חיבור עם המשהו הגבוה הזה

הרי ה'רוקיס'

הרי ה'רוקיס'

במסגרת תהליך ההחלמה הארוך שלי ביליתי את כל אתמול בקריאת ספר. זה לא קרה לי כבר שנים אז אני חייבת לדווח על הספר עצמו, עם כל זה שאני מדמיינת שקראתי אותו בעיקר כי תהליך ההחלמה המתואר בספר חופף לשלי, ולאו דווקא בגלל האיכויות שלו.

עזר לי לקריאת הספר זה שראיתי אותו קודם לכן מעובד לסרט. מדובר ב"הלוחש לסוסים" של ניקולס אוונס, שהופק לסרט בבימויו וכיכובו של רוברט רדפורד. אני אוהבת נורא את רדפורד אבל הסרט לא טוב, התסריט לא נכון איכשהו, אבל בגלל שאני מכירה את הפילמוגרפיה של רדפורד מיד קישרתי עם The Electric Horseman – https://www.youtube.com/watch?v=F_010gRfwBQ, סרט מקסים ומאד שווה לצפיה בכיכובם של רדפורד וג'יין פונדה ובבימויו של סידני פולק.

גם ב'פרש החשמלי' רדפורד נמצא על תקן המבין בסוסים וזה שנמצא בקשר עם המרחבים האינסופיים של אמריקה. גם שם יש לנו מפגש רומנטי בין שני הפנים של אמריקה. רדפורד מייצג את הקשר עם הטבע. או לא עם הטבע, כי זה יותר מטבע, זו שאיפה לאיחוד עם המשהו הגבוה הזה שניתן לקרוא לו גם אלוהים. כשמסתכלים על הנופים המדהימים הפתוחים עד אינסוף שיש בסרט מבינים, בלי הסבר, משהו שהוא מעֵבֶר.

זה כאילו הסרט מציג איזו כנסיה גדולה, מקום פיזי שיש לו אספקטים רוחניים. אבל אני משתפכת. זה פשוט כי אנחנו בארץ כל כך קטנה ויש את הפקקים בכביש החוף כשבכל זאת מחליטים לצאת לטייל. אני גם מוצאת את עצמי, שוב, מבטיחה לעצמי שאני אגור אי פעם במקום כזה, שסביבו אינסוף פתוח. זה צורך, אני ממש מרגישה את הצורך במרחבים.

מכל מקום רדפורד לוקח על עצמו גם ב'לוחש לסוסים' וגם ב'פרש החשמלי' לייצג את החיבור למרחבים האלו. הדמויות שהוא משחק מייצגות את השאיפה הרוחנית להתחברות למשהו גבוה יותר שהמרחבים האלו מסמלים, והאשה שמולו מייצגת את התחכום העירוני הניו-יורקי. ב'פרש החשמלי' זו ג'יין פונדה שמשחקת עיתונאית חוקרת פיקחית מאד ואילו כאן, ב'לוחש לסוסים', הדמות היא מאנגליה במקור.

לאמריקאים יש איזה כבוד בפני התרבות האנגלית, ודמות עם מבטא בריטי מביאה איתה מבחינתם עומק תרבותי נוסף. אבל זה עומק תרבותי אורבני יותר ולא האינסוף האמריקני, לא החיבור עם הרוחני שהמרחב הזה יוצר, חיבור שהוא בלתי אמצעי, גנוסטי, כמו חיבור דתי כשהדת נמצאת בשלבים הראשונים שלה, לפני שחילקו לכולם תפקידים וגלימות ונרות.

גם ב'פרש החשמלי' וגם ב'לוחש לסוסים' הקשר המתפתח הוא קשר רומנטי. שני הצדדים של אמריקה, שני ההפכים, נמשכים אחד אל השני, משלימים אחד את השני. את השניה. אך בזמן שב'פרש החשמלי' הרומן המתפתח הוא יפיפה ועקבי ומשולב היטב עם שאר העלילה או אפילו מוביל אותה. בעיבוד לסרט של ה'לוחש לסוסים' לא היה רומן. אני חושבת. קשה לדעת, כי השחקנית האנגליה שמשחקת את הדמות שומרת כל כך על איפוק, שיכול להיות שהיה רומן ולא הרגשתי.

