[ללא כותרת]

הטקסט הכי מרענן שיוצא לי לקרוא כרגע אלו הוראות ההפעלה של מכונת הכביסה החדשה שלי. הקודמת שבקה חיים ואני והמכונה החדשה לומדות להכיר אחת את השניה. בינתיים בסדר. אני חושבת. ברידג'ט ג'ונס (קוראת כרגע את השלישי: Bridget Jones – Mad About the Boy) ממשיכה להיות קלה ומתאימה לעונה. אני אנגלופילית אז נוח לי לברוח לתוך משהו בריטי.

לא הצלחתי לקרוא את 'אשתו של אינשטיין' (Einstein’s Wife – Work an Marriage in the Lives of Five Great 20th Century Women / Andrea Gabor). כלומר טכנית קראתי אבל לא הצלחתי להתלכד ולהפוך לאחת עם הספר הזה, למרות שמדובר בביוגרפיות קצרות של חמש נשים מעניינות – כשהראשונה בהן מילווה מאריק אינשטיין – וזה למרות שאני להוטה אחרי ביוגרפיות.

על אשתו השניה, אחרי מילווה, אמר אינשטיין שהיא לא מתעניינת במדע ושכך הוא אוהב את זה. אתן מבינות? הוא רצה אותנו שקטות וצרות אופקים… לא משנה. אני מוטרדת יותר מהמלחמה המגעילה הזו. קראתי פתאום שבנוסף לשימוש שאנחנו כבר יודעים עליו בילדים כמגינים חיים https://www.youtube.com/watch?v=J08GqXMr3YE, https://www.youtube.com/watch?v=Yu54aSM6QOE ילדים רבים הועסקו בבניית המנהרות הארורות. ולא רק זה: על פי בכירים בחמאס 160 ילדים נהרגו תוך כדי בניית המנהרות. http://www.palestine-studies.org/journals.aspx?id=11424&jid=1&href=fulltext [פסקה 8 מהסוף]. המאמר הארוך הזה מ-2012 מופיע בג'ורנל ללימודים פלשתיניים (Journal of Palestine Studies) והוא מנסה לבחון אם המנהרות טובות לחמאס או לא. עבודת הילדים ומותם לכאורה של רבים מהם מופיעים כמשהו שפוגע במעמדו של החמאס מול ארגוני זכויות אדם, לא כמשהו שהוא בלתי מוסרי ועצוב עד בלי די.

בידיעה של ערוץ 7 ממאי 2010 בנושא המנהרות נאמר שמספר ההרוגים מקרב בוני המנהרות עד לאותה עת עומד על 120; 64 נהרגו במהלך 2009, כש- 13 מתוכם ילדים. http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/137654 . מוסבר כי השכר עבור יום עבודה במנהרות ירד מ-100$ ל-20$ ושילדים רבים מוכנים לעבוד גם עבור פחות. לפי דו"ח של ועידה בינלאומית בנושא העסקת עובדים מ-2010 הרשויות בעזה אינן פועלות כנגד העסקת ילדים במנהרות, ומסתפקות בגביית תשלום עבור רישיון להפעלת מנהרה ועבור החשמל.

העסקת ילדים קורית בעוד מקומות בעולם, כמובן, אבל כאן העבודה מתלווה בסכנת מוות…

טוויטר, פייסבוק וברידג'ט ג'ונס

 

התחלתי לקרוא את 'ברדג'יט ג'ונס' החדש (Bridget Jones, Mad About the Boy / Helen Fielding), ספר שהחלטתי לא לקנות מספר רב מאד של פעמים, אבל פתאום התחשק לי. בשורה התחתונה אני רוצה לומר שזה מאד מתאים לעונה הזו, שבה אני מנסה לא להתייחס לזה שאנחנו במלחמה. משהו בי כל הזמן רוצה להסיט את תשומת הלב מן המלחמה… שמתם לב שהיה גשם הבקר [התחלתי את הפוסט ב-21/7]? אנחנו באמצע יולי ויש גשם, זה מוזר, לא? אבל זה היה מוקדם, לפני שבע, ולא כולם שמו לב. הטילים הגיעו באמצע הבקר. בחדר המדרגות היו השילוב הרגיל של שכנים, מוכרים יותר או פחות (זוג אוחז ידיים ויפֶה דובר שפה זרה כלשהי הגיח מתוך אחת הדירות) פלוס עוברי אורח. בסטטיסטיקה שלי עוברי האורח שמתקבצים אצלינו בדרך כלל נורא מתעסקים עם הסלולרי שלהם, וזה הגיוני. הם בסוג של מגננה. הם מסתתרים אצלינו בגלל ההפצצות אבל הם לא באמת סומכים עלינו, אז הם מדברים עם מישהו אחר.

