מנוי מאד זמני ל'הארץ'

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

אני אף פעם לא מתביישת לספר, שכשאני מעיינת בכתבי עת אני בדרך כלל מתחילה עם הזולים והרְכִילוּתִיים ביותר. רכילות זה בריא ויש לזה הרבה פעמים ערך אינפורמטיבי גבוה. למשל, השמועה שבינתיים התגלתה כלא מדוייקת כאילו מלכת בריטניה החליטה לפנות את כסאה לוויליאם ולאשתו המופלאה קייט ושני ילדיהם. מסוג הדברים שתמיד מעניינים אותי. אבל אם אני חייבת חדשות אז אני משתדלת ללכת על הצד הכי אופטימי של הסקאלה, ואני מתכוונת כאן לגאי בכור.

המלצתי כבר על הטור של גאי בכור – http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2188 – ואני ממליצה עליו שוב. כאן הוא מפתח את התאוריה שלו על 'אפקט פרח הצבעוני'. בכור אוהב להשוות בין הסיפור על הערך הגבוה לו זכה פרח הצבעוני בהולנד של המאה ה-17 לערכינו אנו. הוא טוען שכפי שערכו של הצבעוני עלה ככל שנעשה נדיר יותר, כך עולה ערכה של מדינת ישראל ככל שמתגלה הייחוד שלה לעומת מדינות המזרח התיכון סביבינו.

אני לא יודעת אם אני לגמרי מסכימה, אבל אני בטוח רוצה להסכים. אני ישראלית, אני ציונית, אני בטוח רוצה לחשוב שיש לכל הפרויקט הציוני הזה ערך. וכל זה על רקע זה שיש לי עכשיו מנוי של חודש ל'הארץ', לא פחות ולא יותר. זה קרה בעקבות מפגש מקרי עם מוכר יפה-עיניים של העיתון, שהבטיח מנוי שכולל 'רק את המוּספים'.

אז הנהו לפני. בעמ' 21 של הגיליון מה-27 לספטמבר, יש מאמר של שלמה אבינרי. כותרת משנה אחת לדוגמא: "לגישת הפלסטינים יש כאן סכסוך בין תנועה לאומית אחת, שלהם, ובין ישות קולוניאלית ציונית שדינה להיכחד." תודה. משמח לשמוע שוב שזה מה שהפלשתינאים חושבים עלינו.

מתחת, באותו עמוד, יש משהו של עמליה אביטל שנקרא "מי בורח". שמה של הכותבת מוכר לי באופן מעומעם. "יש משהו עמוק שקושר אותנו לישראל, אף על פי שאין פה נוף ולא איכות חיים," היא כותבת. אביטל אמביוולנטית לגבי היותה ישראלית וזה כי 'אין פה נוף ולא איכות חיים'. ההגדרה שלי של אדם עני היא זה שאינו יודע להעריך ולהודות על מה יש לו. המאמר השלישי והסוגר את העמוד המדכדך והמפיץ שנאה-עצמית הזה הוא של משה סקאל, שכותרת המשנה הבולטת שלו היא: "אבות הלוָונטיני לא רוססו בדי-די-טי ולא נשלחו למעברה." הכותב מנסה להגדיר משהו שהוא קורא לו "הלוונטיני החדש". עשיתי מספר ניסיונות ונואשתי מלהבין מה הוא כותב.

באופן כללי מטרת הכתיבה ב'הארץ' היא לגרום לי להרגיש שאין מקום לציונות ואהבת הארץ. אפילו הנסיון להיות קומי – בפינה השמאלית התחתונה של העמוד ישנו קומיקס קטן – מדכדך. הקומיקס לועג למי שחש נאמנות למדינה. הוא מורכב מתמונה של אבא, אמא ובת בחדר האורחים של ביתם. הדמויות מחוייכות ובועות דיבור מוצמדות אליהן. "יעלי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שואל האבא והבת עונה בבועה משלה: "גב' מרדכי ואנונו". מורדכי ואנונו, מי שגילה בציבור סודות מדינה, מופיע כאן כדמות הזדהות. הצחוק הוא על חשבון מי שאינו מרגיש שואנונו הוא גיבור.

