איפה הצעקות?

 

מצטערת שלא התפניתי לכתוב בזמן האחרון אבל מבחינה אסטרולוגית התקופה הזו לגמרי מופרכת מבחינתי. הצפי בחודש שעבר היה שאני אסע למקום רחוק; לא סתם נסיעה אלא מעין הגשמת חלום כזו, מה שהיתרגם במקרה שלי לישיבה בבית וציפיה לבואו של האינסטלטור… בסוף היה נחמד כי הישגתי לי ספר ונסעתי למחוזות רחוקים בצורה הרגילה אצלי, כשאני קוראת.

הספר שקראתי נקרא 'אניגמה', כשם תוכנית ההצפנה של התשדורות הגרמניות בזמן מלחמת העולם השניה, תשדורות שהבריטים הצליחו לפענח. כל הנושא הזה של 'אניגמה' הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בגלל העניין הגובר באלאן טורינג, שיצא עליו ספר ובעקבותיו סרט: "משחק החיקוי".

טורינג הוא דמות טראגית. כיום מכירים בו כאב הרוחני של מדעי המחשב וכמי שתרם רבות מאד למבצע החשוב כל כך של פיצוח הקוד הגרמני בזמן המלחמה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אמר ש"בלעדי תרומתו יוצאת הדופן, ההסטוריה של מלחמת העולם השניה היתה יכולה להיות שונה מאד."  אבל ההתנכלות אליו על רקע ההומוסקסואליות שלו היתה אכזרית ובסופו של דבר קטלנית. טורינג התאבד לאחר שנכפה עליו טיפול הורמונאלי, כדי לפתור כביכול את "הבעיה" שלו. בן 42 היה במותו.

הספר הזה, שאני קוראת, 'אניגמה' של יו סבאג-מונטיפיורי (הוצאת 'יבנה', 2003), דווקא בא להסביר שטורינג לא עשה את כל העבודה לבד.  פרויקט פיענוח הצופן היה עניין מתמשך. כל יום היה צריך לפענח באיזה צירוף סימנים השתמשו המקודדים הגרמנים. מה שהיה בידי הבריטים הם שחזורים של המכונה שייצרה את הקודים הגרמניים. כלומר, הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל אבל הם כן נזקקו לעבודת פיענוח כדי להשתמש בו.

קשה קצת לקלוט את כל המידע כי לדעתי הוא לא מוצג בצורה נוחה, ואני אנסה להסביר למה, אבל אחת הדמויות שבכל זאת נשארה לי בראש היא אדם, שהיה אחראי לבדוק את כלל התעבורה התקשורתית של הגרמנים. כלומר, גם כשלא יודעים בדיוק מה כתוב במסר שעבר, יש מה ללמוד מכמות המסרים, מנקודת המוצא ונקודת היעד שלהם, ועוד. לקראת הפלישה לנורמנדי, ב-5-6 ליוני 1944 קיבל הִינסלי טלפונים ישירים מצ'רצ'יל, שרצה לדעת אם האויב יודע על הפלישה. הינסלי התרגל שצ'רצ'יל לא אומר תודה ונוהג פשוט לטרוק את הטלפון אחרי שהוא מקבל את המידע שהוא רוצה.

סבאג-מונטיפיורי עושה עבודה יפה כשהוא בא להסביר על הרשת הרחבה של אנשים שפעלו במסגרת פרויקט פיענוח הצופן. התחקיר שהוא עשה מרשים ביותר ואני אוהבת כשעושים תחקיר כמו שצריך, זה נותן לי מקום לנוח; בתחושה שלי הפרטים יוצרים מצע רך שהוכן בשבילי לנוח עליו. הבעיה שלי היא שסבאג-מוטיפיורי החליט להיות הוגן עם כולם. כולם שווים מבחינתו והוא אמפטי עם האנגלים והגרמנים באותה מידה.

אני מזהה שמדובר בנקודת מבט טיפוסית ליהודי בריטי של תחילת האלף השלישי. היה לי יותר קל עם הספר של אח שלו, סיימון סבאג-מונטיפיורי, על ירושלים (מופיע בפוסטים קודמים בבלוג ממאי 2014). רב הספר שם מדבר על היסטוריה רחוקה וזה סביר שההסטוריון לא יזדהה עם צד אחד מסויים. אבל כאן כל הספר מדבר על מלחמת העולם ה-II וזה לא מרגיש לי נכון: אני די בטוחה שהנאצים היו הרעים.

