לא נגד סקס ספרותי. ממש לא.

מעבר לזה אני קוראת עכשיו ספר של גריסון קיילור. אני לא מוצאת תרגומים שלו לעברית, שזה מוזר. מבחינתי גריסון קיילור הוא בין הכותבים האמריקניים הטובים בכל הזמנים, הוא ושרווד אנדרסון עם קובץ הסיפורים שלו "ווינסברג, אוהיו". אבל זה אולי לפעם אחרת. הדבר היחיד של קיילור שאני מוצאת שהגיע ארצה זה סרט שהוא כתב וגם הופיע בו, "המדריך לחיים בכפר", הסרט האחרון של רוברט אלטמן.

זה לא היה סרט טוב מבחינה זו שהיה חסר בו שיא דרמטי. הוא לא נבנה לשום כיוון, והָכוונה של הקוראים היא באמת לא הפואנטה אצל קיילור. הוא אלוף האלופים בלתאר סיטואציות ולהיות מאה אחוז אמפטי לדמויות שלו. כשאת קוראת את בעצם מעין אורחת שלו. הוא בנה בשבילך עולם ואת מוזמנת לשהות בו, לטייל בו, להתרשם ממנו. אבל מרב שהוא נאמן לתפקיד המארח יכול להיות מצב שתאבדי עניין: יכול להיות שתפתחי געגועים למנהיג. זה מה שקרה בסרט על כל פנים.

העולם שקיילור בונה בסדרת הספרים שלו על המקום הבדיוני Lake Wobegon , הוא עולם מסָפֵּק. המקומיים הם במקור סקנדינביים ויש בהם משהו מאד לא ישראלי, משהו נייח מאד. אותי זה מאד מרגיע אבל אני יכולה להבין את התגובה הישראלית הטיפוסית לרגיעה הסקנדינבית. פעם חברים של אמא שלי נסעו לשוודיה או נורווגיה, אני כבר לא זוכרת איזו מהן. הם היו על רכבת שנסעה בנוף הררי מיוער כשפיסות מֵי פיורד מתגלות כל פעם שהרכבת עוברת את הסיבוב.

היה ממש יפה, היה סופר יפה, ומרגיע, וממלא תוכן. ואז הרכבת נעצרה. היא נעצרה לא בתחנה אלא סתם ככה באמצע ההרים. והחברים של אמא שלי איבדו לגמרי את הרגיעה הזמנית והסקנדינבית כל כך שפשתה בהם קודם לכן. הרכבת פשוט עמדה ולא זזה, כפי הנראה עקב תקלה. הסקנדינבים האחרים בקרון נראו שלווים ובטוחים בעצמם אבל חברינו הישראלים נאלצו להיכנע ליֶצֶר ולרדת מן הרכבת ולברר מה לכל הרוחות קורה, כי אחרי עשרים דקות המתנה הופרד המוץ מן התבן וכל הסקנדינביות שלהם נשרה ונעלמה.

אני יכולה להבין את הדבר הזה. אבל אני גאה שאני יכולה לשים את הצד הישראלי שלי, שדורש לדעת "תעכלס מה עושים עכשיו?" בצד, ולהתפנות לפעמים לדברים אחרים. מבטיחה המשך בעניין גריסון קיילור ושרווד אנדרסון…