לא משנה. התחלתי לספר על בריג'יט. הספר הראשון בסדרה, 'יומנה של ברידגי'ט' ג'ונס', היה מצוין, ואני יודעת שזו קלישאה אבל הרבה יותר טוב מהסרט. ברידג'ט, אשה צעירה ומבולבלה, מוצאת את בחיר ליבה. מבוסס כמובן על 'גאווה ודיעה קדומה' של ג'יין אוסטין אבל עם מבנה מיוחד משלו. קטעי יומן שבתחילת כל אחד מהם נתונים סטטיסטיים שמעידים על כך שברידג'ט מאד עסוקה במשקל שלה, בכמות האלכהול שהיא צורכת, במספר הקלוריות שהיא צורכת. נחמדה, אנושית. בספר השלישי היא אלמנה עם שני ילדים. אני בהתחלה אז אני לא יודעת עדיין איך זה קרה שדארסי, יקירנו, נפטר אבל אנחנו לומדים לדעת שהיא מאד מתגעגעת אליו, אבל שהיא החליטה לפתוח דף חדש…

וזה הכל בזכות החברים. החברים של ברידג'יט הם לנצח, ולא רק שהם לנצח הם גם מאד זמינים. לי יש אנשים שאני מאד אוהבת אבל שאני לא פוגשת הרבה, לא רק כי הם לא זמינים, גם אני לא זמינה. החיים מאד צפופים, ישנן כל מיני מטלות, יש את זה שאני עם ילד שמבלה את החופש הגדול שלו ללא כל מסגרת מסודרת (וזה כמובן עקב זה שאני לא סבלתי ששלחו אותי לקייטנה). לפעמים אני מעדיפה שוקולד על חברים, לפעמים אני מעדיפה סרט. לפעמים גם ספר לא נורא מדהים כמו ברידג'ט ג'ונס III. אתם מבינים? אני עסוקה, גם אם אני נראית נורא לא עסוקה.

החברים של ברידג'ט מופיעים אצלה פתאום באמצע הלילה, אחרי שהילדים כבר ישנים, והיא שמחה לראות אותם. הם יושבים שלושתם, היא והחברים, על הספה, ועושים איזה משהו שטותי עם הסמארט-פון. הם גם יודעים לא להישאר יותר מידי זמן, באים בזמן והולכים בזמן. ואחר כך, גם כן בזמן, מגיע המאהב הצעיר של ברידג'ט. מבחינתי זה כבר לגמרי פיקציה. הבחור מגיע כשהוא אומר שהוא יגיע, הוא מביא איתו אוכל טעים (???), הוא קל, נעים להיות בחברתו. אפשר לצחוק בחברתו. דמות פיקטיבית לגמרי.

אני עוד רק בהתחלה אבל אני כבר צוברת על ברידג'יט כעסים. כמה שנים אחרי שאהוב ליבה ואבי ילדיה דארסי נפטר ברידג'יט, בעידודם של החברים הטובים שכבר הזכרתי, מחליטה לקחת את עצמה בידיים ולהרזות. והיא באמת מרזה. אני לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומרזות. אני גם לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומתחילות להשתמש בטוויטר, פייסבוק וכדומה, במיוחד לא כאלה שמיד מצליח להן והן מוצאות חבר ברשת. אוף! לפי הדיווח שאני מוצאת כאן ישנם עכשיו 1.11 מיליארד משתמשים בפייסבוק, המספרים כל הזמן עולים.

אין לי את ההסבר המדוייק למה אני לא אוהבת פייסבוק. הייתי שבועיים ופרשתי, הרגשתי לא נעים לכתוב לתוך החלל הגדול הזה, כשאני מנסה למתג את עצמי כדי למשוך אלי אנשים. אפילו את הסרט 'הרשת החברתית', סרט שמאד היללו ושיבחו, אני לא מצליחה לראות מההתחלה עד הסוף. קניתי עותק משומש ב'אוזן השלישית' וקשורה לזה אפילו אנקטודה שבסופה תחושת ניצחון עזה, כי העותק הראשון שמצאתי וכבר התכוונתי לקחת התברר כשייך למישהו. אחרי שהוא נזף בי על כך שניסיתי כביכול לסלק את העותק שהוא מצא ביושר המשכתי לעמוד ולעלעל בסרטים, כשאני לובשת על עצמי רשת זֵנית לגמרי ומשקיעה אנרגיות מטורפות בניסיון להבהיר לעצמי שזה סתם סרט. ואז מצאתי עוד אחד!!

