"גברת וורבורג" של עירית לינור

 

אני עכשיו ב"גברת וורבורג" של עירית לינור. אני לא יכולה להגיד שאני מתקדמת מהר בחומר. להיפך, אני די תקועה, וזה למרות שאני יכולה להבחין שלינור הגיעה כאן לבשלות ככותבת והיא בשליטה מלאה ביכולות הכתיבה שלה.

אני מאד מעריכה אצלה את המקצועיות. כבר כתבתי על לינור כמתרגמת בפוסט מה-25.1.15:  http://shbpublishers.co.il/?cat=11.  קיצורה של הכתבה ההיא היא, שאני ממש אסירת תודה לה על התרגום, שפתח אפשרויות שלא היו לדעתי קודם בשפה העברית. זהו, שעירית לינור היא כותבת חרוצה ומאד נאמנה לתפקיד שהיא נטלה על עצמה ככותבת.

בספר הראשון שלה, שהיה בצדק 'בסט סלר' ענקי, היא השתמשה בהזדמנויות הקומיות שסיפקה מלחמת המפרץ הראשונה, עם הסירנות ומסכות האב"ך והישיבה במקלטים אקראיים, כדי לבנות רומן חמוד ומחמם את הלב. סיפור, כדי שהוא יתקבל על ידי הקורא כאמין, צריך שתהיה בו את התחושה הזו שהדברים בלתי צפויים ולא תמיד הגיוניים, כמו במציאות. וב"שירת הסירנות" סיפקה המלחמה שפע של מצבים ומוטיבציות שנחווים על ידי הקורא כלגמרי אמיתיים, ושגם עזרו לעלילה לנוע קדימה.

ב"שתי שלגיות" היתה לי הרגשה שלינור החליטה, כי היא בן אדם מסודר שמחליט דברים בצורה מסודרת, להשתמש במסגרת כללית של החיים שלה עצמה אבל לעשות את חייה של הגיבורה יותר "מעניינים", החלטה שהיא בעיני יותר מסבירה. גם אני, אם היו לי היכולות והחריצות של לינור, הייתי מנסה לבנות את חייה של הגיבורה של הספר שלי על חיי שלי.  מה יותר טבעי מזה? הבעיה היא שרגעי ההזדהות שלי היו רק במקומות שהרגשתי את השכבה התת-קרקעית הזו, שמבוססת כפי הנראה על חייה של לינור עצמה.

הזדהיתי עם זה שהגיבורה מתאהבת עד כלות במישהו בתיכון, הזדהיתי עם הצורך שלה לעשות ספונג'ה פעם בשבוע גם אם היא לא במצב רוח טוב, הזדהיתי עם מערכת היחסים עם החברה בֶּבי. לא הזדהיתי או האמנתי לסצנה שבה היא מגלה שהבחור שהיא זה עתה שכבה איתו צילם את מה שהם עשו יחד, ושיש לו בארון עוד קלטות מאותו סוג. זה כן עניין אותי ומשך אותי להמשיך בקריאה, אבל זה לא שכנע אותי.

בשלב הזה חשוב לי לציין שכל ספר שמושך  אותי לקרוא אותו הוא ספר ראוי בעיני. אם הוא לא מושך אותי לקרוא אותו אני הרי לא קוראת. אני יודעת שאנשים מחפשים איכויות ועומק, ושספרים שיש בהם "איכויות" ו"עומק" זוכים להערכה רבה. אני יודעת על הרבה ספרים כאלו, שמאד נחשבים, ושפשוט לא הגעתי לקרוא. אז אני שוב, אסירת תודה לעירית לינור על כך שהיא עשתה מה שצריך  כדי לעניין אותי ולמשוך אותי לקרוא. קראתי את "שתי שלגיות" מההתחלה ועד הסוף, והיה לי כיף בזמן שקראתי.

