נעים בגב

Haaretz.svg

רציתי בכל זאת לחזור לנושא של עיתון 'הארץ' כי בפוסט האחרון העברתי ביקורת אולי קצת שטחית מידי על העיתון הזה. אז קודם כל עיקר הטענה שלי היא זה, שמהטון של העיתון משתמע כאילו אין לי זכות להיות סתם שטחית, אין לי זכות לדפדף ישר להורוסקופ או למדור הרכילות (וכמובן שאין ב'הארץ' לא רכילות ולא הורוסקופ). אני פה כדי להיות במודעות-עָל לכל העוולות מהן סובלים המסכנים בעולם, בעיקר השכנים שלנו, וזה עוד לפני שניכנס לדיון עד כמה מדינת ישראל אשמה בעוולות האלו.

אני לא רוצה לחיות את חיי בצורה הזו. אני רוצה להיות גאה בזה שאני ציונית, אני רוצה ליהנות מן הנוף ומאיכות החיים שהכותבת בתחתית עמ' 21 שציטטתי בפוסט הקודם טוענת שאין, אני רוצה להרגיש את כל הרגשות החמימים השמאלציים האלו שנדמה שהכותב היחיד בעיתון הזה שמותר לו להביע כמותם הוא סייד קשוע. קשוע יושב היכנשהו בארצות הברית ולו מרשים להגיד שהוא טיפ טיפה מתגעגע ארצה. זה שהוא לא יהודי פוטר אותו כפי הנראה מכובד הראש וממוּדעוּת העל אותה ציינתי קודם לכן. לו מותר כנראה סתם לחיות.

הכתבה של שלמה אבינרי שאליה התייחסתי מאד ברפרוף בפוסט הקודם היא דוגמא טובה לרצינות הרבה לה אנו נדרשים. הכותב פורש בפנינו, הנידונים לרצינות עקבית ומוקפדת, את כל הדברים שעל מדינת היהודים לעשות כדי לשפר מעט את המצב עם שכנינו. אבינרי עצמו אומר שלא ניתן להגיע עם השכנים להסכם, וש"הסירוב הפלסטיני הוא אם כל חטאת". אבל אם ככה ולא ניתן להגיע להסכם, למה בדיוק לקרוא את הכתבה הזאת? לא עדיף לראות עוד פעם את 'טיטניק' ביו-טיוב, או כל פעילות אחרת שגורמת לעושה אותה נעים בגב? מה קורה איתם ב'הארץ', למה לא להניח לנו ליהנות ממה שיש?

עם כל זאת, בעיתון שהגיע היום (מדובר במנוי חודשי, כפי שאמרתי) היו כמה דברים שנראו בעיני חשובים. ב-The Marker היתה כתבה ארוכה על המתת בנות. בסין חסרות כרגע 66 מיליון נשים בעקבות המתת בנות. סה"ך הומתו בעולם ב-30 השנה האחרונות 117-160 מיליון תינוקות ועובָּריות. לא יודעים את המספר המדויק אבל הוא גדול. למחסור בנשים בחברות מסויימות ישנן כל מיני תוצאות ומאד מעניין לקרוא על זה.

היתה ב- The Marker גם כתבה מחממת את הלב (באמת! מחממת את הלב!) על השיפור הניכר בשנים האחרונות במספר הזכאים לבגרות במגזר הדרוזי. אחוז הזכאים הגדול ביותר לבגרות לשנת תשע"ד היה ביישוב הדרוזי בית ג'אן. הם עבדו על זה קשה ואני יכולה לראות למה הם גאים. באמת יפה!

עוד דבר שמצאתי ב- The Marker ונורא יפה בעיני זה כתבה על KIVA, רשת המאפשרת לעסקים קטנים ללוות כסף מאחרים ללא ריבית. בישראל ישנם כבר יותר מ-300 עסקים שלווים מהרשת ובעולם קרוב ל-2 מיליון. זה מדבר על הצד היפה של הכפר הגלובאלי – זה שאנחנו מקושרים מאפשר לנו לעזור אחד לשני בצורות שלא היו אפשריות קודם. שיעור החזרת ההלוואות הוא 98.59%, שהוא גבוה משיעור ההחזרות לבנקים. אנשים מרגישים מחויבות גבוהה יותר כשהמלווים הם אנשים פרטיים ולא גוף מסחרי גדול. לווים פרטיים הם אנשים שאפשר להרגיש אליהם משהו: קירבה, הכרת תודה. ואולי זה שמישהו מסכים להלוות לך פשוט עושה נעים בגב?