אז עשיתי מעשה וקניתי את 'ליידי גלובס', גם בגלל ההנחה אבל בעיקר בגלל התמונה של איילת שקד על הכריכה. אני מעריצה שלה ולא התאכזבתי. אני אוהבת אצלה את השילוב המנצח בין אסרטיביות ואופטימיות, וגם איזה חוסר יכולת לראות מניעים מלוכלכים אצל אנשים אחרים. כאן, בדיון טלוויזיוני ישן בינה לבין סתיו שפיר, היא אומרת: "אני לא מסכימה עם סתיו כי אני לא חושבת שהפוליטיקאים מושחתים, אני חושבת שהם מצויינים." https://www.youtube.com/watch?v=jTekSzuSUlI [דקה 2:35]

באחת מכותרות המשנה בראיון מ'ליידי גלובס' היא אומרת בתשובה על שאלה לגבי האיומים על הנשיא ריבלין שהיא 'מוקפת ברפש… ולא כל היום עומדת ויוצאת לגנות את המתקפות….' המראיינת שואלת אותה אם היא מוחקת את הקללות שהיא מקבלת בפייסבוק והמצחיקה הזו אומרת: 'משאירה. לא מוחקת כלום.'"

במקום אחר בראיון היא מתייחסת להתקפות עליה מטעם חברות כנסת מהשמאל: "אני נהנית שיש בכנסת אחוות נשים חוצת מפלגות," היא אומרת למראיינת. "אלא שהן נכנסו בך הכי חזק," מציינת המראיינת בפניה. שקד עונה ש"ביומיום אנחנו ביחסים מאד טובים. מרב מיכאלי וסתיו שפיר, אני לא יודעת למה הן עשו את זה. גם אני שמתי לב לזה, שדווקא נשים היו התוקפות. אולי זה בגלל שהן באופוזיציה. מקומם אותן שאנחנו ימין שבא להנהיג." לא, אני די בטוחה שלא זו הסיבה.

זה מזכיר לי משהו שמרלין מונרו אמרה פעם. אחרי הצילומים של "חמים וטעים", סרט שבו ג'ק למון וטוני קרטיס הופיעו לצידה בתפקידי גברים המחופשים לנשים, שאלו את טוני קרטיס איך היה לנשק אותה. קרטיס, שהיה מותש כנראה מעשרות הצילומים שמונרו, כדרכה, נזקקה להם, ענה שלנשק אותה היה כמו לנשק את היטלר. קרטיס היה ממוצא יהודי. אבל מונרו סלחה מיד ואמרה שזה בסדר, שהוא רק קינא בה כי השמלות שלה בסרט היו יותר יפות משלו.

איך שאני קולטת אותה שקד לא מסוגלת בכלל להבין שמישהו יכול לקנא בה. היא באיזו עמדת כוח מדהימה, וכל כולה נתונה לנושא שבו היא אמורה להתעמק. אין לה מקום לרגשות שליליים של אנשים אחרים; היא לא לוקחת רגשות כאלו בחשבון כי היא לא בן-אדם מניפולטיבי. אני רק מקווה שזה יצליח לה.

ומכיוון שבניגוד לאיילת שקד בי דווקא יש צד רכלני ונמוך: אני רוצה להעיר ל'ליידי גלובס' בעניין התלבושות שהם מלבישים בהן את המתראיינות השונות. זה לא יפה להלביש את שרת המשפטים בחליפה לבנה צמודה קצת שקופה, גם אם היא נאיבית ולא מבינה יותר מידי בדברים כאלו…

הטור של גאי בכור, ועוד

אני בדרך כלל לא פוליטית אבל אני מרגישה צורך להביע תמיכה בתיקון שיזמה ח"כ איילת שקד ל'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ושאושר ע"י ועדת השרים לחקיקה ב-26.10. לפי התיקון יוגבל כוחו של בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת, וזה בעקבות הפסילה של בג"צ את התיקון לחוק המסתננים שעבר בכנסת.

זווית הראיה שלי על מי אמור להיות הריבון במדינה, הכנסת או בג"ץ, מושפעת ממה שקורה באירופה בעיקר. אני רוצה להראות לכם כאן שני קטעי ווידאו שמראים כניסה המונית של מהגרים לא חוקיים לאירופה. זה קורה במקום שנקרא מלילה, שהיא מובלעת ספרדית קטנטנה במרוקו. מכל רחבי אפריקה באים לשם, קופצים מעל הגדר והופכים להיות באחת פליטים אירופאיים. הנה:

https://www.youtube.com/watch?v=OC7Z3wrjyOE&feature=player_embedd והנה:

https://www.youtube.com/watch?v=9gWHBv9L87o&feature=player_embedded

אותו הדבר קורה כמובן בהרבה מקומות אחרים, גם בגבול מקסיקו ארצות הברית (שם ישנה התפתחות מעניינת בזמן האחרון, המקסיקנים שולחים את הילדים שלהם לחצות את הגבול ללא ליווי!).