נקודת המבט הזו, שהיא Post Everything, משאירה את הקורא בלי כיוון ומטרה. האנגלים לא עדיפים על הגרמנים, לא באמת חשוב לנו מי ינצח… זה מזכיר לי עוד זוג אחים יהודים אנגלים, האחים אד ודייויד מיליבנד. אני נזכרת כי גם שם כמו פה מה שהכי מעניין לדעתי זו מערכת היחסים בין האחים. אני בטוחה שיעשו פעם סרט על המיליבנדים. דייויד, הבכור, היה איש אמונו של טוני בלייר וחבר ממשלה בין 1997-2001, אבל אד, הצעיר מבין השניים, סילק את אחיו ממפלגת הלייבור הבריטית כדי לעמוד בעצמו בראשה.

איך הם מתנהגים אחד עם השני כשהם נפגשים אצל ההורים אי-פעם לאכול ארוחה משותפת? אני מדמיינת שבשני המקרים, גם אצל האחים מיליבנד וגם אצל משפחת סבאג-מונטיפיורי כולם מנומסים ואף אחד לא צורח את מה שעם ליבו. "אני סופר יותר טוב ממך!" "לקחת לי את המפלגה, יא…!" "הספר האחרון שלך באורך וברמת עניין של ספר טלפונים!" "אני שמח שבבחירות האחרונות לא בחרו בך, אחי היקר אד. נראה לי לא בטוח להפקיד את המדינה בידיך," וכולי וכולי.

זה לא מנומס, אבל חסרות לי כאן הצעקות דווקא.

ביוגרפיות של קטרינה הגדולה

 

אני קוראת עכשיו ביוגרפיה מרתקת של קטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בשנים 1762-1796. מצאתי עותק זול (12 ₪, הא-הא) בחנות יד שניה שאני אוהבת של Elizabeth & Catherine / Robert Coughlan. זה ספר שיצא ב-1974, לפני עידן האינטרנט, כך שאני לא מוצאת ברשת שום דבר על הביוגרף המדהים הזה, שמצליח להקים ככה לחיים את הארמונות הענקיים של סנט פטרסבורג.

קודם כל החלטתי שאני חייבת לנסוע לשם, לבירת רוסיה. ההחלטה הזו היא מאז שראיתי את הסרט (שגם אתם, קוראים יקרים, חייבים לצפות בו) "תיבה רוסית" ( https://www.youtube.com/watch?v=sE2jRxToAjQ ). הסרט צולם בשוט אחד. זאת אומרת הצלם מחזיק את המצלמה שלו והולך איתה ומצלם במשך שעה וחצי בלי להפסיק פעם אחת. כל מה שהוא צילם נכנס. עכשיו, היו הכנות. ההכנות להסרטה היו במשך ארבע שנים. מופיעים בסרט אלפי ניצבים, הסרט מצולם כולו במקום אחד, בארמון החורף של קיסרי רוסיה בחלקים שלו שמתפקדים כיום כמוזאון ההרמיטאז'. לארמון החורף הסטוריה בת כמה מאות שנים והסרט עובר בין תקופות שונות, כשכל חדר שנכנסים אליו קורה בתקופה קצת אחרת מקודמו.

זה מרתק. זה סרט שממציא דרך משלו לעשות קולנוע, ממציא דרך משלו ללמוד קצת הסטוריה, ובו זמנית מצליח להיות מה שקוראים באנגלית quirky, מן משוגע מצחיק כזה. נורא כדאי לצפות בו, כלומר להיות בו, כלומר להינשא איתו על הגלים…

אז אני יודעת מזמן שאני צריכה לבקר בבירה המפוארת הזו (זו עיר שהחליפו לה את השם כמה פעמים אבל נכון לעכשיו קוראים לה סנט פטרסבורג). למעשה יש לי אלבום תמונות גדול ובו מראות פנים וחוץ של הארמונות מהאגדות שיש לסנט פטרסבורג בשפע רב כל כך. כבר איתרתי את הארמון ואת החדר בארמון בו אני מתכוונת לעבור לגור ברגע שזה יתאפשר. בן שלי ואני נצא מן הארמון לטייל לאורך הנחל שמופיע שם בתמונה. אנחנו מסודרים…