מנוי מאד זמני ל'הארץ'

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

אני אף פעם לא מתביישת לספר, שכשאני מעיינת בכתבי עת אני בדרך כלל מתחילה עם הזולים והרְכִילוּתִיים ביותר. רכילות זה בריא ויש לזה הרבה פעמים ערך אינפורמטיבי גבוה. למשל, השמועה שבינתיים התגלתה כלא מדוייקת כאילו מלכת בריטניה החליטה לפנות את כסאה לוויליאם ולאשתו המופלאה קייט ושני ילדיהם. מסוג הדברים שתמיד מעניינים אותי. אבל אם אני חייבת חדשות אז אני משתדלת ללכת על הצד הכי אופטימי של הסקאלה, ואני מתכוונת כאן לגאי בכור.

המלצתי כבר על הטור של גאי בכור – http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2188 – ואני ממליצה עליו שוב. כאן הוא מפתח את התאוריה שלו על 'אפקט פרח הצבעוני'. בכור אוהב להשוות בין הסיפור על הערך הגבוה לו זכה פרח הצבעוני בהולנד של המאה ה-17 לערכינו אנו. הוא טוען שכפי שערכו של הצבעוני עלה ככל שנעשה נדיר יותר, כך עולה ערכה של מדינת ישראל ככל שמתגלה הייחוד שלה לעומת מדינות המזרח התיכון סביבינו.

אני לא יודעת אם אני לגמרי מסכימה, אבל אני בטוח רוצה להסכים. אני ישראלית, אני ציונית, אני בטוח רוצה לחשוב שיש לכל הפרויקט הציוני הזה ערך. וכל זה על רקע זה שיש לי עכשיו מנוי של חודש ל'הארץ', לא פחות ולא יותר. זה קרה בעקבות מפגש מקרי עם מוכר יפה-עיניים של העיתון, שהבטיח מנוי שכולל 'רק את המוּספים'.

אז הנהו לפני. בעמ' 21 של הגיליון מה-27 לספטמבר, יש מאמר של שלמה אבינרי. כותרת משנה אחת לדוגמא: "לגישת הפלסטינים יש כאן סכסוך בין תנועה לאומית אחת, שלהם, ובין ישות קולוניאלית ציונית שדינה להיכחד." תודה. משמח לשמוע שוב שזה מה שהפלשתינאים חושבים עלינו.

מתחת, באותו עמוד, יש משהו של עמליה אביטל שנקרא "מי בורח". שמה של הכותבת מוכר לי באופן מעומעם. "יש משהו עמוק שקושר אותנו לישראל, אף על פי שאין פה נוף ולא איכות חיים," היא כותבת. אביטל אמביוולנטית לגבי היותה ישראלית וזה כי 'אין פה נוף ולא איכות חיים'. ההגדרה שלי של אדם עני היא זה שאינו יודע להעריך ולהודות על מה יש לו. המאמר השלישי והסוגר את העמוד המדכדך והמפיץ שנאה-עצמית הזה הוא של משה סקאל, שכותרת המשנה הבולטת שלו היא: "אבות הלוָונטיני לא רוססו בדי-די-טי ולא נשלחו למעברה." הכותב מנסה להגדיר משהו שהוא קורא לו "הלוונטיני החדש". עשיתי מספר ניסיונות ונואשתי מלהבין מה הוא כותב.

באופן כללי מטרת הכתיבה ב'הארץ' היא לגרום לי להרגיש שאין מקום לציונות ואהבת הארץ. אפילו הנסיון להיות קומי – בפינה השמאלית התחתונה של העמוד ישנו קומיקס קטן – מדכדך. הקומיקס לועג למי שחש נאמנות למדינה. הוא מורכב מתמונה של אבא, אמא ובת בחדר האורחים של ביתם. הדמויות מחוייכות ובועות דיבור מוצמדות אליהן. "יעלי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שואל האבא והבת עונה בבועה משלה: "גב' מרדכי ואנונו". מורדכי ואנונו, מי שגילה בציבור סודות מדינה, מופיע כאן כדמות הזדהות. הצחוק הוא על חשבון מי שאינו מרגיש שואנונו הוא גיבור.

