צֵל ורוֹגָע

Peace Jerusalem 2

האוגוסט הזה מציב בפנינו, אני חושבת, דילמה אם לשתף פעולה ולהינמס או לנסות להיאחז בדברים הרגילים שאנחנו בדרך כלל עושים. שוב ושוב אני שואלת את עצמי למה לא להישכב על השטיח בסלון במקום לנסות לעמוד במטלה זו או אחרת.

את הטיולים כבר עשינו, ס' ואני, כולל ירושלים, כולל אפילו את מצעד הגאווה ההוא. היה לנו כל ה'אקשן' שצריך לקיץ אחד. למחרת מצעד הגאווה היינו במגדל דוד לפעילות מיוחדת לילדים כמו ס', שאוהבים לנפנף בחרבות ספוג אחד על השני ולירות בחץ וקשת. אני אמא גאה אז אני חייבת לדווח כאן שהמדריך אמר שהוא ירה בחץ וקשת באופן שהפתיע לטובה, ופגע בנקודה גבוהה במיוחד בחומה. זהו, כל הרעיון היה לעשות את משחקי המלחמה האלו בתוך טירה אמיתית.

בזמן שהוא ירה וסייף הבחנתי אני בשער פתוח של כנסיה. אני מאד אוהבת כנסיות וזו היתה מתנה ממש מבחינתי, למצוא כנסיה פתוחה. הלכתי מיד.

אני יודעת שבגלל ההסטוריה של יחסים לא לגמרי קלים בין היהדות והנצרות זה לא קונצנזוס לאהוב כנסיות, אבל אני מאד אוהבת כנסיות. עזבתי את מגדל דוד, שהוא מדהים ביופיו ועשיר בהסטוריה, וישבתי באולם התפילה של הכנסיה מצידו השני של הרחוב. אין לתאר את השלווה שאופפת אותי כשאני בתוך כנסיה. כנסיות מספקות לי מצד אחד תחושת סדר, ואני מאד נזקקת לסדר בחיי, ומצד שני את התחושה שייתכן שאם אני אשאף לכך אוכל להשיג גם את הנשגב והגבוה – זה כפי הנראה בגלל התקרה הגבוהה המקומרת.

ברור שכנסיה עשויה מקירות אבן עבים שמבודדים אותך מהחום והמרעש בחוץ, אבל זה לא רק זה. יש את המשהו הזה שהנצרות אומרת לך: הנצרות כאילו מצווה עליך להיות נחמד. בגלל השימוש במודל הכל כך חיובי הזה של ישו הנוצרי, יוצא שהמאמינים מצטווים להיות נחמדים אחד אל השני, סתם כך, בלי שום סיבה מיוחדת.

ביהדות אין מודל, שזה עניין מאד מעניין בפני עצמו. אנחנו, היהודים, לא מצווים להיות דומים לאף אחד ספציפי. לפי איך שאני מבינה את זה אנחנו מצווים להמציא את עצמינו, להמציא את העולם אפילו. וזה טוב, זה משאיר המון מקום לדמיון, אבל אני אוהבת כשנחמדים אלי, והנוצרים המאמינים פחות או יותר מצווים להיות נחמדים אלי.

אז ישבתי לי שם בתוך בניין האבן הקריר, ואחר כך עברתי לעוד בניין אבן קריר לידו, כל זה יום אחרי שיהודי שהיה בטוח שהוא הכי קרוב לאלוהים שאפשר – רצח ילדה, ואמרתי לעצמי שאני נהנית עכשיו ממה שדת יכולה לעשות כשהיא במיטבה, לספק צל ורוגע ותחושה ש"אנחנו שמחים לארח אותך בצל קורתינו".

*

ס' לא רצה לבוא איתי למצעד. ההתכנסות היתה בגן העצמאות והוא ניסה, פיזית, למשוך אותי משם, אבל התעקשתי.

קשה להגיד בשם מה התעקשתי. אני מניחה שבשם כל הדברים הרגילים שבשמם אני מתעקשת איתו. אני ההורה שמלמד אותו, מנסה ללמד אותו, שהעולם גדול ופתוח. אני זו שגוררת אותו למוזיאונים, לנחלים עם דגים קטנים שמנסים לאכול לך את העור הקשה ברגל; באותו בקר גם גררתי אותו לסיור בכנסת.

רציתי להראות לו את המקום בו מאה ועשרים נבחרינו עושים את ההחלטות שלהם. היה נוגע ללב. הם עבדו כולם, הנבחרים שלנו, עד שש בבקר, והלכו הביתה לישון. למחרת גם ראיתי תמונות של חברת כנסת מנמנמת. הזדהיתי איתה, זה הזכיר לי את משמרות הלילה שהייתי עושה פעם. אלו באמת לא שעות בהן רצוי להיות עירה, ועוד במקרה שלה עירה מספיק כדי לדעת מה קורה ולהצביע.

אהבנו לשבת במליאה. הכל היה הרבה יותר קטן ממה שהוא נראה בטלוויזיה איכשהו. מישהו התיישב בכסא של ביבי, רק כדי להראות לנו איפה הוא, וכולנו צעקנו לו "הי, ביבי". משם נסענו במונית למוזיאון אמנות האיסלם. ס' שמע את המילה 'איסלם' ולא רצה ללכת, כמו שהוא שמע אחר כך את המילה 'הומוסקסואל' ולא רצה להשתתף. אבל התפקיד שלי הוא לעזור לו להתגבר על כל העכבות האלו, חשבתי. אז הלכנו למוזיאון האיסלם וסופו של עניין שהוא נורא נהנה כי היו חרבות ושריון מלחמה וילדים קטנים ממנו, להם הוא יכול היה להסביר איזו חרב מתאימה לאיזו קסדה. הוא באמת נהנה.

