כואב מידי להישאר

סיימתי לקרוא, בנשימה כמעט עצורה, ספר שנקרא 'תפוס ת'יהודי!' (כתב: טוביה טננבאום, תרגם, כנראה מגרמנית: רותם סלע, הוצאת 'סלע מאיר'). קודם כל אני מתפעלת מן ההוצאה לאור הזו, שזה הספר השני ברציפות שלהם שאני מרותקת אליו, הוצאה חדשה נדמה לי.

טוביה טננבאום הקים ומנהל יחד עם אשתו את 'התאטרון היהודי' בניו-יורק. הוא כותב טורים בכל מיני כתבי עת, כולל כתבי עת גרמנים. במקור הוא מהעולם החרדי בבני ברק, משם ברח אל העולם הגדול. הוצאה לאור גרמנית ביקשה ממנו לעשות סיור בארץ ולתת את נקודת המבט שלו וזה מה שהוא עשה, הוא זגזג על כל פני הארץ ודיבר עם אישים רבים ומגוונים. את הרבה מאד מהם הוא חיבק ואהב.

על הכריכה הוא נראה מחבק את ג'יבריל רג'וב, שלא ידע בשלב הזה שהוא יהודי. טננבאום משתמש בשלוש זהויות שונות ורג'וב כמו גם שאר הפלשתינאים שהוא פגש הכירו אותו כטוּבּי הגרמני. כולם עד האחרון שבהם מאד שמחו לפגוש גרמני. רבים מהם הביעו הזדהות עם מה שהגרמנים עשו ליהודים.

מן הצד השני של המתרס הוא פגש הרבה מאד ישראלים 'אוהבי ערבים'. הוא לא התרשם שהם במיוחד אוהבים את הערבים (גדעון לוי אמר לו במפורש שאין לו חברים פלשתינאים, שחבריו כולם ישראלים יהודים) ואומר שהמוטיבציה שלהם היא שנאה עצמית.

לגמרי האמנתי לו ולא הופתעתי מהקטע הזה. הקטע המעניין מבחינתי היה איך טננבאום עצמו מצליח לאהוב גם כשהוא רואה איך הצד השני מתחמן ומרמה. האהבה שלו לג'יבריל רג'וב אמיתית לגמרי, וזה בזמן שהוא מתאר איך רג'וב וחברים מארגנים הפגנה בבילעין ומתאר אותה במונחים של תיאטרון. בצד ההוא, רחוק מספיק מן הגז המדמיע, יושבים הפלשתינאים המבוגרים ומתפללים על מחצלות; יותר קרוב נמצאים השבאב וזורקים אבנים ואחר כך פצצות על החיילים. התיירים-קו-נטוי-פעילי-זכויות נמצאים במקום טוב כדי לספוג את הגז המדמיע.

כמו בתיאטרון הכל ידוע מראש וכל צד עושה בדיוק את מה שצפוי ממנו, כולל פעילי זכויות האדם, שמגיעים למסקנה המתבקשת שהישראלים ברוטאליים ואכזריים (בגלל הגז המדמיע בעקבות הפצצות).

מכיוון שטננבאום יודע לזהות תיאטרון הוא בוחר מיד להצטרף לחבורת השחקנים המועדפת, קרי המתפללים שיושבים מספיק רחוק מהגז המדמיע. חלק מה'מתפללים' מנסים לנסות לעודד אותו לחזור לקבוצה שהם חושבים שהוא שייך אליה, קרי פעילי זכויות האדם, אבל הוא עונה שתפילה חזקה בעיניו מכל מאבק מזויין.

אבל הוא לא תחמן, כי הוא באמת אוהב. הוא מלא ביקורת על הגרמנים, התומכים בכל פעילות שמטרתה לערער את המשטר בציון שהם יכולים לשים עליה את היד, אבל הוא מודה שהוא גם אוהב גרמנים. הוא מודע ל'תחמנות' הפלשתינאית: הוא מציין שבניגוד לישראלים, שאם אתה תופש אותם בשקר הם נעשים מתוחים, הפלשתינאים פשוט צוחקים. אבל הוא גם אוהב פלשתינאים.

