מתנצלת על ההתנצלות

 

אני מקבלת כל מיני תגובות על הפוסט האחרון שמאד לא אוהבות אותו, כלומר את הרעיון שלי שאולי זה לא רק חיובי להכניס לכלא מנהיג שפשע. זה נכון, העיקרון לפיו כולנו שווים וגם מי שהיה ראש ממשלה או נשיא צריך להיכנס לכלא אם הוא פשע. באופן ספציפי אני חושבת שאפשר היה למחול לאולמרט על השוחד שהוא לקח בתקופת היותו ראש עיריית ירושלים, בגלל זה שהוא העביר אותנו, איכשהו, את מלחמת לבנון השניה.

ההקשר של לקיחת שוחד עבור מתן אישורי בניה הוא, לצערינו, הקשר מאד נפוץ. לפי השמועות – ואין לי שום אישורים על זה – זה קורה בכל העיריות, כולל עיריית תל-אביב. וכמובן, אני מסכימה שגם אם סוג פשיעה מסויים, כמו מתן שוחד בנושא אישורי בניה הוא כמעט נורמטיבי, זה לא עושה אותו נכון. אבל, במקרה זה, אחרי שאולמרט היה ראש עיריית ירושלים הוא גם היה ראש ממשלה.

אני יודעת שזו לא דעה מקובלת אבל אני מעריצה כל מי שהופך לראש ממשלה אצלינו. אני בטוחה שזה התפקיד הכי קשה בעולם. אין תפקיד יותר מסובך ממנו בעולם כולו. בין השאר הוא מסובך בגלל הנטיה שלנו כעם לייחס לשלטון שחיטות אפריורי, מראש.

ישנו ספר שאני כבר שנים רוצה לתרגם לעברית, שכתב אליסטר מקאלפיין, מי שהיה גזבר המפלגה השמרנית הבריטית ומנהל הקמפיינים של מרגרט ת'אטצ'ר (והוא מקדיש את הספר לה). הספר נקרא The Servantוהוא נכתב בתור מעין תיקון ל'נסיך' של מקיאוולי. מקאלפיין טוען שמקיאוולי היה נאיבי(!), שהוא כתב את הספר עבור נסיך אצלו הוא רצה לקבל עבודה, וברור שהוא לא כתב את הספר הנכון. מה שהוא היה צריך לכתוב למעשה זה איך להיות עוזר של נסיך, כי זו הרי העבודה שהוא רצה לקבל.

מה שאני אוהבת בספר הזה הוא את הבטחון העצמי שהוא מפיץ בכך שהשלטון לא יתמוטט מהמניפולציות שהמשרת (שמזכיר בהחלט את הבירוקרט הבכיר בסדרת הבריטית בת האלמוות ‘Yes Mr. Minister’ https://www.youtube.com/watch?v=WPJTrl04DSE) יעשה. אני אוהבת את חוסר ההיסטריה סביב נושא השלטון, אני אוהבת את זה שישנה מסורת שלטונית ארוכת שנים שגם תמשיך הלאה עוד שנים רבות. מצד שני, למען הסר ספק, אני בטוחה שהמסורת השלטונית אצלינו היא מדהימה. זה שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ממלא אותי גאווה.

כל מה שאני אומרת זה שקשה לי עם הפניות החדות, עם שליחת ראש ממשלה לכלא (אין לי שום בעיה עם זה שקצב בכלא למשל) עם הטלת הספק האוטומטית בכל מי שנמצא בתפקידי הנהגה. הייתי מעדיפה משהו יותר שפוי ורגוע.

שבוע טוב ורגוע לכולנו,

טליה

התנצלות מאוחרת לעמרי שרון

 

הו קטרינה. סיימתי סוף סוף את הספר (Elizabeth and Catherine / Robert Coughlan ) וזה כאילו היא חיה מספר פעמים בו זמנית. מהאנשים האלו שיש להם אנרגיה אינסופית והם מספיקים הכל. מכיוון שאני אוהבת לכתוב שמתי לב שגם היא כתבה. היא כתבה מחזה על ההסטוריה של רוסיה – על הנסיך אולג, שהעביר את משכנו מנובגורוד בצפון הרחוק לקייב, משם רוסיה התפשטה והפכה למה שהיא היום. היא אהבה אומנות. סיפרתי כבר שהארמון שלה מזמן הפך למוזאון אומנות גדול שניתן גם לפשוטי עם כמותינו לבקר בו.