בספר הראשון של ברידג'ט, הספר המצויין לדעתי (מעניין איך השני באמת…) ברידג'ט מפלרטטת עם הבוס שלה, דניאל, בעזרת מסרונים קצרים בדואר האלקטרוני. המסרונים מצחיקים, אותי בכל אופן. לדוגמא, כשברידג'ט מופיעה למשרד עם חצאית קצרה:

'הודעה לג'ונס,

נראה ששכחת את החצאית שלך. נדמה לי שזה נאמר במפורש בחוזה ההעסקה, שעובד חייב לבוא למשרד לבוש בכל עת.'

קליב' [קיצור של שם המשפחה קליבר]

ברידג'ט עונה לו:

'אדוני, מאד הזדעזעתי מההודעה שלך. גם אם ניתן לתאר את החצאית כקצרה מעט (אנחנו במחלקת העריכה מקצצים בכל מקום שניתן, כידוע) עדיין, אני חושבת שזה מאד לא מדוייק לתאר את החצאית כנעדרת ושוקלת פניה לאיגוד.'

יותר מאוחר:

'הודעה לג'ונס

אם ההליכה הזו ליד המשרד שלי נעשתה מתוך ניסיון להדגים נוכחותה של החצאית אני יכול רק לומר שהנסיון לא צלח. החצאית, ללא ספק, נעדרת. האם היא יצאה לחופשת מחלה?'

והיא עונה לו

'החצאית לא חולה ולא נעדרת. אני, שוב, מזועזעת מהגישה הזו של ההנהלה המפלה לרעה על בסיס גודל. עניין אובססיבי בחצאית מורה אולי על כך שההנהלה חולה?'…

נורא קשה לתרגם בדיחות אבל זה עובד יותר במקור, בין השאר כי המסרונים ממוענים לאדם מסויים. בספר השלישי היא כותבת בטוויטר. אל טוויטר אפילו לא ניסיתי להצטרף. בטוויטר מצייצים; זה נשמע לי משהו שאני לא רוצה לעשות אפילו בלי לנסות. כשברידג'ט מצייצת זה אחר לי לגמרי מאשר כשהיא כותבת מסרונים שרק האדם הממוען אמור לקרוא בהם. לא?

תגידו, אני אנכרוניסטית?

הרפתקאה עם ס'

 

אתמול אחרי ההפגזות של הבקר הרגשתי צורך בהרפתקאה נועזת. אמרתי לבן שלי, כמו שקורה לפעמים, "בוא", ונסענו העירה במונית שירות. בדרך היתה מישהי שההפגזות הזכירו לה את ימי נעוריה בלהקה הצבאית. הם הופיעו בביר-גפגפה… עזבנו אותה ואת החברה שלה במונית וירדנו ברחוב ביאליק כדי לראות את התערוכה בבית העיר. http://beithair.org/ . התערוכה נקראת 'אימרסיה' והיא עוסקת במשחקי מחשב. היו מסכים עם משחקי מחשב שבן שלי נצמד כל פעם לאחד מהם, והיו גם מסכי טלוויזיה כך שניתן היה להתרשם מעיצובם של משחקים ששמו דגש על עיצובם.

אני כמובן לא מומחית. אני אוהבת לבוא לבית העיר בגלל הבניין. הארכיטקטורה מקסימה, ישנו החדר הישן של דיזינגוף. כשנכנסתי היה בחור שישב על הכסא של ראש העיר וחיטט לו במגירות. היינו כל כך מעט אנשים במוזאון שזה נראה פתאום משהו שסביר לעשותו אני מניחה. גם קיבלנו הנחה בכניסה, לכבוד הטילים. בסוף ראיתי שהבן שלי באותו מצב שהוא בבית, כלומר צמוד למסך מבלי יכולת להתנתק, אז תלשתי אותו והמשכנו הלאה בדרכינו.

