סוף שבוע קצת איטי

ביליתי את סוף השבוע באבל על משהו לא לגמרי ברור. כלומר, כן ברור לי על מה התאבלתי אבל לא בטוח שזה רלוונטי כאן. מכל מקום הייתי במצב רוח שבו לא ניתן לקרוא ספר אינפורמטיבי חשוב ונאלצתי להסתפק בחומרי קריאה חלופיים. חברה שלי ואני הלכנו על הטיילת בתל-אביב לפני כמה ימים ונתקלנו בארון ספרים עם ספרים להחלפה, לכל מי שמתחשק לקחת ולהחליף. לקחתי שם רומן באנגלית על תולדות ההתיישבות היהודית בארץ, דרך קורות משפחה אחת. על הכריכה ניצבות דמויות גאות, אחת מהן נושאת רובה… כמובן שלא היגעתי לזה, הספר הזה יחכה לסוף שבוע הרבה יותר לוחמני.

סיימתי רומן קריא מאד שנקרא Mr. Penumbra’s 24-hour bookstore של Robin Sloan. מצאתי אותו ב'צומת ספרים' ולקחתי, כי היה ברור שהספר עוסק באובססיה לספרים. ס' כל הזמן שאל אותי על מה זה, ו'מה קורה עכשיו?' אמרתי לו 'לא כל כך קורה משהו', אבל היה נעים לקרוא. אחר כך עברתי לסדרת ספרים שאני מאד מאד ממליצה עליה, ספרי תקשור של ברברה מרסיניאק. תקשור, למי שלא יודע, זה כשמדיום מקבל מידע מעולמות אחרים ומעביר לנו אותו לשפה מובנת.

תודה, תודה, תודה לברברה מרסיניאק. קראתי מההתחלה עד הסוף את "אדמה – צופנים פליאדיאניים לספריה החיה" (הוצאת מרקם, 2000). הראשון בסדרה הזו הוא "מבשרי השחר – מסרים מהפליאדות" (גם כן של מרסיניאק, הוצאת מרקם, 1996). המסר כאן הוא שאנחנו ברואים של יצורים שחיים על קבוצת כוכבים שנקראת 'פליאדות'. הם בראו אותנו, אני חושבת שלשם שעשוע. אנחנו היינו מעין משחק כזה בשבילם, ועכשיו הם חוזרים כדי לעזור לנו להתפתח, כי הם הגיעו למסקנה שהם לא יוכלו להתפתח אם הם לא ישתפו אותנו בחופש שיש להם.

זה מאד אופטימי – כשאני במצב רוח כמו שהייתי בו אתמול אני צריכה משהו סופר אופטימי – וזה גם משהו שאפשר לקרוא הרבה פעמים. הראש מסרב להאמין למה שכתוב שם, אז חלק למעשה נמחק מיד עם הקריאה ואין בעיה לבוא עוד פעם ולהתפלא שוב שזה מה שכתוב.

חוץ מלחזור ולקרוא ספרי תקשור שכבר קראתי אני עושה משהו מוזר קצת שאני קוראת לו 'מדיטציית קטלוג איקאה'. שוכבים במקום נוח ומוגן (רצוי עם טלפונים מנותקים. תמיד רצוי, כשאפשר, לנתק את הטלפונים) פותחים קטלוג 'איקאה' ובוהים. זהו. זה מאד מומלץ. אפשר לעשות את זה גם עם אטלס. אני לא יודעת, אני אוהבת אטלסים.

אין לפתוח ג'ורנל שיגרום לך להשוות את עצמך עם בנות אחרות. במיוחד לא את 'ליידי גלובס'. זה מדכא ממש.

אם הקטע של התקשור לא ממש מרתיע אתכן/אתכם אז אני גם מאד ממליצה על בחור בשם Tom Lescher ביו-טיוב (לא מצליחה להעלות את הכתובת). הוא קורא לקטעי הפטפוט-הרהור שלו Astrology for the Soul. מאד מרגיע וגם מאד רציני (שוקלת להתאהב בו אבל הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב להיות עם עצמו לבד).

או שאפשר להסתכל על Nigella Lawson מכינה משהו עם שוקולד. מהמראה שלה ומאיך שהיא מדברת ברור לכל שגם נשמתה טובלת בשוקולד שהיא מכינה. כיף!

אספרגר, מישהו?

 

למחרת הטיול הייתי חייבת לבדוק מה קורה בחנות הספרים הקרובה אל מקום מגוריי. כזאת אני, חוויות בטבע זה טוב ויפה אבל עולם החוויה האמיתי האוטנטי שלי הוא הרבה פעמים בתוך כריכה של ספר. אז נכנסתי לחנות. אני הרבה בודקת לפני שאני קונה, ובזמן האחרון אני הרבה בודקת את 'פרויקט רוזי' (כתב גרהם סימסיון, מאנגלית: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית, 2013). אני בודקת את הספר כמובן בעיקר באנגלית.

