שפנגלר – על תרבויות שדועכות (לא אנחנו!)

אני קוראת עכשיו את "ציוויליזציות גוועות/ מדוע אירופה והאיסלאם נעלמים?" (דיוויד פ. גולדמן "שפֵּנגלֵר", הוצאת 'סלע מאיר' 2013), שדי מדהים אותי. אני עוד צריכה לחזור לפחות על חלקים של הספר עוד פעם אבל מקריאה ראשונה קיבלתי את המידע המפתיע – שאותי הפתיע – שאוכלוסיית ישראל נורא גדֵלה.

אני מופתעת מזה שזה הפתיע אותי. אצלי בשכונה כולם עושים שלושה ילדים ואבא אחד בבריכה כבר אמר לי שארבעה זה השלושה החדש. 'אם תשימי לב,' הוא אמר לי, 'מי שעושה שלושה ילדים כבר ממשיך אוטומטית לארבעה.' אני הרי גדלתי על זה שאנחנו עם קטן מוקף באנשים שלא מחבבים אותנו. אז מסתבר שאנחנו עם בצמיחה מוגברת מוקף באנשים שלא מחבבים אותנו אבל שמספרם קטֵן. זאת אומרת אלו מתוכם שיודעי קרוא וכתוב – מספרם קטֵן.

שפנגלר מתמקד בעיקר בדוגמאות של אירן ושל תורכיה. בשתיהן אוכלוסיות משכילות יחסית. בתורכיה במיוחד ישנן אוניברסיטאות, הוא אומר, שמשתוות לאוניברסיטאות בעולם המערבי. והסיבה, הוא אומר, שארדואן מתנהג כמו שהוא מתנהג, היא כי מספר התורכים – לא כולל הכורדים – הולך ופוחת. גם מספרם של האיראנים פוחת מאד והם כיום לא עושים מספיק ילדים כדי לשמר את גודל האוכלוסיה הקיימת, בדומה לאירופאים.

זאת אומרת, הרוח המאד נגטיבית שאנחנו מרגישים נושבת משני הכיוונים האלו קשורה, לפי שפנגלר, לזה שמדובר בתרבויות שיודעות על עצמן שהן לפני הסוף. חברות שעושות ילדים הן חברות שמאמינות בעתידן הן, והוא מונה כאן בעיקר את האמריקאים ואותנו. אני באופן אישי מוקפת באנשים שיש להם ביקורת אינסופית על כל מה שקורה אצלינו אז זה משמח לשמוע שכקבוצה אנחנו נחשבים לסופר-דופר אופטימיים. אם אנחנו אופטימיים אז למה לא יותר קל לי עם אנשים? למה לא מחייכים אלי חזרה יותר?

עוד דבר שהפתיע אותי היה המידע המשתמע מדבריו כאילו אין קשר בין טרור לתקשורת. עד לפני רגע היתה לי תאוריה שטרור זאת פעילות שמתבצעת למען המצלמות. בלי המצלמות והתקשורת אף אחד לא ידע שהיתה התפוצצות ונהרגו כך וכך אנשים, ומכאן שאף אחד גם לא יפחד, שזו לכאורה מטרתה של כל פעילות טרור. אבל שפנגלר מתאר פעילות טרור נרחבת באימפריה הרוסית בשנים 1900-1917. "מעשי התנקשות התרחשו מדי יום, לעתים אפילו כמה פעמים ביום, וחדלו לזעזע את הציבור. עיתונים החלו להתעלם מהם. כעבור זמן קצר הפכו מעשי הטרור שכיחים יותר מתאונות דרכים… ובסיכום כולל, לאורך תקופה של שבע-עשרה שנים… 17,000 אנשים נפלו קרבן ל-23,000 מתקפות טרור" (עמ' 127).

בסוף המאה הנוכחית, אם נמשיך להוליד בקצב הזה, אוכלוסיית ישראל תגיע ל-25,000,000. אוכלוסיית פולין, לשם השוואה, תגיע לכ-16,000,000. זה נורא מפתיע, לא? אוכלוסיית הישראלים בני 15-24 תגיע בשנת 2100 ל-3.5 מיליון בערך, אבל זה גם יהיה מספר בני ה-15-24 התורכים והגרמנים (לחוד). באותה שנה יהיו פחות בני 15-24 ספרדים, איטלקים, איראנים. זה הכל בהנחה שאנחנו ממשיכים כמו עכשיו.

חלק אחר נורא מעניין בספר הוא הניתוח ההיסטורי של דעיכת יוון ורומא. היוונים הפסיקו לעשות ילדים והרומאים בתורם גם כן הפסיקו לעשות ילדים. היתה תקופה, הוא מסביר, שאנשים ראו שהשיפור ברפואה מונע תמותת תינוקות כמעט לגמרי, והתחילו לדאוג שיהיו פה יותר מידי אנשים. לקח זמן, שפנגלר מסביר, עד ששמו לב שעושים הרבה פחות תינוקות.

