אבא בוגדני ורשע

ביליתי את היום בקריאת עיתוני סוף השבוע. קראתי את "ידיעות אחרונות" מקצה אל קצה. רק לא מזמן קבעתי לעצמי עיקרון לא לקנות את העיתון הזה כי הוא נלחם בזכות הקיום של "ישראל היום", אבל בשביל מה יש עקרונות אם לא כדי לזנוח אותם מטעמי נוחות. מכל מקום קניתי את העיתון וקראתי. נשאר לי טעם טוב רק מהטור של דנה ספקטור, שנקרא הפעם "אפס בהתלהבות". היא הקדישה את כל העמוד כמעט לעקוב אחרי רומן שלא יצא אל הפועל של מכר צעיר שלה. היא חלמה בשבילו על רומנטיקה, רצתה מאד לעזור לו לתכנן את הדייט הראשון, התלהבה אינסוף…

אני מאד אוהבת התלהבויות, מאד אוהבת רומנטיקה. זה כל כך כיף לפנטז על זה ולגמרי הזדהיתי עם צורת ההתנהגות היָכנָאית-פּוּשִֵׁרִית שהיא מייחסת לעצמה. "תיקח אותה לבית קפה בנווה צדק," היא אומרת לו. "אתה חייב זכוכיות גדולות שרואים דרכן את הגשם. תעשה את זה צרפתי כזה, תזמין לה יין חם…" איזו חמודה! בעצמי לא הייתי מעיזה לדחוף כל כך. אני לא כזו. אז בנוסף היא מן גיבורה שמעיזה ללכת עם רגשותיה עד הסוף בשם האהבה, גם אם זו לא האהבה שלה בדיוק. מושא הזדהות.

הטרגדיה האורבנית המקסימה שהיא מתארת סובבת סביב זה שאין לבחור שלנו כסף להזמין את בחירת ליבו למקום עם זכוכיות גדולות או קטנות או בכלל. במקום זה הוא מזמין אותה, בלית ברירה, לדירה שלו, דירה עם שותפים. מאד לא רומנטי. בחירת ליבו, שהיפה הוא שגם איתה ספקטור מזדהה לחלוטין, הופכת באחת מנשית וענוגה ל- gold digger  ('גולדיגר' בעברית – מילה חדשה). לא מתייחסים אליה בצורה רומנטית אז היא עושה את הסוויץ' ומפסיקה להיות רומנטית בעצמה. טראגי ומייאש. הרומן שספקטור היתה כל כך אופטימית לגביו קורס לפני שהוא מתחיל, והכי מעורר הזדהות אצלי כמובן זה הצורך שלה באופטימיות ובסוף טוב.

רק עם המסקנה שלה לא הסכמתי. היא מצליחה לשרבב את ראש ממשלתינו כאשם בעניין הזה. זה קורה לי גם עם חברות, שהן מייחסות לראש הממשלה אומניפוטנציה לא ברורה. אדם אחד, גם אם הוא ראש ממשלה, לא יכול להיות אחראי למצב הכלכלה של מדינה שלמה. כלכלה של מדינה בנויה מהרבה מאד אלמנטים, שלא לדבר על קישור למצב הכלכלה העולמית. אבל כשאני כותבת דברים כאלו צורחים עלי שאני נאיבית ולא מבינה כלום.

קראתי גם את 'הארץ' היום (הייתי ממש שלווה והיה לי זמן) וב'הארץ' אני הכי אוהבת את עמוד אחד לפני האחרון של המוסף. מראיינים שם בשדה התעופה אדם אחד שזה עתה הגיע ואחד שעכשיו עוזב. זה תמיד מעניין ואופטימי ואני הרי בתקופה שאני חייבת כמויות גדולות של אופטימיות ישר לווריד.

הם עלו על משהו נכון, ב'הארץ', שדה התעופה הוא תמיד נקודה מעניינת בסיפורו של אדם, נקודה שדרכה מתנקזת משמעות חייו בשלב הנוכחי שלו. הי, ביבי! אבא טוב ומנחם של כולנו, אבא בוגדני ורשע: עשה שיהיה לי כסף לנסוע לאנשהו…

טיילור סוויפט – בחורה 'קלאסה'

אני לא מגיעה לכתוב בכלל בזמן האחרון. החיים שלי כאילו מתפזרים לכל הכיוונים בו זמנית, קצת כמו הקוסמוס שמבטיחים לנו שהוא מתרחב כל הזמן. מי יודע אם הוא יצליח לשמור על מכנה משותף קוהרנטי. כלומר, הקוסמוס והקוהרנטיות שלו לא עד כדי כך מדאיגים אותי…

הרבה שנים אני מטפחת בעצמי את היכולת להיות בן אדם מאמין. אני לא מדברת על שמירת מצוות אלא על אמונה בחיים, בזה שאם את עושה מה שנכון לעצמך ולסביבתך העניינים מסתדרים בסופו של דבר בצורה משביעת רצון. אמונה ש"יהיה בסדר", אמונה ש"יהיה טוב". אני מאמינה שצריכים להיות אופטימיים, שאין בעצם שום דרך אחרת מאשר להיות אופטימיים. אז אני אופטימית.