"הסֶנדלֶרית" הוא, אני חושבת, השלישי של לינור. מרגישים בספר שהיא פשוט נהנתה לכתוב אותו. אולי דווקא בגלל זה שהיא בחרה דמויות קצת רחוקות ממנה. או שאני טועה והן לא רחוקות. מכל מקום הנה קטע שבו מופיעה דמות האם. לינור, כמו שאומרים, "עפה עליה":

גם אמא שלי השתחררה באותו קיץ מהחבר שלה. אשתו הבינונית והמטרידה גילתה מה עושה בעלה בשעותיו החופשיות. באופן המפתיע והבלתי בינוני ביותר, זרקה אותו מהבית, רק כדי שתהיה לה הנחת לראותו אותו זוחל על ברכיו ומתחנן שתתן לו לחזור. כהוכחה לכנות כוונותיו ולשינוי העמוק שחל בו, הוא נפטר מאמא שלי במהירות הבזק, בשיחת טלפון קצרה ומעליבה. אמא שלי הגיבה באופן הבוגר והאחראי ביותר, התכנסה בתוך עצמה לחשבון נפש, ולאחר מחשבות והרהורים קיבלה החלטה כיצד לשפר את חייה: הגדלת חזה.

   בפרץ של רגש אמהי, הזמינה אותי אמא לשהות איתה בחופש הגדול, אולי כי נזקקה לעזרה לאחר הניתוח או לקהל שיתפעל ממנה. מכיוון שגבר חדש לא בא בחשבון במהלך תקופת ההחלמה, ומכיוון שלאמא שלי לא היו חברות – אני הייתי הבחירה הברורה וההגיונית.

   היא אסרה עלי לבקר אותה בבית חולים. אפילו אני לא הייתי קרובה אליה מספיק כדי לראות אותה שוכבת במיטת בית-חולים, חיוורת ולא מאופרת, אבל חברתי היתה רצויה בהחלט כאשר שבה הביתה במונית, נפוחה מגאווה ומסיליקון, שיכורה מנשיות.

   כל המראות בבית התגייסו לספק את תאוותה לבחון את עצמה מכל זווית אפשרית. היא הציצה בעצמה מפרופיל ימין, מהחזית ומפרופיל שמאל. היא עמדה בגבה למראה וסובבה באיטיות את גופה, כדי שהחזה החדש שלה יזכה לחשיפה איטית ודרמטית. היא חייכה כלפי החזה החדש שלה, כאילו בראה אותו במו ידיה, וכאילו היתה הפרוטזה המגוחכת הזו הישג אנושי מהמעלה הראשונה.

   עם זאת היא לא התפעלה מתגובתי לשינוי שחל בגיזרתה.

   "זה לא מקסים? זה לא משגע?" צייצה אלי, זוקפת את קומתה ודוחפת את חתיכות הפלסטיק שלה לעברי. בהיותה משוללת חוש טעם, בחרה בזוג שדיים גדולים מדי למידתה, שנישלו אותה מכל חן שהיה לה, אולי, לפני הניתוח. היא נראתה כמו הכלאה בין רקדנית מועדונים מזדקנת, לבין נערה מתבגרת הממלאה את החזייה בגרביים. "מה את עומדת כאן בפרצוף חמוץ," נזפה בי. "אל תדאגי, בעוד כמה שנים גם את תוכלי לעשות ניתוח כזה, אם תרצי."

אני אוהבת את הנאמנות של לינור לדמויות. אני מאמינה לדמות האם שהיא בונה, גם כשהמספרת, בתה של הדמות, מאד מלגלגת עליה, וזה כי לינור מאפשרת לה לחיות. זה בסדר להיות דמות לא חינוכית ובמידה רבה מגוחכת, יש אנשים כאלו. לינור מאמינה שיש אנשים כאלו ולכן גם אנחנו מאמינים. גם קל לקרוא על האם כי היא לא מרחמת על עצמה. להיפך, מבחינתה אם נרצה נוכל להפוך להיות כמוה…

שוב, כל הכבוד לעירית לינור על זה שהיא כתבה ספר קריא מאד שלא מתיימר להיות "חשוב", כי קריא זה הרבה יותר חשוב מ"חשוב". אבל עכשיו אני מגיעה ל'גברת וורבורג'.

