תפקיד הנביא

פעם הייתי כותבת ל'חדשות מחלקה ראשונה' על פוליטיקה פנים-אמריקאית (לא שילמו על זה. לא שילמו לי על זה.) אז יש לי עדיין את הצורך לדווח מה קורה בזירה האמריקאית. הגנרל פטראוס, שהיה ראש ה-CIA בשנים 2011-2012 וגם פיקד על הכוחות האמריקאים בעירק בשנים 2007-2008, נתן עכשיו ראיון ל'וושינגטון פוסט'. שאלו אותו לגבי המצב בעיראק והוא אמר שהסכנה לעיראק היא לאו דווקא מאִיזִיס או איך שקוראים להם אלא מאירן.

תסלחו לי שאני כזו שטחית ומהר עברתי מפטראוס לעיין באתר הרכילות האהוב עלי. אני לא הבן אדם הלגמרי נכון לסקר מה שאומר גנרל אמריקאי מבין עניין, ואני מעלה את זה כאן רק מתוך הצורך לתמוך במדיניות של ראש ממשלתינו הנבחר, ביבי נתניהו. הוא לא סתם מדמיין שאירן היא הבעיה. הנה, אפילו פטראוס, שמכיר את הזירה מקרוב, טוען שאירן היא הבעיה.

הסיבה לכך שאני בכלל מסתכלת באתרי חדשות אמריקאים (מה שהוביל לכך שהתחלתי לכתוב על פוליטיקה פנים-אמריקאית) היא בגלל חוסר המענה לצרכי כקוראת עיתונות באתרי החדשות ועיתונות הישראלית. ישנו 'ישראל היום' וישנם עוד פה ושם דברים בעברית, אבל עיקר תפריט החדשות שלי הוא מעיתונות זרה.

הבעיה היא רק שאני אוהבת עברית, מאוהבת בעברית. מן צרה שכזו.

על כל פנים הסתכלתי אתמול ב'ישראל היום', והיה שם משהו שעזר לי להתגבר על השבוע שבועיים האחרונים של הפגזות נגדי ושכמותי בעיקר ב'ידיעות'. הנה מה שכותב דרור אידר במוסף של יום שישי ה-20.3: "התקשורת הישראלית שכחה שתפקיד הנביא, האינטלקטואל, איש הרוח וכרוז השבט, הוא לא רק לייסר את העם, להוכיח אותו על מצוקותיו ועוולותיו, אלא גם לעודד אותו, לחזק ברכיים כושלות, לעמוד לימינו בעת צרה, להאמין בתקוותו, בערכיו, בצדקת קיומו."

אני בהחלט צריכה עזרה בעניין הברכיים הכושלות.

ועוד דבר מעניין ובעיקר נוגע ללב מצאתי באותו מוסף. אמילי עמרוסי מספרת ש:"העליה בשיעורי ההצבעה בעיירות הפיתוח קשורה לפעילות של 'אם תרצו' והמתנחלים… הפעילים גם חילקו סטיקרים לא מפלגתיים. "מימין ומשמאל בוחרים לכבד ולאהוב," נכתב שם באותיות לבנות, מפתיעות, על רקע תכול, "ואהבת לרעך כמוך"."

אז זה מה שגרם לאנשים לזוז לקלפי: מסרים של אהבה.

"חלומו של הכוזרי" II

"חלומו של הכוזרי" נוגע גם בנושא רלוונטי מאד, קרי נושא השימוש לרעה בכוח. בשלב בו נמצאים היהודים בתקופה המדוברת אין להם כוח איתו הם יכולים לגרום נזק לאחרים, וכשהחבר מדבר על כך שיהודים לא פוגעים באחרים המלך אומר בצדק שגם אין להם הזדמנות לעשות זאת. השאלה הנותרת היא האם יהודים יפגעו באחרים אם תהיה להם הזדמנות.

הרבה מהוויכוח בין הימין לשמאל היום הוא בדיוק על הנקודה הזו. השמאל בא מתוך חשש גדול משימוש לרעה בכוח, ואילו הימין אומר ש'אין להתנצל' (כדברי בנט) על כך שאנחנו חזקים ויכולים. השמאל, בלי יכולת אפילו להגדיר לעצמו למה זה כל כך מבעית אותו, נרתע מהעמדה הזו של הימין. הנה לדוגמא ראיון של יונית לוי עם נפתלי בנט, כולה רתיעה וזעזוע: https://www.youtube.com/watch?v=9A7bg_2ZnxQ או כאן, אותו ראיון עם ניתוח שפת הגוף של הדוברים: https://www.youtube.com/watch?v=iParRkmtPm8.