הדימוי הכי מתאים כאן לקוח מסרטי אנימציה ישנים, כשפלוטו או גיבור מצוייר אחר רץ במהירות מדהימה קדימה וממשיך לרוץ גם כשהוא מעל תהום שנפערה מתחתיו. הוא באוויר מעל התהום והוא לא נופל כי הוא מאמין. על כזאת אמונה אני מדברת. גם אם נדמה שתהום נפערת מתחתי אני אדם מאמין.

אבל אולי אני לא מאמינה מספיק. כי עכשיו אני מרגישה צורך לנוח. אני מחפשת כאן כורסא במקום המעופף שבו אני נמצאת. אולי זה קשור לחורף שאני רוצה קצת לנוח? האם מותר לנוח כשהמשימה שלקחת על עצמך היא אמונה? יש כזה דבר לנוח מלהאמין?

את התשובות אני מוצאת בסרטים ושירים אמריקאיים. אי אפשר לקחת את זה מהם, מהאמריקאים, יש להם את זה. כשרוצים אופטימיות הם אלו שמספקים את הסחורה. קניתי את "1989" של טיילור סוויפט. 1989 היא שנת הלידה של הילדה הזו, שכבר מכרה 30 מיליון דיסקים (יכול להיות שעכשיו כבר 40). אני מעריצה שלה. המעריצים שלה קוראים לעצמם 'סוויפטיז' אז אני לגמרי 'סוויפטי'.

קודם כל חובה להציץ בווידאו המדהים לשיר שלה 'מקום פנוי': https://www.youtube.com/watch?v=e-ORhEE9VVg. שנית אני רוצה להסביר את הרקע. יש עכשיו איזה סוג של דיון פנים אמריקאי על איך זמרות אמורות להתנהג.

באופן אישי אני לא צופה בכמה מהזמרות האמריקאיות הצעירות על סעיף זה שהן חובבות פורנו. זה מבלבל אותי להקשיב לזמרת תוך כדי שהיא חושפת חלקי גוף די אינטימיים ועושה תנועות שאמורות להיות מגרות. אפילו מריה קרי עם הקול המדהים שלה רואה לנכון לחשוף חלקי גוף מיותרים. אומרים שהיפנים נבהלו באיזו הופעה שלה. בקליפ האחרון של ביונסה היא גילמה זונה כשבן זוגה בחיים ובסרט מגלם את הסרסור. נפלא.

בהקשר הזה גם האמריקאים מקבלים את חשיפת הישבן ולא רק הישבן של קים קרדשיאן.  http://www.eonline.com/photos/14277/kim-kardashian-s-hottest-covers/434546. הקרדשיאן מספקת פורנו חביב שמזכיר להם את הפורנו של שנות ה-50. בחלק מהתמונות היא ממש מחייכת. מנקודת המבט שלנו זה סתם מיותר אבל במעצמת התוכן האופטימי: שיהיה לכוכבת ריאליטי מפורסמת מותר להיחשף ככה זו מן השלמת מעגל מהמקום התמים-אופטימי-יפה אבל במובהק-לא-מיני בו הם היו לפני 60-70 שנה.

כשתמונות העירום התמימות של מרלין מונרו הופיעו ואיימו להרוס את הקריירה שלה ב-1953 היא נאלצה להמציא סיפור כאילו לא היה לה כסף לשכר דירה (למעשה עמדו לעקל לה את האוטו אבל היא היתה פיקחית מספיק להבין שרב האמריקאים לא ידעו כמה מכונית היא הכרח בלוס אנג'לס, ותרגמה את זה לשכר דירה), כאילו היא נזקקה ל-50 הדולר שהציעו לה עבור התמונות כדי לשרוד. היא, מכל מקום, היתה צריכה לספק הסבר.

קים קרדשיאן לא באמת נדרשת לספק שום הסבר. ממשיכים לצלם אותה באובססיביות. אני יכולה להגיד שמבחינתי הרבה יותר נעים לי להסתכל על תמונות העירום שלה מאשר על ווידאו של זמרת שמנסה להיות מינית בעזרת חיקוי תנועות או קודים אחרים מתחום הפורנו הקשה. זה לא מיני, זה וולגרי וגס. עם טיילור סוויפט אין לי את כל הבעיות האלו.

כהערת שוליים אני רוצה רק להוסיף שליידי גאגא לא נכללת בביקורת שלי כאן. ליידי גאגא לא מכוונת לעולם הפורנו המנוכר, היא מנסה להחצין את המוזרות שלה כדי לעזור למעריצים שמרגישים בעצמם מוזרים. אני מאד מעריכה את מאמציה אלו. תודה גאגא, תודה טיילור.

הטור של גאי בכור, ועוד

אני בדרך כלל לא פוליטית אבל אני מרגישה צורך להביע תמיכה בתיקון שיזמה ח"כ איילת שקד ל'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ושאושר ע"י ועדת השרים לחקיקה ב-26.10. לפי התיקון יוגבל כוחו של בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת, וזה בעקבות הפסילה של בג"צ את התיקון לחוק המסתננים שעבר בכנסת.