אבל בספר יש רומן, ועוד איך יש רומן. הוא כל כך רומנטי שדילגתי על חלקים שעיכבו לי אותו בדרך. זה מקובל, נכון? אני לא היחידה שעושה את זה. גם זה שראיתי את הסרט קודם עזר לי לדעת לאן לדלג. לפי דעתי זה מוסרי לדלג בספרים מהסוג הזה, כשנתקלים ב'חומר מילוי'. הרשיתי לעצמי לדלג על בניית הדמות של נהג המשאית, שמוביל לתאונה בתחילת הסיפור. נהג המשאית לא מהותי להמשך, והוא שם רק כדי להראות שהוא לא איש רע. דילגתי גם על התאונה עצמה.

רציתי את ההחלמה של הילדה הפצועה ושל הסוס הפצוע – וזה כפי שאמרתי כי אני בתקופת החלמה בעצמי – ואת הרומן הסופר רומנטי על רקע המרחבים הגדולים של אמריקה. כי גם אם לא הייתי רואה את הסרט הרי ברור שהם שם, ונלקחים כמובן מאליו ומאפשרים את כל החופש הגדול הזה שהדמויות יכולות לגדול לתוכו. זה את המרחבים האינסופיים האלו שאני חומדת לעצמי הרי.

 

חומר מילוי כתוב

עבדתי עכשיו חודש וחצי באתר חדשות, בו מעלים ידיעות כלשהן, לא נורא חשוב איזה, חמש פעמים ביום. אני מרגישה צורך לספר על העניין הזה כדי שאנשים שלא מהתחום ידעו איך זה עובד. המטרה של אתר כזה היא למכור מודעות. באמת באמת לא חשוב להם החומר שעולה. חשובה התמונה כי היא מושכת, חשובה הכותרת. השאר הוא חומר מילוי.

פוטרתי כי אני לא מסוגלת להתייחס לכתיבה כאל חומר מילוי גרידא. זה אולי אולד-פשנד אבל אני לא מתיימרת לזרום עם הזמנים. בנוסף היה לי עימות חזיתי עם המנהלת. בעלי לשעבר, שיש לו הרבה מאד תאוריות, מסביר שבוגרי מנהל עסקים הם ככה. מלמדים אותם שהעובד ניתן להחלפה בכל עת, והיא בהחלט אישרה את התיאוריה. היא התייחסה אל הבחור שיצא לחופשת מחלה, ושאותו החלפתי, במילים: "אם הוא לא יחזור יהיה מישהו אחר במקומו."

עצבן אותי שהיא מדברת ככה על מי שכל כך השקיע ב'חפיפה' שלי, וההזדהות שלי איתו גדלה ככל שעבר זמן וחוויתי יותר ויותר ממה שהוא עבר. מתוך שלושת המנהלים באתר החדשות הזה שניים לא ידעו לכתוב, לערוך או לתרגם והשלישי היה בעדי. המשכתי כי הוא היה בעדי. נראה היה לי מוזר שהם לא מבחינים בעובדה היסודית הזו, שיש להם יותר מידי מנהלים ביחס לכותבים. היו להם שני כותבים סך הכל, עם כוונה מוצהרת לעלות ל-3, אבל גם שלושה לא היו מספיקים לכמות כזו של חומר.

גברת מנהל עסקים יכלה בקלות לדמיין החלפה של כותב אחד באחר. הדבר היחיד שלא לימדו אותה זה שגם מנהל יכול להיות מיותר. השאלה האמיתית עכשיו היא אם אני אוכל לתרגם את הביקורת שלי על מקום העבודה הזה למשהו מעשי. אני בתקופת החלמה, כאילו היתה לי מחלה. ביום הראשון פשוט שכבתי כל היום במיטה. הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. לא הצלחתי להבין מהבחור אותו החלפתי אם הוא חוזר לשם או לא. הוא לא פירט באס.אמ.אס שלו.

אני סקרנית. מההתחלה היה ברור לי שהוא שחוק לגמרי, ולא הופתעתי בכלל שהוא האריך את חופשת המחלה שלו משבועיים לחודש וחצי. אנחנו, אוהבי הכתיבה, עם כזה נעבך. אומרים לנו "קחו משרה ככותבים" ואנחנו מוכנים לעשות באמת הכל. הוא היה מוכן, וגם מסוגל, לכתוב עשר כתבות ליום, ולהוסיף עוד כמה לקראת סוף השבוע, שכן גם בסוף השבוע מעלים כתבות. מן כותב מופלא כזה, שהאמין מספיק במסגרת הקלוקלת הזו כדי לדחוף את עצמו להנפיק חומר.

לא הגענו לזה אבל הוא כמעט הראה לי את השירים שהוא מתרגם.