איפה הצעקות?

 

מצטערת שלא התפניתי לכתוב בזמן האחרון אבל מבחינה אסטרולוגית התקופה הזו לגמרי מופרכת מבחינתי. הצפי בחודש שעבר היה שאני אסע למקום רחוק; לא סתם נסיעה אלא מעין הגשמת חלום כזו, מה שהיתרגם במקרה שלי לישיבה בבית וציפיה לבואו של האינסטלטור… בסוף היה נחמד כי הישגתי לי ספר ונסעתי למחוזות רחוקים בצורה הרגילה אצלי, כשאני קוראת.

הספר שקראתי נקרא 'אניגמה', כשם תוכנית ההצפנה של התשדורות הגרמניות בזמן מלחמת העולם השניה, תשדורות שהבריטים הצליחו לפענח. כל הנושא הזה של 'אניגמה' הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בגלל העניין הגובר באלאן טורינג, שיצא עליו ספר ובעקבותיו סרט: "משחק החיקוי".

טורינג הוא דמות טראגית. כיום מכירים בו כאב הרוחני של מדעי המחשב וכמי שתרם רבות מאד למבצע החשוב כל כך של פיצוח הקוד הגרמני בזמן המלחמה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אמר ש"בלעדי תרומתו יוצאת הדופן, ההסטוריה של מלחמת העולם השניה היתה יכולה להיות שונה מאד."  אבל ההתנכלות אליו על רקע ההומוסקסואליות שלו היתה אכזרית ובסופו של דבר קטלנית. טורינג התאבד לאחר שנכפה עליו טיפול הורמונאלי, כדי לפתור כביכול את "הבעיה" שלו. בן 42 היה במותו.

הספר הזה, שאני קוראת, 'אניגמה' של יו סבאג-מונטיפיורי (הוצאת 'יבנה', 2003), דווקא בא להסביר שטורינג לא עשה את כל העבודה לבד.  פרויקט פיענוח הצופן היה עניין מתמשך. כל יום היה צריך לפענח באיזה צירוף סימנים השתמשו המקודדים הגרמנים. מה שהיה בידי הבריטים הם שחזורים של המכונה שייצרה את הקודים הגרמניים. כלומר, הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל אבל הם כן נזקקו לעבודת פיענוח כדי להשתמש בו.

קשה קצת לקלוט את כל המידע כי לדעתי הוא לא מוצג בצורה נוחה, ואני אנסה להסביר למה, אבל אחת הדמויות שבכל זאת נשארה לי בראש היא אדם, שהיה אחראי לבדוק את כלל התעבורה התקשורתית של הגרמנים. כלומר, גם כשלא יודעים בדיוק מה כתוב במסר שעבר, יש מה ללמוד מכמות המסרים, מנקודת המוצא ונקודת היעד שלהם, ועוד. לקראת הפלישה לנורמנדי, ב-5-6 ליוני 1944 קיבל הִינסלי טלפונים ישירים מצ'רצ'יל, שרצה לדעת אם האויב יודע על הפלישה. הינסלי התרגל שצ'רצ'יל לא אומר תודה ונוהג פשוט לטרוק את הטלפון אחרי שהוא מקבל את המידע שהוא רוצה.

סבאג-מונטיפיורי עושה עבודה יפה כשהוא בא להסביר על הרשת הרחבה של אנשים שפעלו במסגרת פרויקט פיענוח הצופן. התחקיר שהוא עשה מרשים ביותר ואני אוהבת כשעושים תחקיר כמו שצריך, זה נותן לי מקום לנוח; בתחושה שלי הפרטים יוצרים מצע רך שהוכן בשבילי לנוח עליו. הבעיה שלי היא שסבאג-מוטיפיורי החליט להיות הוגן עם כולם. כולם שווים מבחינתו והוא אמפטי עם האנגלים והגרמנים באותה מידה.

אני מזהה שמדובר בנקודת מבט טיפוסית ליהודי בריטי של תחילת האלף השלישי. היה לי יותר קל עם הספר של אח שלו, סיימון סבאג-מונטיפיורי, על ירושלים (מופיע בפוסטים קודמים בבלוג ממאי 2014). רב הספר שם מדבר על היסטוריה רחוקה וזה סביר שההסטוריון לא יזדהה עם צד אחד מסויים. אבל כאן כל הספר מדבר על מלחמת העולם ה-II וזה לא מרגיש לי נכון: אני די בטוחה שהנאצים היו הרעים.

נקודת המבט הזו, שהיא Post Everything, משאירה את הקורא בלי כיוון ומטרה. האנגלים לא עדיפים על הגרמנים, לא באמת חשוב לנו מי ינצח… זה מזכיר לי עוד זוג אחים יהודים אנגלים, האחים אד ודייויד מיליבנד. אני נזכרת כי גם שם כמו פה מה שהכי מעניין לדעתי זו מערכת היחסים בין האחים. אני בטוחה שיעשו פעם סרט על המיליבנדים. דייויד, הבכור, היה איש אמונו של טוני בלייר וחבר ממשלה בין 1997-2001, אבל אד, הצעיר מבין השניים, סילק את אחיו ממפלגת הלייבור הבריטית כדי לעמוד בעצמו בראשה.

איך הם מתנהגים אחד עם השני כשהם נפגשים אצל ההורים אי-פעם לאכול ארוחה משותפת? אני מדמיינת שבשני המקרים, גם אצל האחים מיליבנד וגם אצל משפחת סבאג-מונטיפיורי כולם מנומסים ואף אחד לא צורח את מה שעם ליבו. "אני סופר יותר טוב ממך!" "לקחת לי את המפלגה, יא…!" "הספר האחרון שלך באורך וברמת עניין של ספר טלפונים!" "אני שמח שבבחירות האחרונות לא בחרו בך, אחי היקר אד. נראה לי לא בטוח להפקיד את המדינה בידיך," וכולי וכולי.

זה לא מנומס, אבל חסרות לי כאן הצעקות דווקא.