בעיקרון אין לי זכות לכתוב ביקורת על ספר שלא ממש קראתי, אבל זה הבלוג שלי אז אני מרשה לעצמי לפתוח כאן ג'אנר חדש של ביקורת על ספרים שמשהו בי מתנגד לקריאה בהם. במקרה של 'פרויקט רוזי' אני מרגישה התנגדות עזה ואני אנסה לנסח אותה כאן. הגיבור של הסיפור, הבחור שמחזר אחרי אותה רוזי, מוגדר כחולה אספרגר. אני מביאה כאן את ההגדרה של וויקיפדיה לתסמונת הזו:

   "אחת מהלקויות ההתפתחותיות המכונות 'תסמונות הקשת האוטיסטית'… עיקר הלקות היא בתקשורת לא מילולית עם הסביבה המתבטא בקושי בהבנת סיטואציות חברותיות, הבנת הבעות פנים, ביצירת מערכות יחסים אינטימיות וכיוצא בזה. בהשוואה לבעלי תסמונות אחרות מהקשת האוטיסטית, לאספרגרים יש פחות כפייתיות/חזרתיות, פחות הפרעות במשחק דמיוני ופחות הפרעות בשפה מדוברת. כמו כן, בעלי תסמונת אספרגר הם לרוב בעלי אינטליגנציה תקינה ואף למעלה מכך, יכולת טובה של הבנת הנקרא ולימוד שפות, ובעלי יכולת זיכרון טובה במיוחד."

זהו. אז יש לנו קבוצה ענקית של אנשים, ובואו נהיה מדויקים: יש לנו כאן קבוצה ענקית של גברים בעיקר, שהקשיים החברתיים המסויימים שלהם מוגדרים כתסמונת. מ', בעלי לשעבר, מקטלג את עצמו כבעל תסמונת אספרגר וטוען שגם לבנינו יש את אותו הדבר.

אני מאד לא אוהבת תיוגים של סוגי קושי מסויימים כ'תסמונת' או חולי. זה מאד שייך לתרבות האבחונים שפושה אצלינו בעשר או יותר השנים האחרונות. אני לא חושבת שזה עוזר לבעל התסמונת שהוא מופרד מכלל האוכלוסיה על ידי ההגדרה של מצבו בצורה הזו. אני לא חושבת שזה עוזר לו 'לעבוד' ולשפר את מצבו. מבחינתי לכולנו יש בעיות ועניינים וכולנו בתהליכי שיפור. מ' בכלל מגדיל ואומר שכל הגברים נמצאים היכנשהו על הקשת האוטיסטית, וזו בדיוק הבעיה שלי עם 'פרויקט רוזי', חוסר הרומנטיות שבהגדרת צורת התקשורת הגברית כ'תסמונת'.

אני חייבת להאמין שלגברים, כמו לנשים, יש נשמה יתרה. קצת קשה לי לשתף כאן את הקורא בחוויותי מאצילות הרוח של שותפי לדרך אתמול, וגם הגברים וגם הנשים בטיול הפגינו נשמה ואצילות נפש. אולי זה קשור לנטיה אספרגרית משהו משלי: אני חושבת שנכון לפעמים להראות איפוק רגשי. אבל הצד השני של איפוק רגשי ומופנמות חברתית מתבטא ביכולת ביצוע טובה יותר, לא? אתמול אלו היו גברים בעיקר שחזרו אחורה כשהמדריך עצר סוף סוף, והתברר שחסרה לנו חבורה שלמה של נשים קצת מבוגרות. כמו שסיפרתי כבר זה היה גבר צעיר ששיקר לי בחינניות בנסיון לעודד אותי, כשהוא אמר שגם לו קשה עם ההליכה הארוכה הזו.

חשבתי שמה שנחמד בתקשורת או חוסר התקשורת הגברית זה בדיוק זה שהיא שונה משל הנשית. אני נורא אוהבת ונורא חושבת לנכונה את כל הסדרה הזו של "גברים ממאדים נשים מנגה " של ג'ון גריי (מאנגלית: שושנה ינקוביץ', 'אור-עם', 1994). צורות התקשורת של גברים ונשים שונות זו מזו וזה בסדר, כך צריך להיות. זה שגברים בכללי פחות יודעים לקרוא סימנים זה כי הם ממוקדים יותר בדברים אחרים, וטוב שכך.

אני לא אומרת שזה לא משגע לפעמים, אבל התגרשתי לא בגלל זה שהוא לא יודע לקרוא סימנים אלא בגלל שלא היה איכפת לו לקרוא את הסימנים.

(סליחה. גם הטור הזה נכתב בהשפעת ירח מלא…)

חוויות ירח מלא

אתמול בלילה הייתי בטיול לאור ירח במדבר יהודה, טיול שהזכיר במשהו את התעיות האינסופיות של בני ישראל במדבר בזמנו. אצלינו האיחור בזמן ההגעה המשוער היה רק שלוש שעות ולא ארבעים שנה אבל היתה, אני מעריכה, אותה התחושה של 'אין לנו מושג איפה אנחנו וגם למורה הדרך שלנו אין', ובדומה למשה גם המדריך שלנו נקט בתכסיסים שונים להעלאת המורל והאמון בהנהגתו.