אני לא חושבת שלינור יצאה כאן לכתוב ספר "חשוב", אני חושבת שהיא רצתה לקחת את המקצוענות שלה ככותבת עוד צעד אחד קדימה ולהיות נאמנה לסיפור ולדמויות ברמה עוד יותר גבוהה מקודם. אבל איכשהו זה יצא רציני מידי.

הסיבה לכך שהספרים של לינור כל כך מושכים היא שהיא תופשת מספיק מרחק מהסיפור או הדמות כדי לראות אותם קצת מהצד, בצורה אירונית משעשעת, וזאת מבלי ללגלג על חומרי הכתיבה שלה. היא שם לצידם, גם אם במרחק מה. אני חושבת שב"גברת וורבורג" היא לא אפשרה לעצמה לתפוש מרחק ראוי מהעולם אותו היא בוראת.

אולי היא חשבה שזה יהיה בסדר, הקירבה הזו, כי היא תרוויח דברים אחרים, אבל בסוף יצא שאין לי כקוראת מקומות "נחיתה". ב"שירת הסירנה" היתה המלחמה, שהיא של כולנו ושפועלת בסיפור כדבר הזה שלא ניתן להתחמק ממנו ושמניע את הכל קדימה. ב"שתי שלגיות" זיהיתי שם מתחת את מה שנדמה לי כפרטים אוטוביוגרפיים מחייה של לינור. מכל מקום היו פרטים שהרגישו לגמרי אמיתיים ולקוחים מהחיים ושאפשרו לי למקם את עצמי ואפילו לחייך במקומות אחרים, שלא נראו לי כל כך אפשריים. ה"סנדלרית" גם כן גרם לי לחייך. זוהי ספרות קלה וזורמת.

כן, כמו שאני מרגישה שאני מכירה את לינור מספריה האחרים, היא עשתה את זה במודע. היא תכננה להתקרב לעולם שהיא בוראת ולא "לפחד" ולתפוש מרחק. היא היתה בטוחה שדברים יפים יתגלו ויעלו אם היא תעשה כן. ואולי זו בכלל אשמת המציאות הישראלית שלא עלו והתגלו דברים יפים יותר. נורא חם כאן בקיץ, והאנרגיות הן לאו דווקא עליזות, בטח לא רכות. אולי זה מה שקורה באופן אוטומטי כשאת מנסה לתאר מציאות ישראלית תוך עשיית שימוש במסורת כתיבה אירופאית משהו.

"גברת וורבורג" מהווה עליית דרגה כלשהי, מבחינת הנאמנות לעולם הסיפורי. גם אני חושבת שהסופרים הטובים ביותר הם בעלי הנאמנות הגבוהה ביותר לעולם הברוא שלהם, אבל מאיזושהי סיבה דווקא הנאמנות הגבוהה יותר לא משאירה לי כקוראת מספיק מקום.

לתרגם את ג'יין אוסטין

קניתי את התרגום של עירית לינור ל'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטין, מתוך מחשבה שאני אקריא את הספר האהוב הזה לס', כדי שישכיל קצת בכיוונים הרצויים לי (אני בהתמודדות מול שטף הספרים שבעלי לשעבר מביא לו).

התרגום מצויין ואני רוצה להגיד תודה עצומה לעירית לינור על זה שהיא מאפשרת לי לפנטז שגם אני יכולה לתרגם את ג'יין אוסטין. כי באמת, צריך לראות את זה נעשה כדי לפנטז שגם את יכולה. זה שולח אותי לכל מיני מקומות בראש שבכלל לא הייתי מגיעה אליהם לולי התרגום הזה. כמובן שיש לי דעות על איך צריך לעשות את זה, וזה תוך כדי כך שאני לגמרי מודעת לכך שזה יהיה קצת כמו להתכסות בשמיכה לא מספיק גדולה, שאם אני אצליח במשהו שלינור לא הצליחה אני בוודאי אכשל בסעיפים אחרים.