העמדה הזו, לפיה מקור הבעיה הוא בעצם זה שיש לך כוח, היא עמדה מאד נפוצה גם מחוץ להקשר הציוני שלנו. הנשיא אובמה, למשל, מייצג את העמדה הזו בצורה מושלמת. אובמה הוא דוגמא טובה כל כך כי הוא אידיאולוג שמקפיד לא להתאים את האידיאולוגיה לתנאי השטח. לפי צורת הראיה שלו זה שארצות הברית חזקה זה לא דבר טוב בהכרח, ישראל חזקה זה לא דבר טוב בהכרח וכו'. לתפישתו יש לנטרל את מקור הכוח בכדי להקטין את האפשרות לשימוש לרעה בכוח. האפשרות שמי שצבר כוח ישתמש בו מתוך אחריות לא קיימת (למעט, כמובן, כשאובמה עצמו הוא זה שמשתמש בכוח).

מה שהצלחתי להבין מהפילוסופיה היהודית אליה נחשפתי הוא, שהיהדות מחנכת לאיזון. אני אמורה לקחת אחריות על חיי ולהתחזק, או אנחנו אמורים לקחת אחריות על חיינו כקבוצה ולהתחזק, ובאותו זמן להיזהר לא לפגוע בחלשים, לא לנצל לרעה את הכוח שצברנו.

אז אני בכלל לא נבהלת מנפתלי בנט, ואפילו לא מאיילת שקד, ואני בטח לא נבהלת מביבי. ביבי לא 'קוּל' כמו אובמה, כי הוא מחובר לצורך להיות חזק. ההזדהות שלו עם הצורך במדינת ישראל חזקה שתוכל לעמוד מול אויביה, היא מוחלטת. אין לו את הריחוק המבוסס על עמדות שבסיסן תאורטי כמו אצל אובמה, ואין לו את האפשרות הרגשית-פסיכולוגית לראות את האיומים שהוא חש שישנם על המדינה – מן הצד. הוא חי אותם.

"חלומו של הכוזרי" של רבי יהודה הלוי מסתיים בזה ש'החבר' בוחר לנסוע לארץ הקודש, וזה כי החבר, כמו יהודה הלוי עצמו, לא 'קולי'. הוא מעורב רגשית עם הציונות שלו, הוא חייב להגשים אותה. זהו. אני אוהבת אנשים שהרגש אצלהם חזק מהשכל.

'חלומו של הכוזרי' I

במרכז תל-אביב קורית עכשיו מסיבת ענק פורימית כיפית שהתכוונתי להגיע אליה. יצאתי בצהריים מהבית, מן מחוּפֶּשֶֹת כזה. לא ממש מחופשת אבל עם טבעת שמכסה רוחב של שלוש אצבעות כמעט, טבעת שקניתי בסיור האחרון שלי ושל ס' בשוק הפשפשים. (שכנתי היקרה דיווחה לי הבוקר שלטבעת עיצוב טִיבֵּטִי, ואני סומכת עליה כי היא טָיילנית מאד רצינית). וגם היה לי לק בשני צבעים על הצפורניים!! זהו. מחופשת כזה.

האוטובוס העירה התעכב מאד בדרך. הכל היה פקוק, אפילו יותר מאשר ביום שישי רגיל. או אולי זה רק נדמה לי, אני חסרת סבלנות לפעמים. מכל מקום ירדתי לפני העיריה, ששם התכוונתי לרדת, כדי לשבת ליד הבריכה האקולוגית הזו ליד הכיכר. אז הלכתי קצת, והתיישבתי לא רחוק מהמים עם ספר. הכוונה היתה לספוג אווירה, להתכונן נפשית, ואז להצטרף לצועדים המחופשים אל המסיבה הגדולה.

אבל שקעתי לי בתוך הספר. הבאתי איתי את 'חלומו של הכוזרי' [מיכה גודמן, "דביר" 2012] שהוא ספר ששכב אצלי על המדף אחרי שהחלטתי שהוא 'חשוב' (אין דרך אחרת להגיד את זה) ושגם אם אני לא מתחברת אליו בקריאה ראשונה אני חייבת לתת לו הזדמנות נוספת.

