אין לי פרארי למכור

ferrari

הרבה זמן כבר שאני נמנעת מן הספר הזה, 'ימי שלישי עם מוֹרִי' (כתב: מיץ' אלבום, הוצאת 'מטר', 2007). עכשיו שאני מסתכלת עליו אני רואה שהוא היה 'יותר מ-110 שבועות ברשימות רבי המכר בארצות הברית', ורשימות רבי מכר אמריקאיות הן אינדיקציה טובה לזה שספר קליט ואוהבים אותו. חוץ מזה אני רואה שזו ההדפסה ה-32 בעברית. כל הכבוד ל'מטר', כולי קנאה: הדפסה 32.

הספר מאד קריא ונוגע ללב, אז למה – אני שואלת את עצמי – ההתנגדות? אבל אני חושבת שאני יודעת. מדובר כאן באדם גוסס, כשההתייחסות שלו אל המחלה שלו היא כאל נתון. מפריע לי הרעיון של מחלה חשוכת מרפא. עם כל החשיבה החיובית שקורית פה, והיא חיובית עד מאד, היא מופנית כולה לקבלת הקיים.

שוורץ, מי שהיה מורה של הכותב אי אז כשהוא למד במכללה, מלמד את עצמו, דרך המחלה שלו, לחיות נכון יותר. המוטו שלו הוא "כשאתה לומד איך למות, אתה לומד איך לחיות." בעקבות המחלה הוא מלמד את עצמו לחוות את הרגשות שהוא חווה, ואז לשחרר אותן. אצל רב האנשים שחווים מחלות קטסטרופאליות מהסוג הזה מצטבר פחד: כשכבר יש לך היסטוריה של אי נוחות וכאב, הקיום מתחיל להיות יותר ויותר מושפע מהפחד מפני הכאב הבא. מפחיד לחיות מתוך כאב.

אבל מורי, כאמור, יודע לשחרר את הפחד. במקום להשתבלל  הוא עושה את הפעולה ההפוכה ומנסה להוציא החוצה אל העולם את המסר שלו. הבעיה שלי היא עם המסר. זה נכון שאפשר ללמוד לחיות דרך זה שאתה לומד איך למות, אבל לא חייבים ללמוד איך לחיות בצורה הזו. 'החיים הם כיתה', כמו שטיילור סוויפט אומרת; לומדים בכל מיני דרכים.

לפני כשנתיים שברתי את הרגל ונאלצתי להתעכב בבית ולא לדרוך על הרגל בערך חודשיים. למדתי מזה הרבה. באו לבקר אותי, הביאו לי דברים. הייתי חייבת לסמוך על העולם הרבה יותר. בפעמים שכן יצאתי מן הבית לא יכולתי לתכנן את כל צעדי קדימה ונאלצתי לסמוך על הקוסמוס שיהיה בסדר ושאנשים יעזרו אם אזדקק לעזרה.

אני אסירת תודה על כל השיעורים האלו ובו זמנית מודעת לחלוטין לכך שניתן היה להגיע אליהם ללא שבירת רגל. זה ששברתי את הרגל זה מתוך איזו מוגבלות שלי, במקרה שלי הייתי צריכה להגיע לשיעורים האלו דרך שבירת רגל. אני מקרה פרטי.

"ימי שלישי עם מורי" הוא סיפור פרטי על אדם שמחלת התנוונות השרירים שלו הובילה אותו למקומות רוחניים גבוהים. גם אם הייתי חולה, חס וחלילה, באותה מחלה בדיוק, הייתי כפי הנראה מגיעה לתובנות שונות מאלו שלו. בני אדם שונים אחד מהשני בחייהם ובמחלותיהם.

אני רוצה לציין שוב שהספר נעים וכובש לב. אתמול, כשקראתי, ליטפתי שוב ושוב את ראשו של הבן שלי. הספר המחיש לי עד כמה אני אוהבת אותו. אבל היומרה כאן היא שהספר ילמד אותי משהו על החיים, שאני אלמד ממנו משהו כמו שמיץ' אלבום, הכותב, לומד ממורי. והעניין הוא שלא למדתי.

מאד נהניתי לקרוא אבל לא למדתי, אולי כי השיעור הנלמד כבר ידוע לי. אולי הבעיה כאן היא כמו עם "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" [כתב: שארמה רובין ס., הוצאת 'כתר']: אני לא סוּפּר אמביציוזית ולא מרוויחה סכומי עתק על חשבון קירבה עם האנשים היקרים לי. נעים לי לקרוא על הקירבה הרבה הנוצרת בין הדמויות השונות, אבל אין לי פרארי למכור. זה לא המקום ממנו אני באה.