אם אני מנסה להגדיר את המקום שאליו הייתי רוצה להזיז את השמיכה הדמיונית הזו אז הייתי רוצה לכסות את תחושת המשחק החברתי השובב שמבעבע כל הזמן בטקסט המקורי. ישנה נטיה, אני חושבת, להתייחס למסגרת החברתית בתוכה פועלות הדמויות של אוסטין כאל מסגרת מאד שמרנית, במושגים של היום. אבל המסגרת החברתית המגבילה היא גם זו שמאפשרת לדמויות לשחק, כי הרי אין משחק ללא חוקים ומערכת חוקים מאד מוגדרים טובה במיוחד כמסגרת למשחק.

הקלילות של הסיפור המקורי נובעת מתוך המודעות של המספר ושל הדמויות  לחוקים ולכללים השונים. אפילו המשפט הראשון של הספר, המפורסם כל כך, שמאד הזדהיתי עם לינור על הקשיים בהם היא נתקלה כשהיא באה לתרגם אותו – שהמודעות שלה לקשיים אלו עוררו אצלי כבוד אליה כמתרגמת והיוותה את ההמלצה הכי חמה מבחינתי לקרוא את התרגום הזה – אפילו המשפט הראשון הזה הוא פועל יוצא של המודעות של הדמויות, כשהמספר משמש כאן כשופר שלהן כקבוצה, לחוקים ולכללים במסגרתם הן חיות.

המקור:

“It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife.”

"כשקראתי [את המשפט הזה] לראשונה, באנגלית," לינור כותבת, "ידעתי שאוהב את כל מה שיבוא אחריו. במילים ספורות אוסטין מרמזת שלדעת הציבור (אך לא בהכרח לדעתה) הדבר היחיד שחסר לרווק מבוסס הוא אשה, ומבטאת לעג דק כלפי חברה שבה גם הדעה המקובלת וגם המחסור ברעיה הם לא עניין אישי, אלא אמת כללית וכוח טבע שאין להרהר אחריהם, ומוחה קלות על כך שגברים עשירים, כמו כלותיהם, נחשבים לסחורה. במשפט אחד מוחץ היא קובעת נימה אירונית קלה כלפי נורמות הנישואים של תקופתה…"

הנה התרגום של לינור למשפט בן האלמוות הזה פלוס שניים אחריו: "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול, מן הסתם חש מחסור ברעיה. גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן."

אלגנטי ועם הרבה כבוד למקור. במיוחד אני אוהבת את 'רכושה החוקי', כי ההנגדה בין אדם לרכוש מצחיקה. אבל אני לוקחת את עניין המחאה החברתית פחות ברצינות מלינור. להלן נסיון התרגום שלי לאותם משפטי פתיחה:

"זוהי אמת, שכולם מודעים לה כמובן, שאם אתה רווק בעל אמצעים שבא להתיישב אצלינו בשכונה, בוודאי אתה עושה זאת מתוך מחשבה להתחתן. גם אם מעט מאד ידוע על מה שאתה מרגיש וחושב זה מה שחושבות עליך המשפחות בסביבה כאן. למעשה אנשים כבר מראש בטוחים שאתה עומד להתחתן עם אחת מהבנות, אם לא זו אז אחרת."  

פחות אלגנטי משל לינור – השורש ח.ש.ב מופיע שלוש פעמים, שזה יותר מידי, וישנה חזרתיות שיש שימצאו אותה מיותרת, אבל הרווחתי, אני חושבת, במחלקת הנגישות. "אם אתה רווק…" מדבר אל הקורא יותר ישירות מאשר כשהרווק נשאר בגוף שלישי. כמובן שבמקור המספר לא מדבר ישירות אל הקורא והייתי צריכה לבדוק איך להמשיך במהלך הספר את הפניה הישירה הזו, איך לשלב אותה עם התפישה שלי של המהות של מה שאוסטין נותנת כאן. כל כך תודה על הרעיון!!