האהבה שלו לישראלים מתבטאת בזה שהוא פחות ופחות יכול להאמין בפוזה הזו שלנו ש'הכל בסדר'. זה שובר את ליבו שאנחנו לא באמת בטוחים שנמשיך לחיות פה, שאנחנו נצמדים לחדשות כל שעה ושכל כך הרבה מאיתנו מאמינים שאין לנו זכות קיום. בסוף הוא פשוט בורח מפה כי זה כואב מידי. אַי!!!

הילד לא אסוף

אני מאד עייפה כרגע. ס' התחיל את שנת הלימודים ככה-ככה. המורה שלו אומרת שהוא לא חזר לשגרה הברוכה של להוציא את הספר או המחברת מהתיק כשמבקשים ממנו ולהעתיק מהלוח לפי דרישה. גם שנה שעברה הוא לא הצטיין בתחומים האלו אבל עכשיו, אחרי החופש, יש לנו ריגרסיה.

היא זימנה אותי לפגישה עם 'הצוות המקצועי'. האולקוס שלי מחסיר פעימה כשאני שומעת את צירוף המילים האלו 'הצוות המקצועי'. למי שלא מכיר: את או אתם מוזמנים לשבת מול שילוב מנצח של המנהלת, הפסיכולוגית, היועצת החינוכית והמורה. אתם מרגישים כמו עם נרדף ביום עצוב במיוחד. הרושם שלכם שהילד שלכם סתם חמוד עומד לעבור תיקון עומק.

מ', בעלי לשעבר, אמר שהוא יבוא איתי אבל אני חושבת שאולי עדיף שלא. ל-מ' יש תיאוריה, שהמטרה העיקרית של מערכת החינוך היא להפוך את בנינו למכור לריטלין. הכל מתקשר לו לריטלין. הוא אומר בפירוש שגם סתם מילה כלשהי שמתחילה באות ר' תתפרש אצלו לצורך העניין כ-ריטלין. עדיף אולי שהוא לא יבוא.

המטרה המוצהרת של הפגישה המתוכננת היא לקבוע שס' זכאי לשעות תרפיה בתנועה. המורה שלו, עינת, אומרת שהוא לא אסוף.

אני בכוונה מתחילה כאן פסקה חדשה כדי לתת מקום למילה האחרונה של הפסקה הקודמת. מבחינת מערכת החינוך הילד שלי לא אסוף. אני לא יודעת אם להקצין ולהגיד שאני חסרת אונים מול הרעיון שצריך לאסוף אותו איכשהו, או לנסות לקחת את כל הסיפור הזה לכיוונים חברתיים, משהו בסגנון 'אם היו פחות ילדים בכתה אף אחד לא היה חושב שהוא לא אסוף כי למורה היו יותר כוחות להתמודד'.

אחרי יום ההורים דיברתי בחוץ עם אמא אחרת שאמרה שזה כבר לגמרי נורמטיבי להיות מאובחנים היום, ושלזרום עם המערכת. אם הם רוצים לעשות פגישה לגבי רמת האיסוף של הילד, למה לא בעצם? והרעיון שיוציאו אותו משיעור אחד או מכמה שיעורים בשבוע כדי לתת לו לזוז קצת הוא לא רעיון רע.

אני כבר לא יודעת. בכל אופן ס' דרש וקיבל מסבתא שלו מתנה מוקדמת ליום ההולדת, ערכת לגו ענקית עם אני לא יודעת כמה מאות חתיכות. הוא הרכיב את המפלצת בשלמותה (עם טיפונת עזרה ממני) תוך שעה, מכוון מטרה ואסוף מההתחלה ועד הסוף. זהו!