אז עשיתי מעשה וקניתי את 'ליידי גלובס', גם בגלל ההנחה אבל בעיקר בגלל התמונה של איילת שקד על הכריכה. אני מעריצה שלה ולא התאכזבתי. אני אוהבת אצלה את השילוב המנצח בין אסרטיביות ואופטימיות, וגם איזה חוסר יכולת לראות מניעים מלוכלכים אצל אנשים אחרים. כאן, בדיון טלוויזיוני ישן בינה לבין סתיו שפיר, היא אומרת: "אני לא מסכימה עם סתיו כי אני לא חושבת שהפוליטיקאים מושחתים, אני חושבת שהם מצויינים." https://www.youtube.com/watch?v=jTekSzuSUlI [דקה 2:35]

באחת מכותרות המשנה בראיון מ'ליידי גלובס' היא אומרת בתשובה על שאלה לגבי האיומים על הנשיא ריבלין שהיא 'מוקפת ברפש… ולא כל היום עומדת ויוצאת לגנות את המתקפות….' המראיינת שואלת אותה אם היא מוחקת את הקללות שהיא מקבלת בפייסבוק והמצחיקה הזו אומרת: 'משאירה. לא מוחקת כלום.'"

במקום אחר בראיון היא מתייחסת להתקפות עליה מטעם חברות כנסת מהשמאל: "אני נהנית שיש בכנסת אחוות נשים חוצת מפלגות," היא אומרת למראיינת. "אלא שהן נכנסו בך הכי חזק," מציינת המראיינת בפניה. שקד עונה ש"ביומיום אנחנו ביחסים מאד טובים. מרב מיכאלי וסתיו שפיר, אני לא יודעת למה הן עשו את זה. גם אני שמתי לב לזה, שדווקא נשים היו התוקפות. אולי זה בגלל שהן באופוזיציה. מקומם אותן שאנחנו ימין שבא להנהיג." לא, אני די בטוחה שלא זו הסיבה.

זה מזכיר לי משהו שמרלין מונרו אמרה פעם. אחרי הצילומים של "חמים וטעים", סרט שבו ג'ק למון וטוני קרטיס הופיעו לצידה בתפקידי גברים המחופשים לנשים, שאלו את טוני קרטיס איך היה לנשק אותה. קרטיס, שהיה מותש כנראה מעשרות הצילומים שמונרו, כדרכה, נזקקה להם, ענה שלנשק אותה היה כמו לנשק את היטלר. קרטיס היה ממוצא יהודי. אבל מונרו סלחה מיד ואמרה שזה בסדר, שהוא רק קינא בה כי השמלות שלה בסרט היו יותר יפות משלו.

איך שאני קולטת אותה שקד לא מסוגלת בכלל להבין שמישהו יכול לקנא בה. היא באיזו עמדת כוח מדהימה, וכל כולה נתונה לנושא שבו היא אמורה להתעמק. אין לה מקום לרגשות שליליים של אנשים אחרים; היא לא לוקחת רגשות כאלו בחשבון כי היא לא בן-אדם מניפולטיבי. אני רק מקווה שזה יצליח לה.

ומכיוון שבניגוד לאיילת שקד בי דווקא יש צד רכלני ונמוך: אני רוצה להעיר ל'ליידי גלובס' בעניין התלבושות שהם מלבישים בהן את המתראיינות השונות. זה לא יפה להלביש את שרת המשפטים בחליפה לבנה צמודה קצת שקופה, גם אם היא נאיבית ולא מבינה יותר מידי בדברים כאלו…

חומר מילוי כתוב

עבדתי עכשיו חודש וחצי באתר חדשות, בו מעלים ידיעות כלשהן, לא נורא חשוב איזה, חמש פעמים ביום. אני מרגישה צורך לספר על העניין הזה כדי שאנשים שלא מהתחום ידעו איך זה עובד. המטרה של אתר כזה היא למכור מודעות. באמת באמת לא חשוב להם החומר שעולה. חשובה התמונה כי היא מושכת, חשובה הכותרת. השאר הוא חומר מילוי.

פוטרתי כי אני לא מסוגלת להתייחס לכתיבה כאל חומר מילוי גרידא. זה אולי אולד-פשנד אבל אני לא מתיימרת לזרום עם הזמנים. בנוסף היה לי עימות חזיתי עם המנהלת. בעלי לשעבר, שיש לו הרבה מאד תאוריות, מסביר שבוגרי מנהל עסקים הם ככה. מלמדים אותם שהעובד ניתן להחלפה בכל עת, והיא בהחלט אישרה את התיאוריה. היא התייחסה אל הבחור שיצא לחופשת מחלה, ושאותו החלפתי, במילים: "אם הוא לא יחזור יהיה מישהו אחר במקומו."

עצבן אותי שהיא מדברת ככה על מי שכל כך השקיע ב'חפיפה' שלי, וההזדהות שלי איתו גדלה ככל שעבר זמן וחוויתי יותר ויותר ממה שהוא עבר. מתוך שלושת המנהלים באתר החדשות הזה שניים לא ידעו לכתוב, לערוך או לתרגם והשלישי היה בעדי. המשכתי כי הוא היה בעדי. נראה היה לי מוזר שהם לא מבחינים בעובדה היסודית הזו, שיש להם יותר מידי מנהלים ביחס לכותבים. היו להם שני כותבים סך הכל, עם כוונה מוצהרת לעלות ל-3, אבל גם שלושה לא היו מספיקים לכמות כזו של חומר.