להשאיר אותו התגלתה כהחלטה נכונה. הוא לא אומר את מה שהוא אומר ברצף נוח, הוא אומר את זה בצורה מקוטעת פה ושם ברחבי הטקסט, כך שחווית הקריאה היא קצת כמו פיענוח צופן, אבל הבנתי איך לעשות את זה. עיקר העיקרים שהספר מסביר לגבי הטקסט של 'הכוזרי' [רבי יהודה הלוי, 1139], הוא שמדובר בדיאלוג. הדיאלוג הוא בין המלך הכוזרי שמחליט להתגייר, לבין 'חבר'.

החבר אומר כל מיני דברים שגרמו לקוראים במשך הדורות מעין רתיעה. נשמע מדבריו כאילו הוא גזעני, כאילו הוא חושב שעניין היות העם היהודי 'עם נבחר' הוא על רקע גנטי. העמדה שהוא מביע משקפת תפישה מאד מצמצמת של מה זה להיות יהודי. אבל, אומר גודמן, הקריאה הנכונה של הטקסט הזה היא כדיאלוג. זאת אומרת החבר היהודי של המלך אומר מה שהוא אומר, אבל חשוב לשים לב איך המלך מקבל את דבריו, והמלך מקבל את דבריו בצורה הכי פחות מצמצמת שאפשר.

החבר מדבר על אי-יכולת של אדם שאינו יהודי לקבל התגלויות אלוהיות, אבל הוא אומר את זה כשברור שכל הדיאלוג הזה קורה בעקבות ההתגלויות שהיו למלך פעמים רבות. ההקשר של השיחה בין השניים הוא שהמלך נעזר בידידו כדי להבין את ההתגלויות שהיו לו. גם זה שהמלך מחשיב את החבר לחבר אמיתי, היא כי הוא יודע שהיהודי טורח להסביר לו כמיטב יכולתו מתוך שהוא מעריך את האנושיות שלו, של המלך. המלך יודע שהחבר אינו מתנשא מעליו, וזאת למרות שניתן לפרש את חלק מדבריו כדברי התנשאות.

גודמן מסביר שבדיאלוג לא הכל נאמר, גם לא ניתן לראות את שפת הגוף (את זה אני מסבירה) ולכן חשוב לשים לב לתגובות לדבריו של הדובר ולא פחות מכך לשים לב למעשיו. בסופו של הספר מחליט החבר לעלות לארץ ישראל. לא היו לו כוונות כאלו בתחילת הדיאלוג אך המלך מפנה את תשומת ליבו לכך שהיהודים טוענים שארץ ישראל כל כך חשובה והנה, הם עדיין בגולה. כלומר, החבר מושפע מן המלך לא פחות ממה שהמלך מושפע מן החבר.

נורא על הכיפק. מי שמתעניין בנושא יכול להסתכל גם ב'שבט השלושה עשר' של ארתור קסטלר [הוצאת מאזניים, 1999]. קראתי פעם. אם אני זוכרת נכון הסיבה הפוליטית לגיור של עם שלם, שחי באזור הרי הקווקז בין הים השחור לים הכספי והתפשט גם צפונה משם http://en.wikipedia.org/wiki/File:Chasaren.jpg היא שהיו עליהם לחצים כבדים מצד הנוצרים הביזנטיים מצד אחד ומצד החליפות המוסלמית מצד שני, ולהפוך ליהודים פתר אותם מהצורך להסתפח לאחד הגושים האלו. הם גם הצליחו מאד בתקופתם, המאות השביעית עד העשירית.

אחרי שקראתי ב'חלומו של הכוזרי' הלכתי לרגע ל'תולעת ספרים', החנות המקסימה הזו לצד הכיכר [כיכר רבין 9] והסתכלתי ב'אקספרס הדיבור הישיר' (המלצה חמה עליו כאן http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=84372) על החלק שמדבר על סנטור מקיין. בזמנו, כשמקיין התמודד מול אובמה לנשיאות, לא הבנתי איך גיבור מלחמה מדהים שכזה מפנה את הבמה לטמבל חסר נסיון… לא משנה. המשכתי משם לאכול סביח בפרישמן פינת דיזינגוף. אנשים עליזים ישבו של ואכלו את הפיתה שלהם לאורך שולחנות פורמייקה לבנים ארוכים. פתאום מה ראיתי? את המדור הספרותי של מוסף השבת. אז קראתי ביקורת על ספרים של מלוויל (הרמן מלוויל, הסופר האמריקני בן המאה ה-19 שכולם שמעו על 'מובי דיק' שלו). היה אחלה.