לא ידענו פנינו לאן. זה הקטע עם הרפתקאות, שאנחנו לא יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים, אבל ידענו שאת גן מאיר אנחנו אוהבים בעיקרון. אז התעכבנו על המתקנים למבוגרים שיש שם והחלפנו מידע חיוני בעניין משהו שהיה בבית הספר ממש לפני סוף השנה. לא עלינו על מתקן החבלים לטיפוס כי לא התחשק. הלכנו בצל העמוק של הפיקוסים הוותיקים והיה כיף, אבל איכשהו היינו עדיין בלי כיוון. בסוף החלטנו ללכת לדיזינגוף סנטר. ידענו שקריר שם וגם חשבתי שיש למטה איזה מתקן לילדים. בקניונים הרי תמיד יש בסוף איזה מתקן לשעשע את הילדים.

שכחתי לומר שקנינו את הקסטה המלבנית שס' עומד עליה כבר בתחילת הסיור. אני הכרתו לו אותה באיזה שלב והוא מאז מסרב לאכול כל גלידה אחרת. בעיקר הוא חייב קסטה כזו כשהולכים לים. הלכנו לפני כמה ימים בערב, והיו הפגזות ולא יכולנו להחליט מה בדיוק עושים אז קנינו קסטה… זה פטר אותנו מלהחליט לפחות בזמן האכילה. אתמול היינו בשלב בו קנינו כבר גלידה ולא רציתי לקנות עוד אחת. מצאתי חנות נשנושים וס' נכנס כמובן לחנות הצעצועים הסמוכה. היינו במצב הרגיל שלנו, שבו הוא מתמקח איתי בכל דרך שעולה בדעתו כדי להשיג ממני צעצוע.

הייתי קשוחה. אני במינוס, לא קשה לי להיות קשוחה כרגע. בשלב מסויים חשבתי שלמרות המינוס אולי אני אשקיע במוצר בסיס אותו אני שואפת לקנות מזה זמן. ס' קלט אותי והתחיל להיאבק איתי בכניסה לחנות. הוא ילד חזק, אני לא אוהבת להיאבק איתו מול כולם. "מותר לי לקנות חזיה גם אם לא קניתי לך בָּקוּגן!" זה לא משפט שמתחשק להגיד בקול רם מידי באמצע הקניון. אבל אז זה קרה – ההרפתקאה. מצאנו את מתקן החלומות המושלם, את משחק המחשב האולטימטיבי, משהו שגם מבוגרת כמוני יכולה לאבד איתו את העשתונות.

צרחתי בקול. ישבנו על שני מושבי פלסטיק מול מסך שהקרין לנו מה היה קורה לו היינו ברכבת לונה-פארק מטורללת לגמרי, כזו שהוזנחה במשך שנים ושהמסלול שלה מלכתחילה באזור מדברי הזוי. בדרך תקף אותנו טורנדו שסחף למעלה איתו את הכל וכמעט גם אותנו. הטורנדו תלש חוטי חשמל וכמעט התחשמלנו. עברנו גם מים. הפסקתי לצחוק את הצחוק ההיסטרי שלי רק כשירדתי מן המכשיר. מאחורינו השתרך תור ארוך של אנשים ששמעו את הצחוק והבינו שהם הגיעו כנראה למקום הנכון.

מומלץ לעונת הטילים: מתקן כתום שנמצא בקומה התחתונה של דיזינגוף סנטר באזור של הכניסה לקולנוע דיזינגוף ז"ל. כל נסיעה מבין מבחר של 6  אני חושבת, מטורללת בדרכה, ועולה 10 ₪ לזוג. כיף!!

הספר היחיד

הספר היחיד שקניתי בשבוע הספר בסוף היה "מבוכים ודרקונים: ספר החוקים לשחקן" (כותרת משנה: "חוקי הבסיס למשחק תפקידים"). זה בשביל הבן שלי, כמובן. הוא חזק בענייני מבוכים ודרקונים. כשאנחנו ב'סטמצקי' הוא מתיישב ליד מדפי המדע הבדיוני, מנותק מהסביבה ומדפדף במרץ. המוכרות החמודות כבר רגילות אליו ולא מעירות לי, מה שמעורר בי אופטימיות אינסופית. אולי אנחנו סוף סוף בעידן חדש, משהו כמו שנות ה-70 של פעם, כשהכל היה יותר נינוח והיה יותר מקום וזמן להתפתחות לא נורמטיבית. אני איכשהו מחכה שההתחשבות בי ובבני המתפתח תיפסק יום אחד, אני איכשהו יודעת שהיא תגיע, אבל לא. התחיל עידן חדש. הספינה הזו שהיא כדור הארץ שטה לתוך עתיד וורוד ואוורירי עם רווחים רחבים בין החומר. כן, אני מאמינה…

בעקבות שבוע הספר

 

שבוע הספר העברי, שמתמשך על פני חודש, הסתיים בחנויות ואני קצת בדיכי. כלומר, אני רוצה מראש לפתוח בהתנצלות על כך שיכול להיות שמישהו יחשוב שאני מתנשאת עם הדברים שאני מנסה לומר, אבל אני לא. תיכף אני אסביר.