אני לא מניחה שיש תרגום לעברית של "אליזבת וקתרין" של רוברט קולן. אני לא מוצאת בחיפוש פשוט ונראה לי שקולן הוא מסוג הכותבים שפשוט לא היו סביבם הרבה יחסי ציבור ואנשים לא יודעים עליהם. זה אופייני במיוחד למה שקרה בשנות ה-70 עם הגל היצירתי האדיר שפקד את העולם ושאנחנו נהנים ממנו עד היום (תחנות רדיו למשל לא מפסיקות להשמיע מוסיקה של שנות ה-70 כי ברור שזו מוסיקה מצויינת). גם החיצוניות של העותק שבידי מלמדת על היומרות הנמוכות של המוציאים לאור, כמעט כאילו מדובר ברומן זול.

התיאורים הם מאד חיים ומזכירים במהותם סיפורי רכילות – זה מה שהופך את הספר לנהדר כל כך בעיני. הביוגרפיה של קטרינה הגדולה שכן תורגמה לעברית היא של אנרי טרויה (הוצאת כנרת, 2000, מצרפתית: חיים קדמן). גם הספר הזה נכתב למעשה בשנות ה-70, ב-1977, אבל טרויה הוא ביוגרף ידוע ומכובד. כמובן שמהנה ומרתק גם לקרוא את הביוגרפיה שלו, אבל היא פחות השאירה עלי רושם ואני חושבת שזה קשור למה שאני מבינה כאי הבנה של טרויה את הרוסיות העמוקה של קטרינה הגדולה. הוא אומר לעצמו שהוא מבין אבל הוא לא באמת מבין.

קטרינה נולדה כנסיכה גרמנית מאזור של פרוסיה שנמצא היום בפולניה – לא יפה במיוחד אבל מאד מאד אינטליגנטית – שעקב צירופי מקרים נבחרה כבת זוגו של יורש העצר הרוסי באותה עת. אין דרך להבין את פועלה של קטרינה מבלי להבין את ההקשר מתוכו היא פעלה והביוגרפיה של קולן מפליאה לעשות כן. אני למשל הזדהיתי עם הצער העמוק של קטרינה לאחר שנאלצה להרוג את בעלה מיד לאחר שעלתה לשלטון. הבנתי אותה לגמרי וגם הצטערתי, כמוה.

אני קוראת עכשיו את התאור של טרויה על עלייתי של קטרינה לשלטון. כאן באמת אי אפשר להזדהות עם הרצח של פטר הראשון. מצד שני הוא מתאר מצויין את ההתנהלות המדינית של קטרינה, את האמצעים שהיא נוקטת כדי לכסות על הגירעון הכספי הנורא. קטרינה יוצאת אצלו מאד יעילה. כן, בהחלט ביוגרפיה טובה.

טרויה הוא צרפתי כמובן, וקטרינה הגדולה, כמו הרבה אירופאים ממעמדות גבוהים באותה תקופה, כתבו בצרפתית. היא גם כתבה הרבה ואני רואה ששתי הביוגרפיות משתמשות בכתבים שלה כמקור חשוב. אבל טרויה עושה את מה שלי נראה כטעות, כשהוא חושב שנקודת המבט הצרפתית שלה היא הנקודה הנכונה או היחידה. בתור מי שהיא דו-לשונית בעצמה אני יכולה להבין שכשקטרינה כתבה בצרפתית היא חשבה בצרפתית וכשהיא כתבה או דיברה רוסית היא חשבה אחרת. כי השפה שבה את משתמשת משפיעה על הצורה שבה את חושבת.

קטרינה, אם אני מבינה נכון, ידעה די מוקדם שהיא עומדת לעמוד בראש האימפריה הרוסית ולגלם בדמותה את ה'אמא הקטנה' (כך קראו לה החיילים שלה) של האימפריה הרוסית. מותר יהיה לה ואפילו מעניין להשתמש ברעיונות אירופיים של קידמה ושוויון, אבל רק אם זה תואם את הראיה שלה של מה טוב לרוסיה ולעצמה כאמא של רוסיה . היא יכולה לכתוב בצרפתית ביקורת על מה שקורה אצלה בחצר, 'סתם כי בא לה לדבר', אבל זאת החצר שלה והיא האחראית העליונה והיא לא תרשה שאף אחד ייקח את זה ממנה.

אני חושבת שטרויה לא לגמרי הבין את הדואליות הזו אצלה.