זווית הראיה שלי על מי אמור להיות הריבון במדינה, הכנסת או בג"ץ, מושפעת ממה שקורה באירופה בעיקר. אני רוצה להראות לכם כאן שני קטעי ווידאו שמראים כניסה המונית של מהגרים לא חוקיים לאירופה. זה קורה במקום שנקרא מלילה, שהיא מובלעת ספרדית קטנטנה במרוקו. מכל רחבי אפריקה באים לשם, קופצים מעל הגדר והופכים להיות באחת פליטים אירופאיים. הנה:

https://www.youtube.com/watch?v=OC7Z3wrjyOE&feature=player_embedd והנה:

https://www.youtube.com/watch?v=9gWHBv9L87o&feature=player_embedded

אותו הדבר קורה כמובן בהרבה מקומות אחרים, גם בגבול מקסיקו ארצות הברית (שם ישנה התפתחות מעניינת בזמן האחרון, המקסיקנים שולחים את הילדים שלהם לחצות את הגבול ללא ליווי!).

אני מאד רוצה לחיות במדינה דמוקרטית ונראה לי שבג"ץ הוא הגוף הנכון להיות האחראי על הדבר הזה. מצד שני כדי לחיות במדינה דמוקרטית צריך שתהיה מדינה ולשם כך צריך להחליט על גבולות ברורים ולעמוד עליהם. מכל הכיוונים. לכן אני חושבת שעדיף לתת לאינטרס הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בהחלטות הכנסת להיות הריבון העליון. אני, בקיצור, שמחה שהתיקון הזה לחוק עובר.

עוד דבר נפלא לא פחות שקרה בכנסת בסוף אוקטובר הוא, ואני מצטטת מאתר וואלה, "ועדת החוקה בכנסת אישרה לקריאה שנייה ושלישית את החלת חוק חופש המידע על מוסדות אקדמיים שמתוקצבים על ידי המדינה. ח"כ רוזנטל: 'סופסוף נבין איך יש גירעון באוניברסיטאות'." אני מצטרפת לדעתו של ח"כ רוזנטל (חייבת לברר מיהו). אני גרה בחצר האחורית של אוניברסיטת תל-אביב כבר שנים ומזדעזעת ממנטאליות פשיטת היד שלה.

כתבתי כבר (פוסט מה- 2.7.14) שהם הפכו חלק מן ה'דיונון', חנות הספרים האוניברסיטאית, שהיתה פעם החנות הגדולה והעשירה מצפון לירקון ושכרגע מכילה ספרים בנפח של בערך 20% ממה שהיה פעם – לפאב. לדעתי אין מצב שהנהלת אוניברסיטה תהיה רשאית לעשות החלטה כזו, שיותר משתלם לה למכור בירה ונקניקיות מאשר ספרים. אוניברסיטה היא גוף מסובסד במטרה המוצהרת להעמיק חקר ולמכור ידע, שזה כולל גם ידע בספרים. אין לה מנדט להחליט למכור דברים אחרים במקום, כמו שאין לה מנדט להפוך את אולמות ההרצאות לאולמות ריקודים כי 'ריקודים מוכר יותר טוב'…

חוץ מזה ישנו היריד שתופש את כל הרחבה המרכזית של האוניברסיטה כל יום רביעי. ירידים ושווקים יש הרבה בעיר, אני לא בטוחה שחייבים גם באוניברסיטה. את היריד לפחות מסלקים ולא רואים עד שבוע אחרי – את הדגלים שהם תקעו לכל אורך העליה היפה לשעבר בכניסה הם לא מסלקים. הדגלים הם של המדינות מהן באים חברי חבר הנאמנים של האוניברסיטה והמטרה הנאצלת מאחורי תקיעתם של אלו בכניסה היא להחניף לאותם אנשים כדי שהם יתרמו (מה שלפי השמועות לא עובד בכלל). חוץ מזה, אחרי שכבר עברת את כל הדגלים והגעת לדשא הגדול והרחבה המרכזית עומד שלט פרסומת דיגיטלי חדש. בשביל פרסומות, אלא מה.

אני רואה את כל הדברים האלו רק מבחוץ ולמרות תחנונים שהתחננתי לכל הכיוונים אף עיתון לא רצה לחקור מה קורה עם ניהול הכספים של האוניברסיטה יותר לעומק. אני בטוחה שהיכנשהו מסתתרת אצלינו 'עיתונות חוקרת' אבל לא הצלחתי לאתר אותה. אז איזה יופי שהשינוי בא מכיוון הכנסת דווקא, ושעכשיו יחייבו את האוניברסיטאות, ובעיקר את האוניברסיטה חסרת הכיוון הזו לדווח מה היא עושה עם הכסף. הידד!

(קטעי הווידאו למעלה הם מתוך האתר של ד"ר גאי בכור, http://www.gplanet.co.il/default.asp

אתר סופר דופר מומלץ שגיליתי רק בזמן האחרון).