המטרה המוצהרת של הטיול היתה לראות את מנזר מָרסַבָּא לאור הירח והמוטיבציה האישית שלי לראות את המנזר הזה היא כי שם זה היה שמורטון סמית', אחד ממבקרי התנ"ך הנערצים עלי, מצא תעודה המעידה על כך שישו הנוצרי עסק בתחילת דרכו בטכסי חניכה. לא ניכנס לזה כאן, התשוקה שלי לפירושים לתנ"ך ולפרשני תנ"ך במיוחד עשויה להתקבל כחוֹלנית משהו. גם חשבתי שלטייל במדבר יהודה לאור ירח בוודאי תהיה חוויה מרגשת ויוצאת דופן.

אז באמת היה אחלה מהבחינה הזו שהמדבר היה מואר, ושראו את הכוכבים שלא ניתן לראות בתל-אביב. וגם התגבשנו מאד כקבוצה. לא מצאנו את מנזר מרסבא, אבל פיתחנו חוש הומור קבוצתי. למשל לגבי המיקום של המנזר. מתוך נסיון לתמוך רגשית במדריך שלנו מישהו טען שהזיזו אותו ושבגלל זה המדריך לא מוצא אותו. מישהי אחרת, מאד חביבה וצחקנית, אמרה שהמנזר מוצב כרגע ליד האוטובוס.

אותנו זה הצחיק!

לא משנה.

בכל מקרה אני רואה עכשיו שאני אצטרך לחזור לבקעת הורקניה כדי לראות את כל מה שלא הספקנו. מסתבר שהבקעה קרואה על שמו של יוחנון הורקנוס, מנהיג חשמונאי מסוף המאה הראשונה לפני הספירה. יוחנן הורקנוס לא קרא לעצמו מלך, זה רק החשמונאי שאחריו בשושלת, אלכסנדר ינאי, שכבר קרא לעצמו מלך.

עליה למבצר הורקניה

עליה למבצר הורקניה

אז יש משהו שנקרא מבצר הורקניה, שצריך ללכת לראות. כן הצלחנו לראות את הר מונטר, שממנו כפי הנראה היו משליכים את השעיר לעזאזל. טכס השלכת העז הזו נועד לכפר על עוונותיה של הקהילה המשליכה, מה שנשמע לא לגמרי הוגן.

השעיר לעזאזל - ציור של וויליאם האנט,  1854, מאסכולת הציור של הפרה-רפאליטים
"השעיר לעזאזל" – ציור של וויליאם האנט,
1854, מאסכולת הציור של הפרה-רפאליטים

אחרי שהגענו להר מונטר, שאם הבנתי נכון קוראים לו גם הר עזאזל – היו הרבה בדיחות על זה שאנחנו הולכים לעזאזל… – המדריך שלנו, בעצה אחת עם חבר יועצים, הפנה אותנו לשביל רחב שפנה מזרחה, לכיוון ים המלח. שמחנו על הכיוון, אבל השביל, התברר, לא היה שביל טיולים כלל אלא מסלול אימונים עבור השריון של צה"ל. האזור כולו הוא שטח אימונים ומטיילים שם רק עם אישור. עכשיו אני יודעת שאימון כזה כולל גם ירידה במדרונות של יותר מ-45 מעלות.

היה נורא תלול באמת. אחת מאיתנו, כשעוד מדרון תלול התגלה לפנינו, צלצלה למשטרה להודיע איפה אנחנו. הרגשנו שהמדריך לא מתפקד.

לא לקחתי בסופו של דבר טלפון של חברה שלי מהטיול שירדה איתי במדרונות יד ביד כדי שנשגיח אחת על השניה, פשוט כי היינו עייפות מידי לחשוב על זה. אבל אם אני אצליח ליצור איתה קשר או לפגוש מי מהאנשים בטיול הזה באקראי היכנשהו, בטוח שנתחבק ונתנשק ואפילו אולי יתלחלחו העיניים.

הצעירים במיוחד התנהגו למופת. שישה מהם לקחו על עצמם 'נוהל תמוך בקשיש' והלכו במאסף של הטור המתפרש שלנו כדי לוודא שכולנו מתקדמים איכשהו. אחד מהם, שקרן חמוד שכמותו, אמר לי שגם לו הטיול הזה קשה. אחר כך, כשמכוניות המשטרה הגיעו ולקחו אותי ואת שרה את כמה מאות המטרים האחרונים לאוטובוס ראיתי אותו רץ בקלילות כדי להשלים את הפער.

מוקדם בבקר, כשהתיישבתי בתחנת האוטובוס ברכבת צפון כדי לחכות לאוטובוס שייקח אותי הביתה הייתי בטוחה שהסתיימו הרפתקאותי ליום זה, אבל באופן לגמרי הזוי הופיע פתאום מישהו שפעם למד איתי ושטרח תמיד להתעלם ממני, גם בתקופת הלימודים המשותפים וגם אחריה. הוא התחיל לחזר אחרי מאד באינטנסיביות, סיפר על עצמו פרטים אינטימיים והציע שנחליף מספרי טלפון. אמרתי תודה לא, ותייקתי את זה תחת 'חוויות ירח מלא'.