לא ידענו שאנחנו עומדים להשתתף במצעד הגאווה. למעשה היה לנו רגע משבר אמיתי אחרי מוזיאון אומנות האיסלם. יצאנו לחום הירושלמי, שהוא לא דומה בכלום לחום התל-אביבי, וחשבתי שאולי זה פשוט לא אמור להיות. אולי אני אמורה פשוט לוותר, לנסוע עם הילד לתחנה מרכזית והביתה, ולוותר על הפעילות שקבענו למוזיאון מגדל דוד למחרת. בסופו של דבר כן הצלחתי לזרום. מצאנו מקום לאכול ארטיק, ראינו את בית הנשיא. עשינו את דרכינו לאט ובזהירות.

אחרי הצהריים התקרר. בתור תל אביבית זה לא היה לגמרי ברור שזה יקרה. הזיעה הזו, שקורית כשאת יוצאת לרחוב התל אביבי הלח, יש בה משהו מנחם. חם, אבל לגוף ניתנת בכל זאת הזכות לקרר את עצמו מעט על ידי אידוי זיעה. בירושלים את לא מזיעה, והגוף מתחיל ללחוש לך תוכניות סודיות על דרכי בריחה. את במצב חירום, הגוף אומר, ואת עם הילד.

אז התקרר, וישבנו בבית קפה קטן בשדרת בן מיימון, ואחר כך הלכנו לחנות ספרים ליד, ולאט לאט חדרה אלינו הידיעה שמתארגן מצעד גאווה.

*

לא הייתי במצעד גאווה בתל-אביב אי פעם. תמיד נראה לי שהם מסתדרים בלעדי מצויין, לא הרגשתי צורך להראות נוכחות. אני גם לא באמת מבינה את הפוליטיזציה של ההעדפה המינית, אבל זה רק אני. אין לי שום התנגדות אם את או אתה רוצים להפגין בפומבי לגבי ההעדפה המינית שלכם, אני לגמרי בסדר עם זה.

גם יש את החלק שאני מאד אוהבת של ה'דראג קווינס', גברים שמתלבשים ומתאפרים כמו נשים. זה סתם כיף מבחינתי, ובמצעד הגאווה בירושלים היתה נעל עקב נשית בגובה שלושה מטר, שבתוכה עמד דראג קווין מפואר, והתנועע בתנועות נשיות לקול מוסיקה חמודה. הנעל עמדה על עגלה ובשלב מסויים הייתי בין דוחפי העגלה, פשוט כי אני נורא נהנית מחוש ההומור הזה.

ס' נבעת מרמת המעורבות הגבוהה שהראיתי וקרא לי לבוא לשוליים של המצעד. הבטחתי לו שנצעד רק על המדרכה, אבל בצומת של רח' אגרון עם קרן היסוד חסמו לכבודינו את התנועה עם אוטובוסים ולא היתה אפשרות לרדת למדרכה. היתה שם עוד דראג קווין עם פאה בלונדינית ושמלה מוזהבת, שהתראיינה הרבה לכל מי שראיין וגם הובילה את המצעד.

בשלב מסויים התעורר הצד הפוליטי והחֵברה התחילו לקרוא ביחד: "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת!"

לא נורא אהבתי. אחת הסיבות לכך שהתעקשתי עם ס' על מצעד הגאווה היתה כדי להראות לו את הקוטביות הירושלמית, את הניגודים וההתלהמות. אחרי המצעד גם ראינו הפגנה שקטה של נשים שיושבות לא רחוק מבית הממשלה, בכיכר דניאל אוסטר, ושובתות רעב כדי לגרום לראש הממשלה לחזור לשולחן הדיונים עם הפלשתינאים.

כל הטיול הזה בירושלים היה בעניין התהליך הדמוקרטי. ביקרנו בכנסת, ראינו את בית הנשיא, את בית ראש הממשלה, השתתפנו במצעד, ראינו הפגנה שקטה. ובסוף ראינו גם רצח. למעשה, אני לא ראיתי כי אני מסרבת להשתמש במשקפיים ומסתפקת תמיד בטווח של עשרת המטרים שאני כן רואה, אבל ס' רואה הכל.

אחרי שהמצעד הפך מתיאטרון רחוב עליז וצבעוני למשהו פוליטי יותר הרגשתי שאנחנו לא חייבים להמשיך ופנינו שמאלה ממסלול הצעדה. בפינה היתה מכולת וס', שאבא שלו תמיד קונה לו משהו בכל קיוסק שהם עוברים לידו, הודיע מיד שהוא רעב. בדיעבד אני יכולה להגיד שהרגשתי שעדיף שנתרחק עוד קצת מההפנינג הפוליטי שעזבנו זה עתה.

נכנסנו למכולת ומצאתי את סוג הקרקרים הנכון במחיר הנכון ואז היתה איזו מהומה במדרכה מול המינימרקט, שכמובן לא יכולתי לראות את פרטיה. מיד אחרי כן התחילו להופיע אמבולנסים. ס' אומר שהוא ראה את סוף ההתקפה, את התוקף כשהוא מתנפל ואת המג"בניק שהצליח להשתלט עליו.

לקחתי את ס' הרחק משם דרך רחובות צדדיים. בסוף יצא שחזרנו לגן העצמאות, שם ראינו את מי שאנחנו מניחים שהוא הרוצח יושב על ספסל לפני שמכניסים אותו לניידת. מרחוק הוא נראה לי מאד שליו. ס', שרואה הרבה יותר ממני, אמר שהוא נראה לחוץ מאד, מדבר אל עצמו ומעיף מבטים צידיים לפה ולשם.

למחרת כאמור היינו במוזיאון מגדל דוד.