הכותרת שמוכרת

הבקר ראיתי כותרת גדולה של 'ידיעות אחרונות' לפיה התעורר בארה"ב "גל" שלם כפי שהם מנסחים, של התנגדות לזה שביבי יבוא לקונגרס. מיהרתי לתפוש את הגל הזה. פתחתי את ה- Washington Post ומצאתי רק מאמר דיעה של ג'ניפר רובין על מאמציו של דניס רוס, יועץ אובמה לשעבר, למנוע את אובמה לחתור להסכם בכל מחיר עם אירן. רוס נותן שם כל מיני סוגים של עצות טובות.

עברתי ל- Wall Street Journal, עוד עיתון ידוע ודי מרכזי. לא היה שום זכר לגל ההוא. החלטתי ללכת שמאלה יותר, ל- The New York Times עיתון שמקביל קצת ל"הארץ" ול"גארדיאן" הבריטי, שמאל עם עומק תרבותי כלשהו. חיפשתי, כמו בשאר העיתונים, במדור המזרח התיכון. היה שם טקסט של ההחלטה שהאו"ם דחה לנסיגה ישראלית מהגדה עד סוף 2017. אני אוהבת טקסטים.

היתה שם כתבה על סרט שיצא עכשיו כנראה, שמתעד חיילים ישראלים שעברו את מלחמת 67´ ושמספרים על דברים מאד לא טובים שהם עברו. הכתבה מתחילה בציטוט של חייל לשעבר שמספר איך מפקד האוגדה (אני חושבת שזה היה מפקד אוגדה) מורה להרוג כמה שיותר "מהם". הסרט נקרא Censored Voices. לא שמתי לב אליו בתקשורת הישראלית אז כנראה שהוא קודם כל לייצוא.

עוד היו שם על ההפצצות נגד המדינה האסלאמית; על מה שקורה בתימן אחרי ההשתלטות בידי ה"הוטים", קבוצה המקורבת לאירן; על ההפגנות במצרים, 18 מתים; על סעודיה בעקבות מות המלך.

עברתי ל-CNN, לגרסה הכתובה שלו, שם מפשטים עבור הקוראים עד כמה שניתן. בכותרת, במקום סתם 'המזרח התיכון', כתוב What’s happening in the Middle East and why its Important?. לא היתה שום כתבה ספציפית על ביבי, על הנאום שלו ועל תחושות כלשהן לגבי בואו לארה"ב. כן היתה מפה של המזה"ת עם טיפ טיפה כיתוב באזורים שונים של המפה, כדי לא להעמיס עליך אם כבר הסכמת לקרוא משהו. באזור שלנו ישנה בועה קטנה וכתוב שביבי יגיע לארה"ב אך לא ייפגש עם הנשיא. זהו.

אני לגמרי בסדר עם זה שלא כל מה שכתוב בעיתון אמת. זה טבעי, כשצריך למלא עיתון שלם יום יום. אני לא מצפה לאמת מוחלטת. ישנם הרבה פרטים מהסוג של "אופס, לא שמתי לב… הייתי בטוח ש… בפעם האחרונה שבדקתי ראיתי ש…" וכו'. עיתונאים ועורכים הם רק בני אדם. אבל בידיעה כאילו ישנה התנגדות מובהקת לבואו של ביבי בארה"ב יש חוסר תום לב. אין גל כזה, וכל מי שהקשיב לראש ממשלתינו יודע שהעניין של אירן ותוכנית הגרעין שלו מדאיג אותו כבר ממזמן, ושהוא מדבר ומתריע עליו מתי שהוא רק יכול, בלי קשר לבחירות.

איך בדיוק זה יעזור לעורכי "ידיעות" שהאמריקאים יחתמו עם אירן חוזה שלא מגביל אותם מבחינת היכולת לפתח פצצות? מה הרעיון פה? איזו מן איוולת זו?

לתרגם את ג'יין אוסטין

קניתי את התרגום של עירית לינור ל'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטין, מתוך מחשבה שאני אקריא את הספר האהוב הזה לס', כדי שישכיל קצת בכיוונים הרצויים לי (אני בהתמודדות מול שטף הספרים שבעלי לשעבר מביא לו).