קטרינה התמחתה בקניית אוספים. היא היתה שומעת על אוסף אומנות באיזה מקום ומיד מישהו מהידידים, חברים, מעריצים ושגרירים שלה היה ממהר למקום להציע מחיר מעל ומעבר. היא נורא העריצה את כל מה שקשור לעידן התבונה (The Age of Reason באנגלית) והאינטלקטואלים של אירופה גמלו לה על כך באהבה רבה. דידרו, מי שכתב/ערך את האינציקלופדיה המפורסמת, עמד לפשוט את הרגל כשקטרינה שמעה על כך והציעה לקנות את הספריה שלו במחיר שעלה בהרבה על המחיר שהוא ביקש וש'סידר' אותו כלכלית עד סוף ימיו. היא גם מסרה להגיד לו שהוא מוזמן להשתמש בספרים שלו כל עוד הוא חי.

היה לה כבוד עצום לרעיונות הליברלים שהתנועה הזו ייצגה ועם עלייתה לשלטון היא אף התכוונה ליישמם. היא הקימה וועדת תחיקה שהיתה אמורה למצוא דרך להקל מאד את מצבם של הצמיתים ובסופו של דבר למגר את מוסד הצמיתות כליל. בוועדה ישב מה שקתרינה קראה 'אספסוף של אצילים' שהתנגדו נחרצות לשחרר את צמיתיהם ואיימו ברצח על אלו מבינהם שהיו ליברלים יותר. הוועדה התכנסה כ-200 פעם על פני תקופה של שנה וחצי והתגלו בה ניגודי אינטרסים לא רק בין אצילים וצמיתים אלא גם בין סוחרים ותעשיינים ובעלי אדמות, ובין קבוצות מיעוט שונות, שכל אחת מהן חשבה שהעניין שלה הוא האחד והיחיד שיש לדון בו (קצת כמו בכנסת?)

כל קבוצה כזו היתה שולחת שליחים עם רשימות כתובות של תלונות, כדי להעלותן בוועדה לראש סדר העדיפויות. סך הכל הועלו לדיון בוועדה יותר מ-1000 רשימות כאלו, מה שהביא להקמת עוד ועוד וועדות משנה ולעוד ועוד ממה שנתפש על ידי הקייסרית כדיבורי סרק. בנוסף לכך, כדי עוד לחזק את הרושם אצלה שמה שרוסיה זקוקה לו הוא שלטון מרכזי חזק, הופיע אֵמֵליַיאן פּוגצֵ'ב, קוזק כריזמטי שהצליח לארגן ולאחד קבוצות שונות של רוסים (תוך כדי כך שהוא רוצח במו ידיו כ-30,000 'בוגדים') במרד שהיווה עבור קטרינה מעין חזרה גנרלית לקראת המהפכה הצרפתית.

הרעיונות הליברליים האירופאיים שהיא כה תמכה בהם, הפכו להיות פחות ופחות רלוונטיים מבחינתה. היא אהבה לדבר עם אינטלקטואלים – כשדידרו בא לבקר בסנט פטרסבורג הם נפגשו כל יום כמעט לשיחה של שעתיים – אבל העניין האמיתי שלה היה בחלום רוסיה הגדולה.

קטונתי מלתאר את החלום הפטריוטי הזה. אין לי כזה בעצמי, אני חפה מפנטזיות טריטוריאליות, אבל שמתי לב שכשאני מדברת עם דוברי הרוסית מבין מכרי יש להם את זה. כששאלתי את אירינה מה דעתה על הפלישה הרוסית לקרימאה היא אמרה, ואני מצטטת: "קרימאה שלנו." בעלי לשעבר (דובר רוסית) וגם אחרים טוענים שהרוסים לא מוכנים לדמוקרטיה, כאילו הם כולם הפנימו את דעתה של קטרינה עליהם. אני מנסה להגיד להם שהרוסים לא פחות מוכנים מהאמריקאים למשל, שהנשיא שלהם עוקף תהליכים דמוקרטיים באופן עקבי ובלי להתנצל. ושאפילו ראש ממשלת בריטניה, ערש הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לא מוצא עוז בליבו לעזוב את האיחוד האירופי, לחזור למצב בו בריטניה היא מדינה ריבונית שהחוקים היחידים התקפים בה יוצאים מהפרלמנט שלה עצמה.