גברת מנהל עסקים יכלה בקלות לדמיין החלפה של כותב אחד באחר. הדבר היחיד שלא לימדו אותה זה שגם מנהל יכול להיות מיותר. השאלה האמיתית עכשיו היא אם אני אוכל לתרגם את הביקורת שלי על מקום העבודה הזה למשהו מעשי. אני בתקופת החלמה, כאילו היתה לי מחלה. ביום הראשון פשוט שכבתי כל היום במיטה. הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. לא הצלחתי להבין מהבחור אותו החלפתי אם הוא חוזר לשם או לא. הוא לא פירט באס.אמ.אס שלו.

אני סקרנית. מההתחלה היה ברור לי שהוא שחוק לגמרי, ולא הופתעתי בכלל שהוא האריך את חופשת המחלה שלו משבועיים לחודש וחצי. אנחנו, אוהבי הכתיבה, עם כזה נעבך. אומרים לנו "קחו משרה ככותבים" ואנחנו מוכנים לעשות באמת הכל. הוא היה מוכן, וגם מסוגל, לכתוב עשר כתבות ליום, ולהוסיף עוד כמה לקראת סוף השבוע, שכן גם בסוף השבוע מעלים כתבות. מן כותב מופלא כזה, שהאמין מספיק במסגרת הקלוקלת הזו כדי לדחוף את עצמו להנפיק חומר.

לא הגענו לזה אבל הוא כמעט הראה לי את השירים שהוא מתרגם.

הגיליון החדש של 'ליידי גלובס'

 

סיימתי הרגע לקרוא את הגיליון החדש של 'ליידי גלובס'. אני נורא אוהבת. זה ג'ורנל לנשים שמתייחס לא רק אל הצד החיצוני של האשה. ברור. כמובן. והגיליון הפעם כולל גם ראיון עם עדינה לוי, אשתו של רמי לוי ומנהלת הכספים של החברה.

לוי זכתה לא מזמן לתשומת לב שלילית, כשרשות ניירות הערך הודיעה שהיא פותחת בחקירה נגדה ונגד רמי לוי בעקבות החלטת מועצת המנהלים של החברה לתת לעדינה בונוס בסך 2.3 מיליון שקלים בשנה מעבר ל-1.2 שהיא כבר מקבלת. חודש וחצי לאחר החקירה, באפריל 2013,  הודיעה חברת רמי לוי שהסכם השכר עם עדינה בוטל ושהיא לא תקבל עוד בונוס. מיד אחרי כן תיק החקירה נסגר.

אז היה נחמד לפגוש אותה מעל דפי כתב העת. היא נראית טוב (אוי! תראו מה עשיתי) והיא נחמדה ונעימה. והיה לי מעניין לשמוע את נקודת המבט שלה כמי שהתחילה מלמטה ונשארה, עשה לי רושם, מאד שלמה עם מי שהיא. אבל הגיליון ככלל השאיר אותי הפעם קצת מתוסכלת. יש בו רשימה של שיאניות השכר במשק, יש בו ראיון יפה עם אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה"ל. כל הנשים שמופיעות בגיליון נורא מוצלחות מהבחינה הזו שהן מרוויחות הרבה.

אני לא מרוויחה הרבה. הייתי רוצה להרוויח קצת יותר. מה שעומד בדרכי בעיקר זה שאני נורא אוהבת לבלות עם הבן שלי. ברור שאמא יכולה לצאת לעבודה, לשלם למישהו או מישהי אחרים כדי להיות עם הילדים, 'להתפתח', 'להתקדם'. אין לי חשק.

זה לא נשמע טוב אבל אין לי חשק. הלב שלי בוכה כשאני חושבת על זה. אני אפילו אוהבת לשבת בסלון לקרוא ספר, או להכין משהו במטבח כשהוא תקוע מול המסך, צוחק מידי פעם. זה גורם לי להרגיש שאני במקומי הנכון לי. לא בא לי להיות בשום מקום אחר.

אני לא פרודוקטיבית בפרמטרים של ליידי גלובס, אני לא מייצרת שום דבר שאפשר לכמת לפי הפרמטרים האלו. הגיליון הפעם השאיר אותי קצת נזופה. אני מבינה לגמרי שנשים צריכות לצאת לעולם ולעשות. חבל שכל כך לא מתחשק לי…