התרגום מצויין ואני רוצה להגיד תודה עצומה לעירית לינור על זה שהיא מאפשרת לי לפנטז שגם אני יכולה לתרגם את ג'יין אוסטין. כי באמת, צריך לראות את זה נעשה כדי לפנטז שגם את יכולה. זה שולח אותי לכל מיני מקומות בראש שבכלל לא הייתי מגיעה אליהם לולי התרגום הזה. כמובן שיש לי דעות על איך צריך לעשות את זה, וזה תוך כדי כך שאני לגמרי מודעת לכך שזה יהיה קצת כמו להתכסות בשמיכה לא מספיק גדולה, שאם אני אצליח במשהו שלינור לא הצליחה אני בוודאי אכשל בסעיפים אחרים.

אם אני מנסה להגדיר את המקום שאליו הייתי רוצה להזיז את השמיכה הדמיונית הזו אז הייתי רוצה לכסות את תחושת המשחק החברתי השובב שמבעבע כל הזמן בטקסט המקורי. ישנה נטיה, אני חושבת, להתייחס למסגרת החברתית בתוכה פועלות הדמויות של אוסטין כאל מסגרת מאד שמרנית, במושגים של היום. אבל המסגרת החברתית המגבילה היא גם זו שמאפשרת לדמויות לשחק, כי הרי אין משחק ללא חוקים ומערכת חוקים מאד מוגדרים טובה במיוחד כמסגרת למשחק.

הקלילות של הסיפור המקורי נובעת מתוך המודעות של המספר ושל הדמויות  לחוקים ולכללים השונים. אפילו המשפט הראשון של הספר, המפורסם כל כך, שמאד הזדהיתי עם לינור על הקשיים בהם היא נתקלה כשהיא באה לתרגם אותו – שהמודעות שלה לקשיים אלו עוררו אצלי כבוד אליה כמתרגמת והיוותה את ההמלצה הכי חמה מבחינתי לקרוא את התרגום הזה – אפילו המשפט הראשון הזה הוא פועל יוצא של המודעות של הדמויות, כשהמספר משמש כאן כשופר שלהן כקבוצה, לחוקים ולכללים במסגרתם הן חיות.

המקור:

“It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife.”

"כשקראתי [את המשפט הזה] לראשונה, באנגלית," לינור כותבת, "ידעתי שאוהב את כל מה שיבוא אחריו. במילים ספורות אוסטין מרמזת שלדעת הציבור (אך לא בהכרח לדעתה) הדבר היחיד שחסר לרווק מבוסס הוא אשה, ומבטאת לעג דק כלפי חברה שבה גם הדעה המקובלת וגם המחסור ברעיה הם לא עניין אישי, אלא אמת כללית וכוח טבע שאין להרהר אחריהם, ומוחה קלות על כך שגברים עשירים, כמו כלותיהם, נחשבים לסחורה. במשפט אחד מוחץ היא קובעת נימה אירונית קלה כלפי נורמות הנישואים של תקופתה…"

הנה התרגום של לינור למשפט בן האלמוות הזה פלוס שניים אחריו: "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול, מן הסתם חש מחסור ברעיה. גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן."

אלגנטי ועם הרבה כבוד למקור. במיוחד אני אוהבת את 'רכושה החוקי', כי ההנגדה בין אדם לרכוש מצחיקה. אבל אני לוקחת את עניין המחאה החברתית פחות ברצינות מלינור. להלן נסיון התרגום שלי לאותם משפטי פתיחה:

"זוהי אמת, שכולם מודעים לה כמובן, שאם אתה רווק בעל אמצעים שבא להתיישב אצלינו בשכונה, בוודאי אתה עושה זאת מתוך מחשבה להתחתן. גם אם מעט מאד ידוע על מה שאתה מרגיש וחושב זה מה שחושבות עליך המשפחות בסביבה כאן. למעשה אנשים כבר מראש בטוחים שאתה עומד להתחתן עם אחת מהבנות, אם לא זו אז אחרת."  

פחות אלגנטי משל לינור – השורש ח.ש.ב מופיע שלוש פעמים, שזה יותר מידי, וישנה חזרתיות שיש שימצאו אותה מיותרת, אבל הרווחתי, אני חושבת, במחלקת הנגישות. "אם אתה רווק…" מדבר אל הקורא יותר ישירות מאשר כשהרווק נשאר בגוף שלישי. כמובן שבמקור המספר לא מדבר ישירות אל הקורא והייתי צריכה לבדוק איך להמשיך במהלך הספר את הפניה הישירה הזו, איך לשלב אותה עם התפישה שלי של המהות של מה שאוסטין נותנת כאן. כל כך תודה על הרעיון!!