אז אני לא יודעת אם הרוסים ראויים לדמוקרטיה או לא, זו כפי הנראה דרך החתחתים שלהם, לגלות אם הם ראויים לכזה דבר ומה זה אומר מבחינתם, אבל כן התרשמתי שההזדהות שלהם עם המנהיגים שלהם עוזרת להם כעם לזהות ולאפיין את עצמם. זה עוזר להם שיש להם את כל אוצרות האומנות האלו שקטרינה 'סחבה' מאירופה. (היא אף הגדילה לעשות והקימה בסנט פטרסבורג העתק של הלוגיה, אכסדרה מקורה ומפוארת מאד, פרי יצירתו של אמן הרנסנס רפאל, שהמקור שלה נמצא בוותיקן.)

אם אני מבינה נכון הסיבה לכך שקטרינה היתה 'גדולה' בעיני הרוסים היא לא רק כי היא הצליחה לממש את השאיפות הטריטוריאליות הרוסיות ולהחזיר לרוסיה שטחים שפטר הגדול איבד, אלא כי היא הצליחה להמחיש בפרסונה שלה, במה שהיא הקרינה, את מה שנתפש בעיניהם כרוסיות אותנטית. דרך היכולת שלהם לאהוב את ה'אמא הקטנה' שלהם הם מצאו את הדרך לאהוב גם את עצמם.

אנחנו חיים במדינה שמכניסה את מנהיגיה לבית סוהר על בסיס קבוע. בהנחה שמנהיג הוא לא רק פרט אלא גם מייצג מסוג מסויים של החברה אותה הוא מנהיג, זה לא מכאיב, מה שאנחנו עושים לעצמינו? זאת לא איזו דוגמא לחוסר אהבה עצמית? אני יודעת שקטרינה גרמה למותם של הרבה רוסים במלחמות שהיא ניהלה נגד התורכים בעיקר, ובמשפטים שנערכו אחרי המרידה של פוגצ'ב, אבל אולי היחס המוקיר של הרוסים כלפי הקיסרית שלהם (ומאוחר יותר כלפי מנהיגים אחרים, סטאלין בינהם) דווקא מראה על בריאות נפשית, על איזו שפיות?

באופן אישי הייתי מעדיפה שאולמרט לא ייכנס לכלא. הא, ובהזדמנות זו אני רוצה להתנצל בפני עמרי שרון!

ביוגרפיות של קטרינה הגדולה

 

אני קוראת עכשיו ביוגרפיה מרתקת של קטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בשנים 1762-1796. מצאתי עותק זול (12 ₪, הא-הא) בחנות יד שניה שאני אוהבת של Elizabeth & Catherine / Robert Coughlan. זה ספר שיצא ב-1974, לפני עידן האינטרנט, כך שאני לא מוצאת ברשת שום דבר על הביוגרף המדהים הזה, שמצליח להקים ככה לחיים את הארמונות הענקיים של סנט פטרסבורג.

קודם כל החלטתי שאני חייבת לנסוע לשם, לבירת רוסיה. ההחלטה הזו היא מאז שראיתי את הסרט (שגם אתם, קוראים יקרים, חייבים לצפות בו) "תיבה רוסית" ( https://www.youtube.com/watch?v=sE2jRxToAjQ ). הסרט צולם בשוט אחד. זאת אומרת הצלם מחזיק את המצלמה שלו והולך איתה ומצלם במשך שעה וחצי בלי להפסיק פעם אחת. כל מה שהוא צילם נכנס. עכשיו, היו הכנות. ההכנות להסרטה היו במשך ארבע שנים. מופיעים בסרט אלפי ניצבים, הסרט מצולם כולו במקום אחד, בארמון החורף של קיסרי רוסיה בחלקים שלו שמתפקדים כיום כמוזאון ההרמיטאז'. לארמון החורף הסטוריה בת כמה מאות שנים והסרט עובר בין תקופות שונות, כשכל חדר שנכנסים אליו קורה בתקופה קצת אחרת מקודמו.

זה מרתק. זה סרט שממציא דרך משלו לעשות קולנוע, ממציא דרך משלו ללמוד קצת הסטוריה, ובו זמנית מצליח להיות מה שקוראים באנגלית quirky, מן משוגע מצחיק כזה. נורא כדאי לצפות בו, כלומר להיות בו, כלומר להינשא איתו על הגלים…

אז אני יודעת מזמן שאני צריכה לבקר בבירה המפוארת הזו (זו עיר שהחליפו לה את השם כמה פעמים אבל נכון לעכשיו קוראים לה סנט פטרסבורג). למעשה יש לי אלבום תמונות גדול ובו מראות פנים וחוץ של הארמונות מהאגדות שיש לסנט פטרסבורג בשפע רב כל כך. כבר איתרתי את הארמון ואת החדר בארמון בו אני מתכוונת לעבור לגור ברגע שזה יתאפשר. בן שלי ואני נצא מן הארמון לטייל לאורך הנחל שמופיע שם בתמונה. אנחנו מסודרים…