אבל לא אצלינו, אנחנו בסדר!

ברכה מאלוהים

ס' ואני יצאנו אתמול לאחת ההרפתקאות התל-אביביות שלנו. הוא בן תשע, שזה גיל מצויין להרפתקאות. לקחנו מונית שירות על דרך נמיר דרומה, עד בניין הממשלה והמשכנו לשרונה.

היה מלא אנשים, משפחות למעשה. המון המון ילדים קטנים. השיא היה כשס' כרגיל מצא משפחה לאמץ לעצמו. הוא עושה את זה גם כשאנחנו בבריכה, או בכל מקום אחר. אני משחררת ילד והוא חוזר לי עם אבא וכמה אחים. הדגש הוא על האבא (בבריכה אני רואה אותה נתלה על האבא הזמני כאילו הוא לכל הפחות בנו בכורו), אבל יש מקום גם לאחים קטנים. במקרה הזה הזמינו אותו גם לגלידה.

זה התחיל בזה שרציתי להצטרף לריקודי העם שמרקיד מקצועי ניסה לנהל על פני משטח מרוצף, שנראה מאד מתאים לריקודים באמת. אני בקונפליקט עם עצמי בעניין של ריקודי עם. כיף לרקוד במקום ציבורי כשישנם עוד אנשים שרוקדים, אבל אני לא רואה עניין בתנועות לגמרי צפויות מראש שחוזרות על עצמן. כלומר, זה לא שאני לא עושה תנועות לגמרי צפויות שחוזרות על עצמן בחיים שלי. אני רוחצת כלים למשל, אני לפעמים אפילו שוטפת את הרצפה. אבל ריקוד מתקשר לי עם משהו יותר משוחרר ובלתי צפוי.

ס' ניסה קצת לרקוד ואז מצא את המשפחה הזו עם הכדור שלה, ועבר מיד לתפקיד כוכב כדורגל. דעתו על כדורגל מאד השתפרה מאז שהוא התחיל לצפות בסדרה על כדורגלנים שנקראת 'סופר-סטרייק'. הוא נמשך לכל דבר שהתואר 'סופר' מוצמד אליו. ס' סירב לבוא איתי לראות את מוזיאון בית הבד שנמצא שם (אפשר לקנות בבית הבד שמן זית, וגם לנשנש כמובן) ואחרי הגלידה פשוט המשכנו הלאה בדרכינו.

הגענו למתחם אומנויות הבמה ונזהרנו לא ללכת מתחת לשפיץ שתלוי מעל הכניסה. בפנים ישבו אנשים על כיסאות, שורות שורות, והקשיבו ללהקה שהשמיעה שירים של סיימון וגרפונקל. היה לי עצוב שכולם כל כך ממושמעים, רוקדים בשורות, יושבים בשורות. למה לא ליהנות אם אפשר? למה לא להתפרע? הם הזמינו כרטיסים לתיאטרון ולא התכוננו ליהנות מהופעה קודם לכן, אבל בכל זאת.

מצד שני במונית בה הגענו גם אני התנהגתי כמו אזרחית ממושמעת שלא יכולה לסטות ימינה ושמאלה. מוניות שירות בשבת משרתות בעצם כמעט אך ורק עובדים זרים ואנשים צעירים מכדי שתהיה להם מכונית. אנחנו לא  שייכים לאף אחת משתי הקבוצות האלו (כלומר, אני לא צעירה במיוחד). אז עלינו למונית עם כמה פיליפיניות שדיברו בינהן בצהלה. אני אוהבת אוהבת אוהבת את שמחת החיים הבלתי נדלית של הנשים הללו (בדרך כלל נשים) ואני בטוחה שהן נשלחו אלינו לישראל בתור ברכה מאלוהים.

בשלב מסויים המונית עצרה לעוד שתי עובדות זרות צוהלות מדרום מזרח אסיה, למרות שהיה מקום רק לאחת. השניה ניסתה לפתוח מושב נוסף ביני לבין החברה שלה אבל מרב שלא הייתי מוכנה נפשית לסיטואציה כזו סירבתי לזוז ולאפשר לה להידחס ביננו. בדיעבד אני חושבת שזה היה סתם חוסר גמישות מחשבתית. למה לא חמישה אנשים מאחור, אם אפשר?

בסיום ההרפתקאה הלילית שלנו אתמול הגענו לכיכר רבין בדיוק להפגנה פטריוטית ספונטנית שכללה הדלקת נרות ואמירת קדיש לזכר 64 החיילים שנפלו. חזרנו הביתה מאוחר וס' נרדם מיד.