טרנר – תמונות מהממות וסרט גרוע

עשיתי את הלא יאמן והלכתי לסרט. לבד. ביום שישי בצהריים. שילוב מנצח של כוכבים או משהו כזה. על כל פנים הלכתי, כלומר נסעתי באוטובוס לקולנוע לב בסנטר. היה גשם גשם גשם אבל כל האנשים מאיזור גוש דן שרצו לצאת בכל מחיר היו שם. ישבו על המדרכות מתחת לסככות גשם מיוחדות ואכלו את הסלט שלהם בחריצות. קראו עיתון בזהירות, כדי שהוא לא יתרטב. מעורר הערצה.

בסנטר עצמו היה ממש נעים, כולל מאכלים מכל מיני סוגים. שכחתי שמוכרים אוכל מוכן ביום שישי. טעמתי כּנָפֶה, מה שלא טעמתי בחיים. ממתק ערבי כתום ממולא גבינה. כשהייתי בצבא הייתי מאוהבת במישהו שאהב כנפה. אז סוף סוף טעמתי. בסוף קניתי לי דים-סם מדהימים, ב-5 ₪ האחד. אבל העיקר היה הסרט. רציתי לראות את 'טרנר'.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלי בטייט גלרי בלונדון, ואיך התפעמתי מהציורים שלו. רציתי לראות מה שזה לא יהיה שיחליטו להראות לי, בשם טוהר כוונותיו של הצייר הזה, כפי שהוא מתבטא בתמונות שהוא צייר.

לא ללכת. סרט גרוע. האנגלים טובים בשחזורים הסטוריים אז השחזור ההסטורי באמת נפלא, אבל התסריט לא עובד. זה נורא מוזר לי שהשקיעו את כל מה שהשקיעו בהפקה הזו על בסיס תסריט שפשוט לא עובד. אנחנו כבר אחרי מאה שנים של קולנוע שבהם נוכחו שוב ושוב שהסרט עובד כשמספרים דרכו סיפור טוב ולא עובד כשלא. זה לא כאילו המציאו את העניין הזה הרגע.

זה שהדברים שקורים בסרט קרו כפי הנראה גם בחייו של הצייר הבאמת יחיד ומיוחד הזה – זה לא מספיק. לא עיבדו אותם לסיפור, יש כאן רק רשימה כרונולוגית של דברים.

ישנה מערכת היחסים המיוחדת בין טרנר ואבא שלו, שמאד אהבו אחד את השני. האבא מת, לדאבון כולנו, בערך בשליש הדרך. שני שלישים מהסרט קורים אחרי שהוא הולך לעולמו.

לטרנר היו בפועל שתי נשים. לפי הסרט הוא לא אהב את הראשונה, שהיתה מן סוג של קרובת משפחה (?) משרתת (??) מאד מלוכלכת (!?) ובנוסף גם מפתחת מחלת עור שהולכת ומחמירה כל הזמן (נורא!). אם ישאר לי משהו מהסרט בטוח זו מחלת העור הזו, שכפי שהסברתי שמרה על עקביות והתפתחות. אני רוצה לשאול את המפיקים הנכבדים: לא היה ברור לכם כשקראתם את התסריט הגאוני שמחלת העור הזו תשלט על כל חלקה טובה?

גם לא דיברו על המחלה הזו, לא הזכירו אותה במילה. כל מה שנותר לי לעשות זה לערוך אם הדמות המסכנה שיחות דמיוניות בנוסח: "חמודה, יש לי משחה מצויינת שאני בטוחה שתעזור," "את חייבת ללכת לרופא עור בהקדם," וכדומה.

כשתסריט כתוב נכון הקהל לא סובל אלא מתוך הזדהות עם דמות. אופס, פתאום עלה בדעתי: רצו שאני אזדהה עם סבלה של האשה הזנוחה והמלוכלכת של טרנר? איך בדיוק אני אמורה להזדהות? מה בה יגרום לי להזדהות? היא היתה דו-מימדית לחלוטין. גם אשתו המועדפת של טרנר היתה דו-מימדית. האמת, גם טרנר עצמו. זה שהיו לו שתי נשים ממש לא הוסיף לו מימד. לא היה שום דבר בסרט שהצביע על המבנה הרגשי שהוביל אדם לצייר את התמונות הנפלאות ההן בטייט. ממש לא. וחבל.