'סטמצקי' בקניון, חנות שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, היא חנות הספרים היחידה מתוך 136 בתי העסק שם. ליד סטמצקי עומד, במרחב המקורה הגדול, דוכן של כמה מטרים רבועים שבו מוכרים דיסקים. זה כדי להזכיר לנו חנות דיסקים שהיתה ושבקה חיים כבר מזמן, וגם, אני מרגישה, כדי להזהיר אותנו לגבי מה שעלול לקרות לסטמצקי עצמה, מעוז הספרים האחרון.

אני מרגישה קצת משונה שאני כל כך יותר זקוקה לספרים, גם כאלו שאין לי כוונה לקנות, מאשר לחולצות מהממות. כשאני מודדת חולצה יפה שאין לי כרגע תקציב לקנות אותה – כמו שעשיתי אתמול ב'קאלה' – זה נחמד, לא יותר מזה. כשאני מעלעלת בספר שאני מחליטה שאני לא צריכה, הוא תמיד מספק לי משהו. אני בודקת אותו כדי להעשיר את הפרספקטיבה שלי איכשהו. ההחלטה שלי לא לקנות היא פעולה שנעשית תוך מילוי צורך כלשהו: תייקתי לי בראש לאיזה סוג ספרים הספר המסויים הזה שייך, התפלספתי עם עצמי לגבי התפתחות אפשרית של תת-ג'אנר שהספר הזה מייצג, הגיתי הגיגים לגבי איכות התרגום (מלָאן 'תָּלפים הגיגים בתחום הזה), התרשמתי מהצורה המדודה שבה הסיפור מתפתח (שאיפת חיי, התפתחות מדודה ושקולה) וכדומה. כל הדברים האלו לא קורים לי כשאני מודדת חולצה.

שאני אבכה על השונות שלי? ועכשיו יש את עניין ה'דיונון', חנות הספרים האוניברסיטאית. זה סיפור עצוב מבחינתי. הנהלת האוניברסיטה החליטה שאין צורך בכל כך הרבה ספרים (מה???) ושעדיף לנצל את השטח טוב יותר על ידי הקצאת שטחים מהחנות למכירת מכשור אלקטרוני, נעליים ועכשיו גם פָּאב (באמת?). כן. פועלים עסוקים בימים אלו בהפיכת חלק ממה שהיה פעם הדיונון לפאב.

אולי אני באבל. אני זוכרת כשההידרדרות של הדיונון רק התחילה, כשהעבירו את הזיכיון לחנות ל'אופיס דיפו', שם עלוב נפש כלשהו החליט שספרים זה פָּאסֶה וחיסל את מלאי הספרים לגמרי. אני זוכרת את המבטים המבועתים משהו של העובדים. בינתיים מאפשרים להם לחזור ולקנות ספרים, וישנם תתי נושאים שכבר ניתן ממש להבחין בהצטברות כזו, שנותנת תחושה של ידע ועושר. היתה לי שיחה עם עובדת ידידה והעליתי בפניה את האפשרות שאנשים לא באים כל כך כי הם בהלם, הם זוכרים את העושר של פעם.

אני חושבת שזה העניין, שזאת הסיבה שאף אחד לא קם על הרגליים האחוריות וצועק על הנהלת האוניברסיטה, שאין להם מנדט להרוס את אחת מחנויות הספרים הטובות ביותר בתל-אביב, ובוודאי הטובה ביותר מצפון לירקון. אנשים המומים. יש כל כך הרבה עניינים להתעסק בהם, שכשהם רואים שהרסו להם את מקום המסתור הנפלא הזה, כל מה שהם מצליחים לגייס את עצמם לעשות זה פשוט לא להגיע לשם. למי יש כוח לצעוק? יש באמת בעיות חמורות יותר. אף אחד לא מת, אף אחד לא נחטף חס וחלילה, אף אחד לא הופגז. סתם חיסלו חנות.

בא לי להתנצל שוב ולהגיד שבאמת נהניתי למדוד חולצה בקאלה. המלאי ב'דיונון' חזר לכ-20% ממה שהוא היה פעם. צריך לראות את חצי הכוס המלאה.