אני מאד רוצה לחיות במדינה דמוקרטית ונראה לי שבג"ץ הוא הגוף הנכון להיות האחראי על הדבר הזה. מצד שני כדי לחיות במדינה דמוקרטית צריך שתהיה מדינה ולשם כך צריך להחליט על גבולות ברורים ולעמוד עליהם. מכל הכיוונים. לכן אני חושבת שעדיף לתת לאינטרס הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בהחלטות הכנסת להיות הריבון העליון. אני, בקיצור, שמחה שהתיקון הזה לחוק עובר.

עוד דבר נפלא לא פחות שקרה בכנסת בסוף אוקטובר הוא, ואני מצטטת מאתר וואלה, "ועדת החוקה בכנסת אישרה לקריאה שנייה ושלישית את החלת חוק חופש המידע על מוסדות אקדמיים שמתוקצבים על ידי המדינה. ח"כ רוזנטל: 'סופסוף נבין איך יש גירעון באוניברסיטאות'." אני מצטרפת לדעתו של ח"כ רוזנטל (חייבת לברר מיהו). אני גרה בחצר האחורית של אוניברסיטת תל-אביב כבר שנים ומזדעזעת ממנטאליות פשיטת היד שלה.

כתבתי כבר (פוסט מה- 2.7.14) שהם הפכו חלק מן ה'דיונון', חנות הספרים האוניברסיטאית, שהיתה פעם החנות הגדולה והעשירה מצפון לירקון ושכרגע מכילה ספרים בנפח של בערך 20% ממה שהיה פעם – לפאב. לדעתי אין מצב שהנהלת אוניברסיטה תהיה רשאית לעשות החלטה כזו, שיותר משתלם לה למכור בירה ונקניקיות מאשר ספרים. אוניברסיטה היא גוף מסובסד במטרה המוצהרת להעמיק חקר ולמכור ידע, שזה כולל גם ידע בספרים. אין לה מנדט להחליט למכור דברים אחרים במקום, כמו שאין לה מנדט להפוך את אולמות ההרצאות לאולמות ריקודים כי 'ריקודים מוכר יותר טוב'…

חוץ מזה ישנו היריד שתופש את כל הרחבה המרכזית של האוניברסיטה כל יום רביעי. ירידים ושווקים יש הרבה בעיר, אני לא בטוחה שחייבים גם באוניברסיטה. את היריד לפחות מסלקים ולא רואים עד שבוע אחרי – את הדגלים שהם תקעו לכל אורך העליה היפה לשעבר בכניסה הם לא מסלקים. הדגלים הם של המדינות מהן באים חברי חבר הנאמנים של האוניברסיטה והמטרה הנאצלת מאחורי תקיעתם של אלו בכניסה היא להחניף לאותם אנשים כדי שהם יתרמו (מה שלפי השמועות לא עובד בכלל). חוץ מזה, אחרי שכבר עברת את כל הדגלים והגעת לדשא הגדול והרחבה המרכזית עומד שלט פרסומת דיגיטלי חדש. בשביל פרסומות, אלא מה.

אני רואה את כל הדברים האלו רק מבחוץ ולמרות תחנונים שהתחננתי לכל הכיוונים אף עיתון לא רצה לחקור מה קורה עם ניהול הכספים של האוניברסיטה יותר לעומק. אני בטוחה שהיכנשהו מסתתרת אצלינו 'עיתונות חוקרת' אבל לא הצלחתי לאתר אותה. אז איזה יופי שהשינוי בא מכיוון הכנסת דווקא, ושעכשיו יחייבו את האוניברסיטאות, ובעיקר את האוניברסיטה חסרת הכיוון הזו לדווח מה היא עושה עם הכסף. הידד!

(קטעי הווידאו למעלה הם מתוך האתר של ד"ר גאי בכור, http://www.gplanet.co.il/default.asp

אתר סופר דופר מומלץ שגיליתי רק בזמן האחרון).