אני לא מניחה שיש תרגום לעברית של "אליזבת וקתרין" של רוברט קולן. אני לא מוצאת בחיפוש פשוט ונראה לי שקולן הוא מסוג הכותבים שפשוט לא היו סביבם הרבה יחסי ציבור ואנשים לא יודעים עליהם. זה אופייני במיוחד למה שקרה בשנות ה-70 עם הגל היצירתי האדיר שפקד את העולם ושאנחנו נהנים ממנו עד היום (תחנות רדיו למשל לא מפסיקות להשמיע מוסיקה של שנות ה-70 כי ברור שזו מוסיקה מצויינת). גם החיצוניות של העותק שבידי מלמדת על היומרות הנמוכות של המוציאים לאור, כמעט כאילו מדובר ברומן זול.

התיאורים הם מאד חיים ומזכירים במהותם סיפורי רכילות – זה מה שהופך את הספר לנהדר כל כך בעיני. הביוגרפיה של קטרינה הגדולה שכן תורגמה לעברית היא של אנרי טרויה (הוצאת כנרת, 2000, מצרפתית: חיים קדמן). גם הספר הזה נכתב למעשה בשנות ה-70, ב-1977, אבל טרויה הוא ביוגרף ידוע ומכובד. כמובן שמהנה ומרתק גם לקרוא את הביוגרפיה שלו, אבל היא פחות השאירה עלי רושם ואני חושבת שזה קשור למה שאני מבינה כאי הבנה של טרויה את הרוסיות העמוקה של קטרינה הגדולה. הוא אומר לעצמו שהוא מבין אבל הוא לא באמת מבין.

קטרינה נולדה כנסיכה גרמנית מאזור של פרוסיה שנמצא היום בפולניה – לא יפה במיוחד אבל מאד מאד אינטליגנטית – שעקב צירופי מקרים נבחרה כבת זוגו של יורש העצר הרוסי באותה עת. אין דרך להבין את פועלה של קטרינה מבלי להבין את ההקשר מתוכו היא פעלה והביוגרפיה של קולן מפליאה לעשות כן. אני למשל הזדהיתי עם הצער העמוק של קטרינה לאחר שנאלצה להרוג את בעלה מיד לאחר שעלתה לשלטון. הבנתי אותה לגמרי וגם הצטערתי, כמוה.

אני קוראת עכשיו את התאור של טרויה על עלייתי של קטרינה לשלטון. כאן באמת אי אפשר להזדהות עם הרצח של פטר הראשון. מצד שני הוא מתאר מצויין את ההתנהלות המדינית של קטרינה, את האמצעים שהיא נוקטת כדי לכסות על הגירעון הכספי הנורא. קטרינה יוצאת אצלו מאד יעילה. כן, בהחלט ביוגרפיה טובה.

טרויה הוא צרפתי כמובן, וקטרינה הגדולה, כמו הרבה אירופאים ממעמדות גבוהים באותה תקופה, כתבו בצרפתית. היא גם כתבה הרבה ואני רואה ששתי הביוגרפיות משתמשות בכתבים שלה כמקור חשוב. אבל טרויה עושה את מה שלי נראה כטעות, כשהוא חושב שנקודת המבט הצרפתית שלה היא הנקודה הנכונה או היחידה. בתור מי שהיא דו-לשונית בעצמה אני יכולה להבין שכשקטרינה כתבה בצרפתית היא חשבה בצרפתית וכשהיא כתבה או דיברה רוסית היא חשבה אחרת. כי השפה שבה את משתמשת משפיעה על הצורה שבה את חושבת.

קטרינה, אם אני מבינה נכון, ידעה די מוקדם שהיא עומדת לעמוד בראש האימפריה הרוסית ולגלם בדמותה את ה'אמא הקטנה' (כך קראו לה החיילים שלה) של האימפריה הרוסית. מותר יהיה לה ואפילו מעניין להשתמש ברעיונות אירופיים של קידמה ושוויון, אבל רק אם זה תואם את הראיה שלה של מה טוב לרוסיה ולעצמה כאמא של רוסיה . היא יכולה לכתוב בצרפתית ביקורת על מה שקורה אצלה בחצר, 'סתם כי בא לה לדבר', אבל זאת החצר שלה והיא האחראית העליונה והיא לא תרשה שאף אחד ייקח את זה ממנה.

אני חושבת שטרויה לא לגמרי הבין את הדואליות הזו אצלה.